דף קכ״ה ע״א גמר׳ נוגע אין מאהיל לא לכאור׳ הפירוש הפשוט דהש״ס מדייק מאהיל לא דאל״כ פשיטא דמטמא במגע וכי מקרא אתא לאשמעינן, אלא דא״כ מאי קמתרץ דליכא כזית בשר הרי הדרא קושי׳ לדוכתי׳ מאי קמ״ל דאז שני הדינים פשיטא, הן דמטמא במגע משום עצם והן דלא מטמא באוהל משום דליכא כזית בשר או מוח, אלא דהת״ח ז״ל מקיים פי׳ זה בגמ׳ עיי״ש, אבל התוס׳ לא סברו כן דהרי הקשו דילמא באמת איכא גם מאהיל, ולא קתני לי׳ כמו דלא קתני דמטמא במשא. ולפי מה שכתבנו למעלה ניחא, דלא פריך הש״ס מצד פשיטא דע״כ מאהיל לא, די״ל דנקט לי׳ קולית המת כדי לתרץ איך גזרו על שימש נותר יותר משימש נבלה. וע״ז קתני דעשאוה כקולית המת. אלא דלפ״ז קשה להלום תי׳ התוס׳ על קושייתם. וגם מגמ׳ דלקמן ומדברי התוס׳ דלקמן נראה דבעינן למצוא איזה רבותא בהא דקולית המת דנוגע בו נטמא וצ״ע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה נוגע אין מאהיל לא באמצע הדיבור ואע״ג דלא הוה אוהל דומי׳ דנוגע, דנוגע בכ״מ טמא אבל מאהיל לא מטמא אלא כנגד המוח וכו׳ עכ״ל. וקמתמה המהרש״א ז״ל דהרי לעיל גבי שני עצמות ועליהם שני חצי זתים מוכח דגם במונחים השני זיתים חוץ לאוהל אלא שראשי השנים נכנסו לאוהל נטמא משום דיד ושומר מכניס טומאה לאוהל, וא״כ ה״ה הכא דהשומר מכניס הטומאה אם מאהיל עליו אפילו שלא כנגד המוח, ועיין בהגהות ק״ז רעק״א זצ״ל בהגהותיו על המשניות ובהגהות מהרש״ש זצ״ל, דאע״ג דכל שא״א ליגע לא מטמא משום שומר, מ״מ כאן דאפשר לבוא לידי מאהיל כנגד המוח משום דטומאה בוקעת ועולה, והוה כמו מגע כדאר״י, ומהרש״ש מוסיף דגם לולי ר״י, כיון דאתא לכלל טומאת אוהל סגי כאן, כיון דעל טומאת אוהל אנו דנין. אלא דכל דבריהם ז״ל נדחים במה שכתב הלב ארי׳ ז״ל. ואני אסביר את דבריו הקדושים דשאני הכא, דהרי האי עצם אף שהוא שומר מ״מ כיון דהוא סתום מכל צד הרי הוא מעכב מלטמא, דטומאה בלועה הוא שאינה מטמאה כלל. אלא דאם אין כאן פותח טפח קיימ״ל דטומאת מת בוקעת ועולה, אבל רק עולה ולא לצדדין ואנו בעינן כאן שקודם שבוקעת לעלות לחוץ תמשוך לאורך העצם כדי שתבוא לתוך האוהל וזאת א״א דהרי הסתימה של העצם מעכב את הטומאה מלטמא ולכן אויר העצם החלול בלי מוח לא נתמלא מן הטומאה כיון שטומאה בלועה היא, אלא בוקעת ועולה למעלה וכיון שהיא חוץ לאוהל מאן יכניסה לתוך האוהל. והדברים אמיתים וקילורין לעינים ולכן קושי׳ המהרש״א על התוס׳ לק״מ ודברי ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו כאן לא זכיתי להבין ודו״ק.

בא״ד וא״ת ולשני לי׳ הא מני ר׳ יוסי דל״ל טומאה בוקעת ועולה לקמן בשמעתן, ושמא לא מסתבר לי׳ לאוקמא כר״י עכ״ל וכתב המהרש״א ז״ל דה״ה דהוומ״ל דגם ר״י מודה כאן בקולית דהוה כמת בכסותו כמש״כ התוס׳ לקמן, ועיין לקמן על דברי התוס׳ במהרמ״ל ז״ל מה שכתב בזה ובאמת ע״כ הש״ס דהכא לא נחות לזה דלמה לי׳ ליפרך ואי דאיכא כזית מוח טומאה בוקעת ועולה, דבר דתלי בפלוגתא, ולא פריך הא מת בכסותו הוא, דבר דהכל מודים בה ובגוף סברת התוס׳ עיין לקמן מה שאכתוב בזה ודו״ק.

