דף ק״א ע״א גמר׳ מאן תנא דאיסור כולל באחע״א לית לי׳ ואיסור כולל באיסור חמיר אית לי׳, הנה רש״י ז״ל מפרש דאה״נ מקרי מוסיף, דכמו דאם האיסור מוסיף גברא מקרי מוסיף, ה״ה דאם מוסיף איזה חומר כמו הנאה, מוסיף מקרי והתוס׳ הקשו עליו מלקמן קי״ג ע״ב דפריך לשמואל וסבר שמואל אחע״א, והא התם בב״ח אחלב הוה איסור מוסיף משום דאסור בהנאה, אלא ודאי דחומרא זו לא משוה לי׳ להיות איסור מוסיף, אלא דהרמב״ם ז״ל בפיה״מ בכריתות בנקודה נפלאה שלו, מיישב קושי׳ זו ע״י שמכריע בין שתי שטות הללו באמרו דלעולם איסור הנאה מקרי מוסיף, אבל דוקא אם האי איסור הנאה אינו נצמח מן איסור אכילה, רק הוה איסור בפ״ע, כמו בהקדש דאיסור מעילה אינו תלוי באיסור אכילה דהא מועלין גם בעור וקרן העולה, ולכן אמרינן כיון דאיסור הנאה חל על כרחו, דאין כאן מי שיעכבנו מלחול, לכן מושך עמו גם איסור אכילה לחייב תרתי, אבל בב״ח ושאר איסורין הדומה לו, דכל עצמיות אה״נ נמשך מאיסור אכילה, ואם אין כאן איסור אכילה אין כאן אה״נ, איך נאמר מגו דאיתוסף הנאה וכו׳, אדרבה מיגו דלא חל איסור אכילה גם איסור הנאה ליכא, ואין זה אלא איסור חמור בעלמא ולא מוסיף. והנה הסברא הלזו באמת נקודה נפלאה וראוי׳ למי שאמרה, וכן מוסבר ענין מוסיף ברש״י כאן דו״ק ותשכח, ומה״ט איסור כרת לא מקרי מוסיף כמו שנראה מדברי התוס׳ שהקשו על רש״י ז״ל, דמה פריך הש״ס לקמן לר״י ניהו דאיסור כולל ל״ל, יבא טומאת הגוף שהוא בכרת ויחול על טומאת בשר שהוא בלאו, דלמא ר״י מוסיף אית לי׳, אבל חמור ל״ל, אבל מה דקשי׳ לי על סברת הרמב״ם ז״ל הוא, דהא ביבמות שם אמרינן דמודה ר״י לענין לקברו בין רשעים גמורים דחל, וא״כ גם בב״ח נימא דהא לענין לקברו וה״ה לענין להאכיל לחולה שיב״ס הרי חל, וממילא דאסור בהנאה, שוב הוה מוסיף דמיגו דאיתוסף הנאה איתוסף גם אכילה ולמלקות הן אמת דלפי מה שכ׳ הלח״מ בפ״ט ממ״א הלכ׳ וי״ו, דכל שאין מלקות על הנאה לא מקרי מוסיף, לא קשה מידי אלא דדברי הלח״מ תמוהין, דהוא ז״ל רצה לתרץ בזה דעת הרמב״ם שפסק בסוף פ״ד דהקדש הוה מוסיף מצד א״ה, ובב״ח פסק דלא חל אחלב ואנבלה, ולכן מחלק כנ״ל והוא פלא, כי לא הי׳ באותה שעה נגד עיני הגאון, דברי הרמב״ם בנקודה נפלאה שמתרץ קושי׳ זו באופן הנ״ל, הרי דלא מחלק הרמב״ם בין איכא מלקות על הנאה או לא. וא״כ קושיתי במקומה עומדת דכיון דחל לקברו, הרי איכא איסור הנאה נמי ושוב איכא מוסיף. אבל כבר כתבנו בריש דברנו דלא שייך הא דלקברו דחל אלא באיסורין דבאין דרך הזדמנות זה אח״ז והי׳ אפשר לבוא להיפך, אבל כגון בב״ח אחלב ואנבלה דלעולם חלב ונבלה קדים ואשר מה״ט אין במציאות לעולם שיהי׳ בב״ח תחלה ואח״כ חלב ונבלה בזה אין כאן שום איסור גם לקברו, לא, וזה ברור.

