דף קי״ג ע״ב גמר׳ אמר שמואל גדי לרבות את החלב וכו׳, עד סוף הסוגי׳ הנה תמצא בדרשות אלו ריבויין ומעוטין, והמבוכה גדולה, דר״ע במתני׳ דרש הני שלשה גדיים למעוטי חיה ועוף ובהמה טמאה, ושמואל דרש אותם לרבות חלב ומתה ושליל ולמעוטי בהמה טמאה, וכפי המבואר בגמ׳ משום דסבר אחע״א ויליף מהכא, ומ״מ ממעט טמאה ולאו משום דאחע״א דאפילו מבישול קממעט כמש״כ המהרש״א ז״ל, ולא איתפרש טעמא למה מרבה חלב ומתה וממעט טמאה ולר״ע מסיק לקמן קט״ז ע״א, לחלב ומתה לא צריך קרא, דס״ל בעלמא אחע״א וכן לשליל דגדי מעלי׳ הוא לא צריך קרא, ואייתרו כולהו. והנה אנו ס״ל להלכתא דאאחע״א ובאמת אחלב ומתה לא חל איסור אכילת בב״ח, ור״ע גופה הכי ס״ל עיין לעיל ק״ב ע״ב ובתוס׳ שם, ואחרי כל זאת עדיין קשה מנ״ל למעט חיה דהוא בכלל בהמה, דכמו דממעטינן בהמה טמאה אף דבלא״ה אאחע״א דאפילו בבישול מותר, נמעט גם חלב ומתה מבישול, דמסתבר למעט כמו בהמה טמאה, דהאי אסור והאי אסור, ולא נמעט חיה דהוה בכלל בהמה, ולעומת זה קשה להיפך למ״ד דחלב בחלב כיון דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי, למה לי׳ מיעוט אבהמה טמאה. ובכל מה שכתבו האחרונים ז״ל בזה לא יצאנו מסבוך הדחוקים והקושיות כאשר יראה כל מעיין בשכל ישר. ולא עוד אלא דהני תלתא לאוין דרשינן לקמן קט״ו ע״ב לאיסור אכילה והנאה ובישול, והובא דרשה זו להלכה בטור וא״כ נפלו כל הני דרשות דהכא בבירא, דכיון דעיקר הלאווין מיצרך צריכי, א״א לדרוש לא לרבות ולא למעט, משום דכתיב גדי ולא כתיב בשר, אלא חדא דרשה ולא תלתא דבאינך תרתי לא שינוי לשונו בלי שום כוונה, ואפילו חדא דרשה לא מצינן לדרוש מדכתיב גדי ולא כתיב בשר, דהרי אנן אמרינן דלאו דוקא גדי רך, אלא גם עז זקנה וכן לאו דוקא בחלב אמו, אלא בחלב אחותה בין גדולה ובין קטנה, אלא שדיבר הכתוב בהווה, דדרך לבשל בחלב דייקי בשר הרך ולא הזקן, וממילא קרוב להתבשל בחלב אמו דמוכנת לפניו, וא״כ איך מצינן לדרוש מגיד ולא בשר, ומחלב אמו ולא חלב סתם, כיון דהכל נכתב משום דדיבר הכתוב בהווה. מכל הלין טעמין אין לנו מנוס אחר אלא לומר, דכל הני דרשות אסמכתות בעלמא נינהו, וכדי להגדיל תורה ולסלסלה, אבל הדינים היוצאים מכל השקיל וטרי׳ נבנו על הקבלה ועל פשטות פירוש הכתוב, וכן תראה בפירוש מפסקי הרמב״ם ז״ל בענין זה וז״ל בפ״ט ה״ג ממ״א ״אין אסור מה״ת אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שנ׳ ל״ת גדי בחלב אמו, וגדי הוא כולל ולד השור ולד השה ולד העז, עד שיפרט ויאמר גדי עזים ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהווה (ר״ל דה״ה הזקנים שבמיני בהמה וה״ה חלב שאינו מאמו) אבל בשר וכו׳ מותר לבשל״, ובהלכה ח׳ ״וכן בשר חיה ועוף וכו׳ אין אסור אכילה מה״ת וכו׳״ עכ״ל, מסידור הדברים וטעמם שכתב הרמב״ם ז״ל תראה שלא השגיח על הני דרשות דגדי המוזכרים בגמ׳ דהנה כתב דלשון גדי כולל כל שלש מיני בהמות טהורות שור כשב ועז כי הולד מהם נקרא גדי, אם לא שפרט עזים וכמימרא דר״א בגמ׳, ומה דלא כתיב בשר בהמה או בהמה לחודה בחלב סתם משום דדיבר בהווה. ולכן ממילא איתמעט בהמה טמאה, והקדים הרמב״ם ז״ל בהמה טמאה אף לעוף אע״פ דעוף פשיטא יותר למעט מבהמה טמאה משום דעוף וחיה עכ״פ מדרבנן אסורים באכילה, ובהמה טמאה לית בה איסור בב״ח מדרבנן ויש נפקותא בזה כאשר כתבו הפוסקים כידוע, וכן חיה ועוף נתמעטו מגדי דאע״פ דחיה בכלל בהמה אבל לא בכלל גדי, דאם לא תאמר כן אלא גדי הוא ולד רך מאיזה מין שיהי׳, א״כ גם ולד רך של הטמאה בכלל וצריכין להוציא בהמה טמאה מיתורא ממש וכדמשמע מפשטות לשון ר״ע