דף ק״ה ע״א גמר׳ בעיא מיני׳ ר״א מר״י, כמה ישהה בין בשר לגבינה א״ל ולא כלום, איני והא אר״ח וכו׳, אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א״ל ולא כלום עכ״ל הש״ס וכל השקיל וטרי׳ הלזה כולה מוקשה, דהאי ר׳ אסי דקבעי כמה ישהה, הכי לא ידע מברייתא דב״ש וב״ה, דבעי קינוח והדחה, וממילא דבהכא סגי דקשה מאד לומר דלא ידעה מאחר דהוא מלתא דנוהג בכל יום ובכל אדם ופוק חזי מה עמא דבר, וע״כ דקבעי לי׳ כמה ישהה כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דהא ודאי פשיטא דע״י שהיי׳ זמן מה נפטר מקינוח והדחה, וא״כ מה השיב לו ר״י ולא כלום, דהא ודאי ליתא דבלא קינוח והדחה ודאי בעינן שהיי׳, ובזה ודאי אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה. ופלא בעיני שגם הפוסקים השמיטו דין זה, דכמה ישהה בין גבינה לבשר כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דלפי מה דפסקו דבין בשר לגבינה בעינן שהיי׳ שש שעות או עכ״פ סעודה אחריתא משום טעם המשוך מן הבשר בתוך פיו כדעת רש״י או משום בשר שבין השינים כדעת הרמב״ם. עדיין לא נדע שיעור שהיי׳ שבין גבינה לבשר כדי שלא יצטרך קינוח והדחה, דכיון דבגבינה אין כאן מושך טעם ולא גבינה שבין שיניים, אבל מ״מ מיד אסור לאכול בשר אחריו עד שיקנח וידיח, וכמה ישהה שלא יצטרך קינוח והדחה. גם מה דקאמר הש״ס דעל גבינה ואח״כ בשר שאל, קשה טובא למה לא שאל גם על בשר ואח״כ גבינה הכי האי מימרא דר״ח כבר היתה מפורסמת וידועה, עוד פלא ר״ח לא אמר שיעורא אלא אסור ורק ממעשה דמר עוקבא ידעינן דאביו המתין מעל״ע והוא הקיל עד סעודתא אחריתא הרי דלא הי׳ להם שיעור מבורר על האי המתנה, וא״כ ר׳ אסי דבעיא מרבי׳ ר׳ יחנן כמה ישהה בין גבינה לבשר, והשיב לו ולא כלום, והיינו בקינוח והדחה כדעת רוב הפוסקים, איך לא שאל לו כמה ישהה בין בשר לגבינה דלא סגי בקינוח והדחה. ומתוך חומר הני קושיות אני אומר דלאו מר״ח אר״י קפריך ״איני״ דר״י באמת עדיין לא החמיר חומרא זו דר״ח, להמתין אחר אכילת בשר רק הי׳ די לו בקינוח והדחה, וכברייתא דב״ש וב״ה דקאמרו סתם על בשר וגבינה באכל, אכל אחת ורוצה לאכול אחריו השני׳, וכפרש״י ז״ל לעיל, אלא דעל מאן דקאמר מימרא זו דר״י בביהמ״ד להלכה קפריך, איני והא אר״ח הרי דכבר קבלו על עצמם שלא לאכול גבינה אחר בשר ובתורת איסור כמ״ש ר״ח ואיך נקבע תשובת ר״י לר׳ אסי בגמ׳, וע״ז השיב לו דעכ״פ תלי בין גבינה לבשר, דבזה לא החמירו להמתין והרי תראה דבדורות הפוסקים הוסיפו חומרא גם על גבינה קשה להמתין כמובא ברמ״א בהגה סי׳ פ״ט, וכאשר הראתיך בכמה מקומות בש״ס שנדחק ליישב במאמרות הראשונים להשוותם עם חומרות שנתהוו אח״כ, כדי שלא יהי׳ מפורש היפך חומרתם, וכעין שכתב הט״ז דמלתא דמפורש בקרא להתיר אין כח לחכמים לאסרו, כן הדבר הזה דלא רצו להיות מפורש במימרא דר״י היפך חומרות ר״ח, אבל באמת ר״י אמר סתם ולא כלום, על שניהם, דעדיין לא הי׳ חילוק ביניהם, וכל מי שאינו מתעקש אלא מבקש את האמת, יודה שהדבר כך הוא ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל ר׳ אתא בר׳ יוסף לר״ח בשר שבין השניים מהו קרי עלי׳ הבשר עודנו בין שיניהם, לפרש״י ז״ל השאלה הי׳ על בשר שבין שניים, אפילו לאחר שש שעות, שלא לאכול גבינה עד שיטלנו מפני שעדיין חשוב בשר, וע״ז קרי עלי׳ האי קרא, דאלמא מיקרי בשר, עיין בפוסקים, ופירוש זה לפלא בעיני דע״כ שאל אם לא חשב אחר שש כנתעכל דמיד ודאי חשוב בשר, דהרי אמרינן לעיל סוף פ׳ גה״נ דאפילו חזר והקיאו מתחייב על אכילתו