דף ק״ג ע״א גמר׳ רבא אמר כגון שתלש אבר ממנה וטרפה בו, מר סבר לאו לאברים עומדת, איסור אבר וטרפה בהדדי קאתו, ומר סבר לאברים עומדת ולא אתא איסור טרפה וחייל אאיסור אבר תימא רבתא יש לי כאן, דאיך אפשר לומר האבר הנתלש אשר על ידו נטרפה הבהמה, יהי׳ בכלל טרפה, הלא אין טרפה לאחר מיתה, ומה להאי אבר הנתלש עם הבהמה, ובשלמא לר״י שפיר מחייב משום טרפה דהא עכ״פ טרפה הוה משום במה״ח, ולוקה על האי אבר תרתי, ואי קשי׳ לך למה נקט מן הטרפה הלא בלא״ה חייב אפילו לא נטרפה הבהמה משום אבר, ומשום במה״ח, קושי׳ זו בכוב״כ קשה, וע״כ לומר דלרבותא דר״ל נקט מן הטרפה, אבל לר״ל למה לי׳ לרבא למימר דמש״ה אינו חייב אלא אחת משום דלאברים עומדת ולא חל טרפה אאבר, תפ״ל דעל האבר הנתלש לא מתפשט האיסור טרפה שהוא דוקא על בע״ח מחיים, ולא על האבר המת שנפרד ממנה בשעה שנטרפה, וכעת אינני יודע פשר הדבר ולפע״ד לית נגר ובר נגר דיפרקנהו.

תוס׳ ד״ה מר סבר ר״י וכו׳ משמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טרפה קדים, לא אתא איסור אבר חייל עלה, אע״ג דאיסור מוסיף הוא ותימא וכו׳, ולפע״ד נראה ליישב קושי׳ התוס׳ דהנה תראה דלעיל בדף הקודם, דפריך הש״ס לר״י למה לו קרא, ליתי איסור אבר וליחול אאיסור טומאה שכן איסורו נוהג בב״נ, ולמה לא קאמר הש״ס שכן מוסיף הוא לב״נ, וכמו שכתבו שם התוס׳, לכן אני אומר דהא דס״ל לר״י דבהמה בחיי׳ לאו לאברים עומדת וליכא איסור אבמה״ח אבהמה בעודה בחייה היינו דוקא לישראל דנתקדשנו במצות זביחה, עד שאפילו בלא לאו דל״ת הנפש עם הבשר, לא היתה הבהמה עומדת לחתוך ממנה אבר ולאכול משום דאנו זביחה בעינן לכן מחיים ליכא לאו על אכילת אברים כיון דבלא״ה אינה עומדת לכך, אבל בב״נ אי לאו דאסרה תורה אך בשר בנפשו דמו ל״ת היתה עומדת לחתוך אברים ולאכול ממנה, לכן לכ״ע לאברים עומדת ומעתה ניחא דאיסור אינו אלא חמור ולא מוסיף, למ״ד לאו לאברים עומדת, משום דלב״נ חל קודם תלישה ולישראל רק בשעת תלישה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה דאיסור חלב באמצע הדיבור, ונראה לפרש דדוקא נקט תלש והוציאו וכו׳, אוירא דבהמה הוא דלא בעי אבל אוירא דחלב בעי עכ״ל, כל המעיין בסוגי׳ לעיל דף ע״ה ע״א יראה, דאין לסברא זו שום קיום, לומר דלא מקרי חלב עד שיצא החלב לאויר עולם, וכי בשביל שהוציא החלב חלב שור מקרי אתמהה דהא הולד עדיין לאו שור הוה, וגם השקיל וטרי׳ של ר״י ור״ל מחלב ושתי כליות האמורות באשם לא מתיישב, אלא לפי דעת הרשב״א דמש״ה בעינן אוירא דחלב, דכ״ז שהוא במעי אמו יש לו היתר בשחיטה, ולא איקבע איסורא לענין אחע״א, אתא שפיר, והראש יוסף רצה להכניס זאת בדעת התוס׳, והלשון אינו סובל זאת, אבל גם שיטת הרשב״א ז״ל בזה מוקשה ועיין לעיל ריש פרקן מה שכתבתי בזה ודו״ק.