דף ק״ד ע״ב. משנה העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל דב״ש וב״ה אומרים לא עולה ולא נאכל. התוס׳ הקשו דזה הוה מחלוקות אחר הסתם דלעיל, דכל הבשר אסור לעלות על השולחן. ובאמת לפי מה שכתבנו למעלה דהש״ס מש״ה מדייק מן ״חוץ מדגים וחגבים״ דעוף אסור ולא ״מכל הבשר״ משום דס״ל דעוף אינו בכלל בשר סתם, דיש לו שם לויי׳ כמו דגים, וא״כ הכי פירושא דמשנה כל הבשר, דהיינו בשר בהמה אסור לעלות חוץ מדגים וחגבים שמותר לעלות. וזאת לד״ה, עוף פליגו בי׳ ב״ש וב״ה. אלא דלפ״ז צריכין לומר דמתני׳ דלא כר״ע, דהרי חיה ודאי הוה בכלל כל הבשר, ואיך קאמר דאינו עולה לד״ה כיון דגם חיה אינו אלא מדרבנן לר״ע, ולפ״ז ליתא ג״כ מה שכ׳ התוס׳ דפליגי ה״ה בחיה, ולא נקטו בלשונם משום דלא שכיח, דאם בחיה נמי פליגו הוה לי׳ סתם ואח״כ מחלוקות. וממילא צריכין ג״כ לומר דב״ש וב״ה פליגו בעוף אי דאורייתא או דרבנן דאי לשניהם דרבנן ופליגו אי גזרו כאן גזל״ג או לא, וכדאביי לעיל, הרי שניהם ס״ל דחיה מד״ת ועוף מדרבנן וזאת דלא כחד תנא דלקמן קי״ג ע״א, דלת״ק חיה ועוף מה״ת, ולר״ע חיה ועוף רק מדרבנן, ולריוסה״ג חיה מה״ת ועוף מותר אף מדרבנן כדמסיק בסוגי׳ שם, דבמקומו של ריוסה״ג היו אוכלין בשר עוף בחלב, וכאן בין ב״ש ובין ב״ה סברו דחיה מה״ת, ועוף מדרבנן, אבל אי פליגו בעוף אי דאורייתא או דרבנן אז רק ב״ש ס״ל דגזרו בעוף אטו בהמה וחיה. וכל זאת לר׳ יוסף והס״ד שבגמ׳ לעיל, דעוף אינו בכלל כל הבשר, אבל לר׳ אשי דמתרץ דעוף בכלל כל הבשר ויש מהן מדאורייתא ויש מהן מד״ס ע״כ לומר דהוה סתם ואח״כ מחלוקות לענין העלאה, אי גזרו גזל״ג עוף אטו בהמה כמש״כ התוס׳ ודו״ק.

ע״ש גמר׳ הא קמ״ל מאן ת״ק ר׳ יוסי כל האומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם. לכאור׳ תמיה לי דהרי בלא״ה צריך לומר דר״י קאמר לי׳ דלא תימא ד״ה הוא דב״ש לקולא וב״ה לחומרא אלא דרק ר׳ יוסי אומר כן, אבל יש חולקין ואומרים דפליגו להיפך וב״ש לחומרא וב״ה לקולא, עיין בריש פ״ה מעדיות בתוי״ט שם דסתם תנא דפ״ד שם לית לי׳ דהני נמי דקחשב ר׳ יוסי הוו מקולי ב״ש, ולדעת הראב״ד באמת אין לפסוק לא כר׳ יהודה שם ולא כר׳ יוסי, אלא כתנא דסתם בפ״ד דלא כוותייהו חוץ ממה שנמצא במ״א דסתם כר׳ יהודא ור׳ יוסי עיי״ש וצ״ל דהכא כיון דבריש פרקן סתם כר׳ יוסי דהרי קתני כל הבשר אסור להעלות ועוף בכלל לכן פסקינן כוותי׳ אע״פ דהוא נגד הסתם שבעדיות דפליג אר׳ יוסי. וממילא כאן לא הביא שהוא דברי ר׳ יוסי אלא משום אומר דבר בשם אמרו מביא גאולה לעולם. והשתא דאתינא להכי לא צריכין אנו למימר דר׳ יוסף ס״ל בשר עוף בחלב דאורייתא. עיין כאן בהגהות הגרי״ב שקמתמה על הבה״ג שס״ל דמש״ה שרי ביעא בכותחא משום דעוף בחלב דרבנן, הלא ר׳ יוסף קאמר לי׳ שם בעירובין, והוא הרי ס״ל דבב״ח בעוף מה״ת עיי״ש. ולפי ביאורנו זה ליתא דר׳ יוסף קמפרש רישא דמשנתינו דכל הבשר רק אבהמה קאי ומדיוקא דחוץ מדגים וחגבים קמדייק הא בשר עוף אסור, היינו דפליגו בי׳ ב״ש וב״ה כדמפרשו אזיל וכמש״כ למעלה, וא״כ ליכא כאן סתמא דב״ה אוסר דהרי מני׳ ובי׳ קאמר דר׳ יוסי קאמר לי׳ ויש חולקין עליו ולא משום מביא גאולה קאמר לה, אלא לידע דלאו ד״ה הוא אלא דיש חולקין וס״ל דנהפוך פליגו ב״ש לחומרא וב״ה לקולא, והוא תנא דעדיות דפ״ד, וממילא צריכין אנו לפסוק כמותו, כמש״כ הראב״ד, ובפרט שהוא במילי דרבנן דהעלאה גופא בכוב״כ אינו אלא מדרבנן. וא״כ ר׳ יוסף להלכתא ס״ל דעוף בחלב דרבנן כב״ה אליבא דת״ק דעדיות, וממילא דמותר להעלותו על השולחן וזה נראה ברור ונכון מאד ולא נצרך לומר דאמוראי פליגו אי בשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן דבר שלא הוזכר בפירוש בגמ׳ ודו״ק. ועיין לקמן קי״ג ע״א מה שכתבתי שם על המשנה המעלה את העוף עיין שם היטב.