דלא הוה עיכול, מכש״כ מה שנתחב בין השיניים דלא הוי כמעוכל, ולכן ע״כ לפרש דשאל אלאחר שש שעות, וא״כ מה השיב לו מן הקרא דבשר עודנו בין שיניהם, דלא מוכח מידי אלאחר שש, ולא עוד אלא דהקרא בפשיטתו לא מיירי כלל בבשר שנתחב בין שן לשן, אלא פירושו דהבשר עדיין בפיהם דהיינו בין השיניים שלמעלה ושלמטה עיין ברש״י בחומש, טרם יכרת כתרגומו עד לא פסק, ד״א אינו מספיק לפוסקו בשיניו עד שנשמתו יצאה עכ״ל ולד״א דהיינו שלא הספיקו ללעוס הבשר, ודאי אין מקום לדרש זה שבגמ׳ אלא דגם לפי התרגום שפירוש דלא פסקו מלאכול ג״כ אין המדובר מבשר שבין שן לשן כמובן, ועוד קשה לי דמ״ש דקמסופק אבשר ולא אגבינה אם נמצא שנתחב ממנו בין שיניו ועדיין הוא שם לאחר שעות אי שרי לאכול בשר בלי ליטול הגבינה שבין שיניו דמהיכי תיתי נימא דגבינה חשוב כמעוכל בין שיניו ואפילו מיד, דהרי אחר גבינה מותרת לאכול בשר מיד אחר קינוח והדחה, ודוחק לומר דע״י קינוח והדחה א״א שתשאר בין שיניו רק בשר ולא גבינה. ולכן יותר מסתבר שיטת הרמב״ם ז״ל דס״ל דטעמא דר״ח דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה הוא מטעם בשר שבין השיניים שאינו סר בקנוח כמו גבינה אלא דמהרממ״ל ויתר המפרשים נתקשו להו, דא״כ מה שאל לי׳ ר׳ אתא בשר שבין השיניים מהו, כיון דעיקר חיוב השהיי׳ שבין בשר לגבינה הוא מטעם בשר שבין השיניים שאינו סר בקינוח, ואני תמהני לכאור׳ עוד יותר דלפי שיטת הרמב״ם דלאחר שש באמת חשוב כמעוכל, ואין צריך להסירו וקשאל רק אמיד, ומה קמבעי לי׳ דמהיכי תיתי לא יהי׳ חשוב בשר וכנ״ל, דאפילו בלעו והקיאו לא הוה עיכול, אבל לפע״ד נראה דהפירוש בגמ׳ לפי שיטת הרמב״ם כך הוא דר׳ אחא בר״י הקשה לר״ח בשר שבין השיניים מהו כלומר אולי אינו חשוב ואין זה אלא כ״ש ואינו כדאי לחוש עליו ולאסור בשביל זה לאכול גבינה אחר קינוח, וע״ז השיב לו דרך מליצה והבשר עודנו בין שיניהם, דחשוב וכדאי לאסור בשביל האי כ״ש שבין שיניו ולא דרך ראי׳ הביא האי קרא, אלא דרך מליצה וזה נראה לי ברור ונכון לפי שיטת הרמב״ם ז״ל ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל הני להיכא וכו׳ וכתב המהרש״א בח״א אפשר שהרגיש בו שרצה לגנבן עכ״ל, וכתב בהגהות מהרש״ש וז״ל ול״י מה חידוש על פרש״י שהיה גנבן עכ״ל, ולפע״ד כוונתו של המהרש״א להקשות למה לא קיבל אביי תשובת אריסי׳, דאמר לי׳ לבי מר, וע״ז כתב דאפשר דהי׳ לאביי איזה הוכחה דלאו אמת קאמר שוב עיינתי בעין יעקב ושם הגירסא בדברי המהרש״א ״אפשר שהרגיש בו שאינו אומר אמת אלא שגנבן״ ונהנתי ודו״ק.

תוס׳ ד״ה לסעודת׳ אחריתא אכילנא לאו בסעודה שרגילין לעשות, אחת שחרית ואחת ערבית, אלא אפיל׳ לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן עכ״ל, מה שהכריחו לזה, דלכאור׳ קשה דהרי אביו הי׳ שוהה מעל״ע ולמה נימא שבנו מר עוקבא הקיל נגד אביו לאכול ע״י סילוק שולחן וברכת המזון. אבל לפע״ד נראה דהתוס׳ לא פירשו, עד למחר כי השתא, כמו שפרש״י ז״ל דהיינו מעל״ע, אלא דסתם סעודת בשר הי׳ בערב וכדכתיב בערב תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם, ושהה מן הערב עד הבוקר, כי השתא ר״ל עונה אחת חצי היום דהיינו י״ב שעות, וא״כ איך נפרש דמר עוקבא הקל בסעודתא אחריתא דהיינו הך מן הערב עד הבוקר, ואם דלא דקדק על צימצום השעות שיהי׳ עונה שלמה י״ב שעות, ע״ז לא הוה קאמר דהוא כחלא בר חמרא, ולא עוד אלא דאם בשביל שעה קלה לא הי׳ משנה ממנהג אביו, אלא ודאי דהוא הקיל לאכול עוד בערב גבינה אחר בשר ע״י סילוק שולחן ובה״מ.

