ע״ב גמר׳ אמר רב נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו. עיין בתוס׳ ובשאר פוסקים ומדברי כולן נלמד דס״ל דרב קאי אנטילת ידים של שחר לתפלה, ועיין בב״י או״ח סי׳ ד׳ בשם תשו׳ הרשב״א ז״ל שלומד מהאי מימרא דרב דנטילת שחרית בעי כלי וכל דיני נטילה לסעודה. ועפר אני תחת כפות רגלי הראשונים ז״ל, אלא דלפע״ד אדרבה מדלא אמר מתנה אדם על נטילת שחרית רק אמר נוטל אדם וכו׳ משמע דלא דיבר מנט״י לתפלה דלא בעי דיני נט״י כבסעודה, וסגי גם במידי דמנקי כמו צרור באין לו מים, ונלמד מקרא דארחץ בנקיון כפי, וכמבואר שם בב״י לדעת הרא״ש והר״ן והמרדכי ז״ל, אלא דנוטל אדם שתי ידיו שחרית לסעודת שחרית ומתנה עליהן על כל סעודות היום, וממילא מיושב קושי׳ התוס׳ מהא דערבי פסחים דקאמר שם דקידוש הוה הפסק בין נט״י לסעודה, דשאני הכא דהרי לא הפסיק בין נט״י לסעודת שחרית, אלא בין סעודה לסעודה וע״ז קאמר רב דמהני תנאי, דהרי הוא כיושב בסעודה כל היום מבוקר עד ערב. ולפי פירושנו כל הדינים היוצאים להפוסקים מכח שסברו דאנטילת הנקיון של קימה בבוקר קאי נופלים בבירא. וחיילי מלשון הרמב״ם ז״ל דס״ל בפ״ו מברכות הי״ז ״נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה וכו׳״ עכ״ל בהאי תוספת דברים ״ואין צריך ליטול בכל אכילה ואכילה״ אתא לאשמעינן דמנט״י לאכילה דיבר ולא מנטילת שחרית לתפלה וזה ברור לפע״ד ודו״ק. שוב ראיתי בהגהות מהרש״ש ז״ל שגם הוא ז״ל הרגיש במה שכתבתי ונהנתי.