ע״ב גמר׳ אר״ז בטומאה רצוצה בין ב׳ מגדלים עסקינן וכו׳ סוגי׳ זו מקושי הבנה. א׳) מה לו לר״ז לנוד מן הפשוט ומבואר במשנה עצמה דרישא מיירי במאהיל הוא עצמו, והוא הוה כעין מגע ומצטרף, וסיפא באוהל דהמשכה כדקתני ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית, וכדרבא לקמן. ב׳) למה לא הביא הש״ס באמת אוקמתא דרבא הכא, כדי לקיים תירוץ ר׳ יוחנן דנוגע היינו מאהיל, כי כן הוא דרך השקיל וטרי׳ בנל מקום. ולא עוד אלא דהא אביי ורבא לא היה להביא כלל כאן לתרץ סתירת רישא וסיפא דהאי משנה, רק על הבריית׳ דר׳ יוסי ושם על הבריית׳ לא הביא אוקמתא דר״ז. ג׳) מלשון הגמ׳ ״מאן האי תנא דקרי לאוהל נוגע״ משמע דקאי אתירוץ דר״י דלעיל דמוקי נוגע דמתני׳ דהיינו נמי מאהיל, והרי לפי פי׳ רש״י ותוס׳ ע״י תירוץ של ר״ז נדחה תירוץ דר״י, דהרי דוקא בטומאה רצוצה קרי לאוהל נוגע ולא כמו שפי׳ רש״י ז״ל דלר״ז ליכא סייעחא דהרי רישא דוקא בטומאה רצוצה קאמר דמיצטרף אבל בשאר טומאת אוהל קתני סיפא דלא מצטרף. ואם נפרש דעל אוקמתא דר״ז בטומאה רצוצה קפריך, ומאן האי תנא, וע״ז קאמר דר׳ יוסי הוא דקאמר דמלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל, וע״כ האי נוגע מאהיל הוא ובטומאה רצוצה כדר״ז ודמתני׳ דאהלות, א״כ מאי פריך והא קתני מאהיל, הלא כבר ידע דאיכא תרי מיני מאהיל, מאהיל בטומאה רצוצה ושאר מאהיל. ד׳) הלא הסברא בעצמה דחוקה מאד דניהו דטומאה רצוצה בוקעת ועולה, מ״מ אם מכניס אצבעו בין שני המגדלים, ודאי לא נטמא כאלו נוגע בטומאה, ודוקא מאהיל דהיינו עכ״פ כמלא טפח בעינן, וא״כ איך יצטרף אפילו אי קרי לי׳ נגיעה משום דאית בי׳ נמי צד נגיעה, מ״מ שיעורא אינו שוה דבנגיעה סגי מן הצד ובכ״ש מן גופו, ובטומאה רצוצה בעינן דוקא כרוחב ואורך טפח מגופו ולמעלה דרך מאהיל, וכיון דאין שיעורו שוה איך מצטרף, דמ״ש מהא דתנן בה במעילה י״ז ע״ב דכלל, אמר ר׳ יהושע דכל שטומאתו ושיעורו שווין מצטרפין, טומאתו ולא שיעורא שיעורא ולא טומאתו אינם מצטרפין, ואפילו לצד הקל שבשניהם, וכן פסק הרמב״ם בפ״ד הי״א מטו״א, ולמה יצטרפו כאז נגיעה עם מאהיל, כיון דאין שיעורן לענין הנגיעה שוה. ובאמא תראה שהרמב״ם ז״ל בסוף פ״ד מטומאת מת לא חילק כלל, ולא פסק לא כר״ז ולא כאביי ולא כרבא אלא דכל נוגע ומאהיל אינם מצטרפין, והמעיין בפיה״מ לרמב״ם בריש פ״ג מאהלות יראה שיש לו שיטה אחרת בכל הסוגי׳ דהכא, והאמת אגיד שקשה לי העיון בענין זה, באשר לא עסקתי הרבה בטומאות וטהרות ונגעים ואהלות ולכן יהי׳ דברי בזה מועטים ודו״ק.

תוס׳ ד״ה קסבר ר״י טומאה אינה בוקעת ועולה וא״ת וכו׳, וי״ל אע״ג דסבר ר״י טומאה טמונה אינה בוקעת, מודה בקולית סתומה שמטמא באוהל כמו מת בכסותו דמודה ר״י דמטמא עכ״ל, ואני בער ולא אדע דמת בכסותו אינו סתום ובלועה, ולכן אין הכסות מפסיק, אבל האי קולית דסותם את המוח מכל צד והוה טומאה בלועה שאינה מטמא, ובוקעת ועולה לית לי׳ לר״י, א״כ איך יטמא ואפילו הי׳ שייך בעצם שהוא לבוש בתולדה ביטול, כמו בכסות מ״מ לשווי׳ האי עצם כמו בשר ע״י ביטול א״א כמו שפרש״י ז״ל לעיל קכ״א ע״ב ד״ה והוא שכנסו, ועוד בשאר מקומות דביטול מהני לשווי׳ אוכלא אבל בטומאה חמורה לשווי׳ בשר לא מהני מחשבה, ולכן דברי התוס׳ צע״ג בעיני ודו״ק.