אלא דהת״ח הקשה על שיטת התוס׳ דא״כ הוא הרי אין זה אלא להכירא בעלמא, שלא לאכול בשר וגבינה יחד בלא קינוח והדחה, וא״כ גם בגבינה תחלה ואח״כ בשר הי׳ לו להחמיר עד סעודתא אחריתא, ועיין בלב ארי׳ מה שכתב בזה, ואני תמה על הני גאונים איך עלה על דעתם לתלות בוקי סריקא בתוס׳, שהמציאו טעם סעודה אחריתא להכירא, הלא כבר עשו חכמים הכירא טובא שלא להעלות על השולחן בשר וגבינה יחד, ושלא לאכול זה אחר זה רק אחר קינוח והדחה, ולמה לי עוד היכרא דסילוק שולחן, ואדרבה אם יעשה סילוק שולחן ישכח בקינוח והדחה הכי סילוק השולחן יזכרהו. ולא עוד אלא דלשון התוס׳ מוכח דלא כוותייהו דהרי כתבו דמשום דלא פליג רבנן סגי בסילוק שולחן, ואי כדעת הת״ח הלא משום היכרא עבדו כדי שלא יאכל בלא קינוח אבל המתנה לא צריך כלל. אבל לפע״ד נראה ברור דכוונת התוס׳ דאע״ג דאסרו רבנן לאכול באותו סעודה גבינה אחר בשר אף אחר קינוח והדחה עד סעודה אחריתא, משום מושך טעם כרש״י, או משום בשר שבין שיניים כרמב״ם, מ״מ לא גזרו רק עד סעודה אחריתא דעפ״י רוב ישהה בין סעודה לסעודה עכ״פ שש שעות, אבל מ״מ אם לפעמים יתאוה לאכול גבינה מיד די לו בסילוק שולחן וברכת המזון לצאת ידי תקנת חכמים שאסרו רק בחדא סעודתא, ויש להם סמך גדול ממימרא דר״ח גופא, דאמר סתם אכל גבינה אסור לאכול בשר, ולא יהיב שיעורא למלתא, וע״כ בחדא סעודתא קאמר, וכל שלא אכל בחדא סעודתא לא עבר אתקנת חכמים, וחז״ל עפ״י הרוב עשו תקנתם, וכאשר מצינן כזה הרבה הן בתורה והן בש״ס, ואין להאריך כאן בזה.

ודע דלפי שיטת התוס׳ דסעודה אחריתא אפילו מיד ע״י סילוק שולחן ובה״מ סגי, אני מסתפק ושואל אי גם בלא קינוח והדחה מהני, כמו שהיי׳ דשש שעות לרמב״ם דודאי לא בעי קינוח והדחה, או נאמר דרק לחומרא א״ר חסדא דגבינה אחר בשר אסור עד סעודה אחריתא, אבל לא להקל דלא נצטרך קינוח והדחה ע״י שסילק שולחן וברכה ובשו״ע כתב דצריך קינוח והדחה והדבר צריך אצלי תלמוד ועיין בראש יוסף ז״ל מה שכתב בזה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה בברכות דרש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו׳, עכ״ל לפי מה שכתבו דמה שאמרו כשם שהמזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולים לברכה, היינו להם כיון דהדבר הי׳ עליהם חובה ליטול אחר הסעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות, י״ל גם להיפך כיון דמים ראשונים מצוה דאין לאכול בסתם ידים דהוו מזוהמות, א״כ מכש״כ דלאחר אכילה נחשבות מזוהמות לענין ברכת המזון, ומדוקדק הדבר בקרא דוהתקדשתם הוא הציווי למים ראשונים, וממילא והייתם קדושים מפונקים שידים שלאחר אכילה נחשבות אצלכם כמזוהמות, ולכן ראשונים קרי מצוה, והשניים חובה, דהחיוב נצמח ונתהווה ממילא מן הראשונים שהם מצוה ודו״ק.

בא״ד ובה״ג פירוש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה, אבל אחרונים שהם לצורך אדם אינם טעונין ברכה, ומכאן כ׳ הר״י שאין לברך על ק״ש שלפני מטתו וכו׳ עכ״ל, ולכאור׳ תמוה עשיית מעקה וקביעת מזוזה למה מברכינן עליהם, ובכלל הלא כל המצות נצטוו לטובת האדם כמפורש בתורה כמה פעמים, ואולי לא קאמר הבה״ג כלל זה אלא במצות דרבנן ולא בדאורייתא מפני שבדרבנן אנו יודעים הטעם בבירור, אבל בדאורייתא הלא חוץ מן הטעם הנגלה, יש בהן סוד כמוס, ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף פ״ז ע״א לענין מצות כיסוי הדם ודו״ק.