וראיתי כאן בדברי הלב ארי׳ ז״ל שכתב להתנצלותו דאברהם אבינו ע״ה דאיך העלה לאורחים שלו בן בקר, עם חלב וחמאה כיון דקיים א״א כל התורה כולה ואפילו עירוב תבשילין כמ״ש חז״ל, והביא בשם הפוסקים דמה שקיימו האבות התורה הי׳ אצלם כדרבנן כיון שלא נצטוו עליה, ומאחר דאמרינן דבחו״ל לא גזרו על העלאת חלה משום דליכא דאורייתא, ה״ה לאבות קודם מתן תורה דליכא בב״ח דאורייתא, אין מקום לגזור העלאה אטו אכילה עכת״ד. ואני בער ולא אבין, א״כ איך קיים א״א גם עירוב תבשילין ויתר משמרת דרבנן דהרי כולן גזרות והרחקות נינהו שלא לבוא לפגוע באיסור תורה, ועירוב תבשילין בפירוש כתב הרמב״ם בריש פ״ו מיו״ט דנתקן כדי שלא יבא לבשל מיו״ט לחול והוא טעמא דר׳ אשי בגמ׳ ריש פיו״ט עיי״ש ודו״ק.

תוס׳ ד״ה וניתנת לכל כהן שירצה, פי׳ בקו׳ אפי׳ אינו מחזיק בתורת ד׳ ואין נראה לר״י וכו׳, וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה ואמרינן לקמן שאינן ניתנות למי שאינו מחזיק בתורת ד׳ עכ״ל כוונתם דרש״י ז״ל לא הי׳ לו להזכיר כאן האי קרא דלתת מנת לכהנים המחזיקים בתורת ד׳. דמה״ט חלת חו״ל נמי אינה ניתנת אלא למחזיקים ומק״ו, דאם חלת הארץ דאורייתא דתביעת הכהן עליה יותר חזקה, אמרה תורה דאין ליתנה למי שאינו מחזיק בתורת ד׳, מכש״כ מה שזכותו בה אינה אלא מדרבנן, דלא רצו חז״ל להחזיק בה ידי עוברי עבירה ולכן ע״כ מיירי בדליכא כהן אחר, וכדי שלא יפסיד לגמרי ויתבטל מצות נתינה ודאי יותר טוב ליתנה גם למי שאינו מחזיק, וכן אם הוא עני ובלא״ה צריך ליתן לו בתורת צדקה, אבל חלת הארץ דיש בה משום טומאה שאינה משמרה כראוי בכל אופן אסור ליתנה לע״ה שאינה משמרה בטהרה כך ס״ל להתוס׳ ז״ל, אלא דלשון המשנה ״וניתנת לכל כהן שירצה״ אינו מדוקדק לשיטתם דהרי אין לו ברירה, דהרי אין לפנינו כהן אחר, והכי הוול״ל וניתנת אף לע״ה וצ״ע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, תימא דהיכי פריך מגבינה אחר בשר, אבשר אחר גבינה וכו׳. הנה מפרש״י ז״ל מוכח דס״ל דאין חילוק דבד״ה בלא קינוח הפה כתב ״שאם אכל זה ובקש לאכול זה וכו׳ אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמן, שלא יהי׳ נדבק כלום מן הראשון בחניכיו״ עכ״ל מדכתיב סתם אכל זה, ולא פירש גבינה וכן בסה״ד שכתב סתם ״מן הראשון״ ולא כתב גבינה, הרי דבין בשר ובין גבינה תחלה צריך קינוח ונטילה וסגי בהכי, ובהכי מתפרש הסוגי׳ על נכון ורק ר״ח דמחלק לקמן בין בשר תחלה לגבינה הוא חידש לן דבבשר תחלה צריך המתנה. ולפע״ד ברור דאיסור זה דקאמר ר״ח הוא חומרת אמוראי, וכעין איסור דבשר שנמה״ע דקאמר רב לעיל צ״ה ע״א דאסור, ומבואר בירושלמי דרב גזר על זה, ועיין שם מה שהארכתי בזה. וכאשר ביארנו בריש מכילתן דהא דפוסלין השחיטה בנמצאת פגימה שאינו אוגרת רק נרגשת חומרא זו חידש לן ר״ח באמרו דבדיקה סכין לחכם מעכבת, ולא משום כבודו לבד כאשר אמר ר״י שלפניו עיי״ש, והכא דכוותי׳ דאיך יעלה על הדעת דדבר שלא נזכר בשום משנה או ברייתא, ואדרבה הן מברייתא דאגרא והן מברייתא דפליגו בה ב״ש וב״ה דלא דיברו אלא מקינוח והדחה ונט״י מוכח דאז לא הי׳ חומרא זו דהמתנה ולומר דחיוב המתנה כבר הי׳ על בשר תחלה ולא הזכירו התנאים ומה שדיברו מן קינוח והדחה סתם נוקמא על מציאות דבתחלה גבינה הוא דוחק שאין הדעת סבלתו, ומה דפריך לקמן אר״י דאמר ״ולא כלום״ מר״ח דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה וגם יתר ביאור הסוגי׳, עיין לקמן בדיבור הסמוך ודו״ק.