בד״ה ואי מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ פי׳ הק׳ אע״ג דליכא מוח כלל וזה דחקו וכו׳ עכ״ל, והנה רש״י ז״ל בעצמו כתב לקמן בד״ה נבלה כיון דמתקשקש הוא בסה״ד דהשתא גרע מקולית שיש בה בכעדשה מוח לח, דההיא מעלה ארוכה הוא עכ״ל, והתוס׳ כאן הוסיפו על דברי רש״י ז״ל תיבת ״כלל״ מה שליתא ברש״י שלפנינו וא״כ גם הכא כוונת רש״י ז״ל במה שכתב ״אע״ג דליכא מוח״ ר״ל שיעור כזית אבל כעדשה ע״כ איכא דלהכא קתני קולית. ולא עוד אלא בדליכא מוח כלל א״א לאוקמי, דא״כ מה קמ״ל, והרי הש״ס ג״כ מהדר לפרש האי קולית המת שיהי׳ בו שום רבותא ולפי דרכם של תוס׳, דרש״י ז״ל מפרש דבלא מוח כלל קאמר דאינו מעלה ארוכה, י״ל דדחקו של רש״י הי׳ ממה דפריך הש״ס, ותו קולית נבלה קולית השרץ כי נקבו אמאי מטמאו. ועיין בגליון הש״ס שכ׳ דעיקר הפירכא מנבלה, ושרץ דנקט הוא שיגרא דלישנא, ולפי פרש״י ז״ל אין צריך לדוחק זה כיון דמיירי בלית בי׳ מוח כלל דבדאית בי׳ מוח בכעדשה לכ״ע מעלה ארוכה לבשר בחוץ ודו״ק.

ד״ה א״ה מוקדשין וכו׳, פירוש בשלמא אי איירי בדאיכא כזית א״ש מוקדשין, אפילו למ״ד בפסחים נותר בכביצה דכל חד איירי בשיעור דידי׳ וכו׳, ויותר הוול״ל דלמ״ד נותר בכביצה ה״ה האי קולית המת מצי מיירי בכביצה, דאם בכזית אינו מטמא באוהל ה״ה בכביצה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ומאי נוגע דקתני היינו מאהיל וקמ״ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין, וא״ת וליתני כזית מן המת וכו׳, וי״ל דלא הוה שמעינן מהכא וכו׳, כל דברי התוס׳ מוקשים וקשים להולמם עיין במהרמ״ל ובת״ח ובלב ארי׳ מה שהאריכו בדיבור זה, ולפע״ד בפירוש דבריהם הוא, דהא דנוגע ומאהיל מצטרפין ודאי אינו אלא בנוגע ומאהיל על בשר המת דמטמא באוהל, אבל פשיטא דנוגע בחצי שעורה עצם ומאהיל על חצי כזית בשר דליכא כאן שום טומאה וכיון שכן ע״כ האי נוגע בקולית המת מצד נוגע במוח נמי אית בי׳, דאל״כ דרק משום נוגע בעצם הוה נשמע דנוגע בעצם מצטרף עם מאהיל על המת בדאיכא בכל או״א חצי שיעור, וזה ליתא כדכתיבנא, וזה כוונת התוס׳, דאי הוה קתני דין זה בבשר מן המת, לא הוה ידעינן אלא בבשר המת דמטמא באוהל כמו במגע, אבל בקולית אי אית בי׳ חצי זית מוח המתקשקש, הוו״א דנגיעה בו ומאהיל על חצי זית בשר אחר, אינו מצטרף כי האי קולית לא מצי לבוא לידי טומאת אוהל אלא ע״י צירוף והוה אמינא דבכהג״וו אינו מטמא וכעין שכתבו התוס׳ לעיל קכ״א ע״ב בד״ה ולהעמידה על פחות מכזית, דאע״פ דעם חצי זית אחר מצטרף, מ״מ בסופה לטמא טומאה חמורה לא סגי בחצי זית עיי״ש, וה״ה הכא הוו״א דאין כאן נגיעה במוח משום דאפשר ליטמא באוהל ע״י צירוף, קמ״ל דמ״מ מצטרף, אלא באמת אני מסתפק טובא בדין זה אם מצטרף בכהג״וו, דהא האי נגיעה בעצם שתהי׳ חשובה כנגיעה במוח עצמו הוא מטעם שומר דמכניס ומוציא, וזה אינו בעצם סתום מכל צד דהוה טומאה בלועה, ורק מטעם דטומאה בוקעת ועולה, והנה לא מבעי לפי מה שקיימנו למעלה דברי הלב ארי׳ דלא מהני זאת לשווי׳ שומר להכניס ולהוציא מפני שרק עולה למעלה ולא להמשיך לצדדין, אלא אפילו נאמר כדעת הגהות רעק״א ומהרש״ש שמקיימין דברי המהרש״א דמהני ג״כ להמשיך הטומאה, ושפיר הוה נוגע בעצם כנוגע במוח, מ״מ כיון דכל זאת נבנה על הכלל דטומאה בוקעת ועולה דלכן לא הוה כטומאה בלועה, אבל כאן בחצי זית מוח המתקשקש בתוכו דאין כאן שיעור טומאה, מנ״ל לומר כלל בזה טומאה בוקעת ועולה, ואין זה דומה להא דלקמן ע״ב דקאמר ר״ז בטומאה רצוצה בין ב׳ מגדלים דמיירי נמי בחצי שיעור, ומ״מ אמרינן דמצד הללממ״ס דטומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע גם בחצי זית הדין כן, דשאני התם דאינה בלועה אלא רצוצה וגלוי׳, ויכול לנגוע בה ומהני האי דרצוצה דהוה האויר כמלא ממנה ואם נוגע בידו אחת בחצי זית ומאהיל בידו השנית על האי חצי זית שבין המגדלים, חשבינן כנגע בזית שלם בב״א, אבל כאן בקולית דסתום והסתימה משוה את הטומאה לטהרה דנגיעת בית הסתרים אינו מטמא, וצריכין אנו לסלק האי סתימה ע״י שנאמר דהטומאה בוקעת את העצם הסותם ומפסיק, כיון דרק חצי זית איכא דאין בו טומאה, מנ״ל דאמרינן ביה נמי דבוקע את העצם ועולה, והדבר צריכין תלמוד ועיון רב לפע״ד ודו״ק.