ואם כנים אנחנו בדברנו נצמח לן ישוב נכון על שיטת רש״י ז״ל לקמן דפריך בגמ׳ וריוסה״ג איסור כולל ל״ל, והא תניא שבת ויוה״כ וכו׳, ופרש״י ז״ל דאע״ג דאיסור ב״א הוא, מאן דלית לי׳ איסור כולל גם איסור ב״א ל״ל, והקשו בתוס׳ דהא מבואר בגמ׳ יבמות ל״ג ע״ב, דיותר מסתבר איסור ב״א מאיסור כולל. ולפי הצעתנו דלעיל י״ל, דהש״ס מוכיח דריוסה״ג ע״כ ל״ל ב״א, כמו דל״ל כולל. דהנה התוס׳ יבמות ל״ג ע״ב ד״ה אר״י כתבו דנבלה מקרי חמור שכן מטמאה, והנה התוס׳ לשיטתייהו דגם א״ה רק חמור מקרי ולא מוסיף, אולם לדעת רש״י ורמב״ם דא״ה מוסיף מקרי, למה לא נימא גם טומאה מקרי מוסיף מיגו דמוסיף טומאה חל נמי לגבי אכילה ואיך אמרו חכמים שהמה ריוסה״ג, דנבלה אגיד לא חל, והקדש ושור הנסקל חל אגיד, וידעתי מה שכ׳ הנו״ב בזה וכן הטעם המלך, אבל אין סברתם דתרי מילי נינהו מתקיימת לדעת הרמב״ם אדרבה הנאה גבי הקדש מש״ה מוסיף מקרי, משום דלא תלי באכילה. אבל הנכון בזה הוא דלסברת הרמב״ם לכן לא מקרי טומאה מוסיף אגיד, משום דבאמת אי נבלה לא חייל אגיד, גם טומאה ליכא דגה״נ של נבלה אינה מטמא, ובאמת סובר כן ריוסה״ג בפסחים בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א ומשום דאין איסור נבלה חל אגיד עיי״ש בגמ׳ ובאחרונים, וא״כ שפיר לא מקרי מוסיף, אמנם אם יש במציאות דיחול נבלה אגיד באיזה אופן, שוב לעולם איכא טומאה עכ״פ דהרי אז חל לקברו בכל אנפין כמש״כ לעיל, וממילא דהוה מוסיף. אמור מעתה בנבלה שנתנבלה עם יציאת רובא של הולד דאתא גיד ונבלה בהדי הדדי אם נאמר דבב״א חל איכא מציאות איסור נבלה אגיד ושוב גם בשאר נבלות חל עכ״פ אגיד לקברו, וממילא דמטמא כנבלה, וכיון דמטמא הוה מוסיף, ואיך קאמרו חכמים דנבלה אגיד לא חל כיון דמוסיף אית להו, הרי גם נבלה אגיד מקרי מוסיף מכח טומאה, אלא ודאי דהני חכמים גם ב״א לית להו ולא חל נבלה אגיד אפילו בנתנבלה בשעת יציאת רובו, וכיון דלעולם גיד קדים ממילא דגם טומאה ליכא אגיד, ולא מקרי מוסיף ולכן שפיר פריך משבת ויוה״כ דריוסה״ג ע״כ כי היכי דל״ל כולל ל״ל נמי איסור ב״א והבן.

אלא מה דקשה לי על הרמב״ם ז״ל הוא איך פסק במבשל חלב או נבלה בחלב, דלוקה על בישולו ולא על אכילתו דלמה לא מקרי מוסיף כיון דחל איסור בב״ח לגבי בישול הרי חל נמי לגבי אכילה וכחד לישנא בגמ׳ לקמן דף קי״ד ע״ב אבל דעת הרמב״ם ז״ל בלא״ה בעיני תמוה טובא דהוא ז״ל מביא שם בהלכ׳ ב׳ איסור אכילת בב״ח מק״ו מבישול דשתק הכתוב מאכילה מפני שאוסר הבישול שהוא אחת מצורכי אכילה, וק״ו אכילה עצמה והוה כמו ששתק מבת מאחר שאסר בת הבת. ולפי״ז הי׳ לו לפסוק כאן כהאי לישנא וכהאי מ״ד דקאמר מדלא לקי אאכילה גם אבישול לא לקי, דאיך אפשר ללקות אבישול אם כל עצמיות הבישול לא נאסר אלא מפני האכילה, והוא פלא והפלא לית נגר ובר נגר דיפרקינהו ודו״ק.