דף קכ״ו ע״א גמר׳ ורמי דר״י אדר״י דתנן הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה רמ״א וכו׳, הנה מדקתני מוטל על האסקופה משמע דאלו בתוך הבית לעולם הבית טמא, וכן ממה דאמר ר״מ מביא את הטומאה ואינו מביא את הטומאה נמי משמע, דהטומאה חוץ לבית וצריך להביא ע״י אוהל הצואר שהוא פותח טפח. אבל ר׳ יוסי דקאמר רואין את הטומאה אם הוא מכנגד המשקוף ע״כ דתלי אי הטומאה בבית, ולכן לא קתני מביא ואינו מביא, אלא הבית טמא והבית טהור, ומינה מוכיח דר׳ יוסי סובר דטומאה רצוצה וטמונה בוקעת ועולה. אלא דמהרש״א ז״ל נתקשה בזה דאם צואר הכלב חשוב דבר המקבל טומאה, למה לי טעמא דבוקעת ועולה, תפ״ל דדבר המקבל טומאה אין חוצץ מפני הטומאה עיין במהרש״א ומהר״ם לובלין ולב ארי׳ ז״ל שהאריכו בפירוש דברי התוס׳ והגמ׳, אולם לפע״ד נראה דהא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה הוא משום דכיון דמקבל טומאה מן המת ממילא לא מצי חייץ אולם האי בשר המת בתוך צואר הכלב כיון שהוא טומאה בלועה ורצוצה, אי לאו דבוקעת ועולה לא מצי מטמא את בשר הכלב טו״א, דטומאה בלועה אינה מטמא דהרי מגע בית הסתרים הוא, וא״כ שפיר חוצץ מפני הטומאה וזה ברור ואמת בעיני, ומקום הניחו לי להתגדר בו ודו״ק היטב.

ודע דבמהרש״א איכא טעות סופר דמוכח, בסה״ד תיבת ״אינה״ צריך למחוק והלב ארי׳ העתיק הטעות כמות שהוא.

תוס׳ ד״ה מאן תנא דפליג עלי׳ דר״י, ר״ש היא פ״ה וכו׳, וקשה דהתם אפילו ר״י מודה בין לאביי ובין לרבא, דהא למעלה מטפח אוהל בהמשכה היא, ועיין בלב ארי׳ שדברי התוס׳ אינם מדוקדקים דמנ״ל דלמעלה מטפח קמיירי, אלא דאיכא לאוקמי לאביי בהכי, ולרבא בפשיטות אתא שפיד דהא מפורש אוהל מהמשכה, וכן הוא בחידושי הר״ן עכת״ד, ואני אומר דלגבי אוהל דהמשכה אין חילוק בין למעלה מטפח או למטה, וכמו בטומאה רצוצה דכל שהוא ע״י המשכה שוב בטל הרצוצה ואין כאן מגע וכמש״כ התוס׳ לעיל בד״ה אר״ז, דלד״ז סיפא נמי בטומאה רצוצה מיירי, אלא שהוא בהמשכה לכן לאו נגיעה היא דכוותי, ודאי בלמטה מטפח כל שהוא ע״י המשכה לאו נגיעה היא, כנ״ל ברור וא״כ גם דברי הר״ן ז״ל אינם מדוקדקים, והכי הו״ל להקשות הא התם באוהל דהמשכה לכ״ע אין זה נגיעה ודו״ק.

בא״ד ונראה לפרש, דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא דחשיב לאוהל נגיעה ר׳ יוסי מכלל דאיכא דפליג עליה, וקאמר מאן הוי האי תנא עכ״ל, ולי קשה טובא גם על פירושם, דמנ״ל דר״ש פליג דמדאמר דבתרווד רקב ליכא מגע רק אוהל ומשא, ליכא למישמע מני׳ דפליג לומר דאוהל בטומאה רצוצה או בפחות מטפח או לרבא אפי׳ למעלה מטפח אינו מצטרף עם נגיעה, דשפיר מצי מודה להא דר׳ יוסי, אבל הוא נגיעה ממש אתא למעט, וזאת גם ר״י מודה כדלעיל, דהרי לא מצי נגע בכולי׳ ועיין לעיל בלב ארי׳ שהרגיש בזה וצ״ע ודו״ק.