ומשקול וטרי׳ שבגמ׳ ואיך לא הזכיר הרמב״ם דאיכא יתירא להוציא טמאה, ואדרבה כתב דלא אסרה תורה אלא הטהורה בלבד, משום דגדי משמע ולד שור כשב ועז ולא טמאה ולא עוד אלא הקדים הרמב״ם בהמה טמאה לחיה ועוף, היפך לשון ר״ע להורות לנו דהכל נתמעט מגדי לחוד שאינו כולל אלא ולד שור כשב ועז. ולעיל כתבנו דיש לתמוה מנ״ל באמת דכולל גם ולד השור דילמא רק ולד הצאן כשב ועז בהמה דקה, ולא ולד הבקר בהמה גסה, אולם ניחא לי בשנאמר דגם האי דרשה דדרש ר״א מדפרט גדיי העזים מכלל דגדי סתם גם פרה ורחל במשמע, אינה דרשה גמורה, דהרי תראה גם בעגל כתיב כ״פ בתורה עגל בן בקר ועגלת בקר ובשעירים כתיב שעירי עזים הכי נאמר דעגל סתם ושעיר סתם כולל כל מיני בהמה, אלא ודאי דגם כאן סמכו חז״ל על הסברה הפשוטה, דקרא נקט גדי אבל ה״ה שאר מיני בהמות, דאין שום טעם לומר דדוקא בשר עז בחלב אסרה תורה ולא בשר רחל ולא בשר פרה, ורק דרך סמך בעלמא דרשו כן, והוציאו את החיה משום דמסתבר דעל בהמה ביתי קפיד הקרא, והוא ממה שדיבר בלשון הווה גדי בחלב אמו, כי בחיה ועוף כתיב כי יצוד ציד חיה או עוף, אלא שתלאו ברמז כ״ד מדכתיב גדיי העזים ביהוד׳ מכלל דסתם גדי בל מין בהמה במשמע, אבל העיקר על סברתם סמכו, וכן צריכין לומר ברוב דרשות כאלו, וכאשר ביארתי זאת בפתיחה ובהרבה מקומות במכילתן ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ אתמר המבשל חלב בחלב ר״א ור״א, חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה וכו׳, אאכילה כ״ע לא פליגי דלא לקי, כי פליגו אבישול וכו׳, הנה כפי הנראה פליגו אי עיקר האיסור הוא האכילה, ומשום חומר האיסור אסרה התורה גם הבישול שהוא הכנה לאכילה, וכדעת המדרש רבה שהביא הרמב״ם ז״ל בריש פ״ט ממ״א, אשר מה״ט יליף איסור אכילה מאיסור בישול דהוה כמו בת מבת הבת, דאם אסרה תורה הבישול שהוא מצרכי אכילה, כ״ש אכילה עצמה, והוה לפ״ז איסור בישול הרחקה מאכילה כמו בל יראה ובל ימצא בחמץ, שכתב הר״ן ז״ל בריש פסחים שהוא הרחקה מאכילה. ואם כן הוא כל שאין לוקין על אכילתו, איך אפשר ללקות על בישולו, אבל אם נאמר דאיסור בישול הוא איסור בפ״ע לא מבעי לפי דעת הראב״ע והרמב״ן ז״ל דמצד אכזריות אסרה תורה, וכעין אותו ואת בנו ושילוח הקן דודאי עיקר האיסור הבישול, ואיסור אכילה נגרר מאיסור בישול אלא אפילו לא נדרש שום טעם, אלא קרא כדכתיב, אלא דמשום דכתיבו ג״פ בתורה לא תבשל, ונוקמי הני תרתי היתרים לאיסור אכילה והנאה וכתדבר״י דלקמן, אז שפיר איכא למימר דמבשל חלב בחלב ניהו דלא לקי אאכילה, משום דאאחע״א, אבל אאיסור בישול דהוא איסור בפ״ע לקי שפיר ועיין לעיל בריש פרקן מה שהארכתי בזה, ועפ״י הדברים תמהתי על הרמב״ם ז״ל דמזכה שטרי לבי׳ תרי, דפסק המבשל חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו. ולא הביא האי תדבר״י דנלמד מג׳ לא תבשל בישול אכילה והנאה אלא דברי המדרש רבה דלא שתק הכתוב מלאסור אכילה אלא מפני שאסור הבישול כלומר אפילו בשולו אסור ואצ״ל אכילתו. עיי״ש מה שכתבתי שם. והנה הראש יוסף ז״ל נתקשה כאן למה לא ילקה על אכילת חלב בחלב כיון דמצטרף החָלָב אל החלב לכזית וליכא כאן איסור חלב רק חצי שיעור עיי״ש. וכבר כתבתי בפ׳ גה״נ דכל שאוכל כזית נבילה וטריפה אע״פ שנשבע על חצי שיעור וחל השבועה מ״מ באכל כזית לא לקי כאשר פסק כן הרמב״ם והשו״ע, וכאשר הסברתי בטוב טעם טעמא דהא מלתא. וא״כ גם כאן בשאכל כזית חלב מיירי, וע״ז קאמר דלא לקי על אכילתו אפילו אם אכל חָלָב עם החלב לא מיצטרף עם חצי שיעור חֵלֶב, אבל אם אכל רק חצי זית חֵלֶב וחצי זית חָלָב ודאי לקי ודו״ק.