ע״ב א״ל אמציעתא, נשחטה הבהמה הוכשרה בדמי׳ וכו׳ ועיין בלב ארי׳, ולפע״ד נראה דלנכרי ודאי לא שייך לומר מיתה עושה ניפול, כי האי דרשה לישראל נאמרה ולא לב״נ, אלא דלב״נ בלא״ה אבר המדולדל אסור משום אבמה״ח, דהרי מכח סברא פשוטה פריך לעיל קכ״ז ע״ב אי דאין מעלין ארוכה טומאת נבלות (דהיינו אבמה״ח) נמי ליטמא, הרי דס״ל להש״ס דכל שאין האבר מצי להעלות ארוכה כתלוש דמי לענין אבמה״ח, אלא דקרא כתיב כי יפול עד שיפול, וזה ודאי רק לישראל נאמרה אבל לב״נ אהדרינן לסברא חיצונה דכל שעומד ליפול כנפול דמי, אלא דיש לעיין בדבר דהרי בשחיטה ניתרים המדולדלים מה״ת לישראל, וממילא גם לנכרי מכח מי איכא מידי, וע״כ לומר דגם לנכרי בעינן עד שיפול דמכח מי איכא מידי אנו מוכרחים לומר דגם לנכרי נאמר האי דין דעד שיפול אבל אם מתה הבהמה ודאי לב״נ מותרין כנבלה עצמה, דמיתה עושה ניפול מנ״ל אצל ב״נ, וא״כ קשה טובא איך קאמר הש״ס דאסיפא קאי אמתה הבהמה הבשר צריך הכשר, וע״ז פליג ר״ש דאין זה אוכל הראוי׳ לאחרים, ואמאי אינו ראוי לב״נ ואין לנו מנוס מקושי׳ זו, אם לא שנאמר דמסברא נמי מיתה עושה ניפול, ורק דרך אסמכתא סמכו דבר זה אקרא דכי יפול מהם במותם ודו״ק.

משנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים, ופרש״י ז״ל דכי ימות כתיב והברטנורא במשניות מוסיף ״אדם כי ימות כתיב״ והתויו״ט קמתמה כיון דבסמוך קתני דמת האדם הבשר טהור דמיתה עושה ניפול, ממילא שמעינן דאבר ובשר המדולדלים טהורים עיי״ש, ולא אדע דהא אין לנו קרא על מיתה עושה ניפול באדם אלא בבהמה, ומשם ילפינן גם באדם, ולפי מה שכתבנו למעלה סברא היא ולא בעי קרא, אבל עדיין לא נדע דבאדם בעינן דוקא ניפול, אבל כל זמן שהוא מעורה קצת אין זה אבמה״ח, דהאי כי יפול עד שיפול הוא נגד הסברא החיצונה, ולכן א״א לילוף אדם מבהמה, וכבר כתבנו לעיל דממה שהתנא השמיט האי דינא לעיל בבהמה, ולא קתני בפירוש האבר והבשר המדולדלים בבהמה טהורים, כמו דקתני כאן באדם מוכח דהני משניות ר״ע שנאן דלא ידע כלל מדרשה דמיתה עושה ניפול, דהרי שאל לר״ג ור״י בפ״ג דכריתות על אבר המדולדל בבהמה מה דינו והם השיבו לו דשמעו באדם ומשם יש ק״ו על בהמה, ולכן העמיד התנא שהוא ר״ע עיקר דין זה באדם, ובהמה נלמד מק״ו, והסיפא דמתני׳ דלעיל ודהכא לאו ר״ע אמרה דהוא לא ידע ממיתה עושה ניפול, עיין היטב לעיל, וכעת אני רואה עוד ראי׳ לדברנו אלו, דהרי האי ״בשר״ דנקט התנא אינו מדוקדק, דהרי עיקר דינו הכא הוא, דהחיבור הכל שהוא מציל מן הטומאה, והרי הבשר גם אם לא מהני החיבור טהור הוא דבשר מה״ח אינו מטמא, ולמה קתני כלל בשר בהדי אבר, ואי משום סיפא דמת האדם הבשר טהור, הלא גם זאת ללא צורך, דאי הוה קתני רק האבר מטמא משום אבמה״ח דנשמע מזה דמיתה עושה ניפול, ממילא נדע דהבשר טהור, אבל אם נאמר דר״ע אמרה והוא לא ידע ממיתה עושה ניפול, אז ניחא דלדידי׳ אם מת האדם הן האבר והן הבשר המדולדל מטמא משום אבר ובשר מן המת ורק כל זמן שאדם חי גם שניהם טהורים, ולכן פרש״י ז״ל מדוקדק היטב שכתב דטעמא דהאי תנא קמא שהוא ר״ע, ולא התנא דסיפא, אינו מטעם מיתה עושה ניפול אלא דאדם כי ימות כתיב, דמזה יש לדרוש דכל המדולדל אינו מטמא, כיון דלא מת גמור מקרי וכעין דדרשינן בנזיר מ״ג ע״א במותם לאפוקי גוסס הרי דאפילו קצת חיות מציל ה״ה האי חיבור כ״ד של האבר מציל דאינו בכלל ימות דבעינן מיתה ממש, וניהו דעל בשר לא צריך קרא אבל כיון דלאחר מיתת האדם הבשר נמי מטמא נקט גם בשר.

ודע דיש מקום עיון, דמנין לנו באדם דבמה״ח טהור דהרי על אבמה״ח שהוא טמא, לא כמש״כ התוס׳ כאן דמבנין אב משרצים ובהמה ילפינן אלא מקרא דבחלל חרב וכמו שהביא כאן הלב ארי׳ גמר׳ ערוכה נ״ג והוא מספרי וכאשר כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ב מהל׳ ט׳ דבחלל חרב זה אבמה״ח שפלטתו חרב וקשה טובא אבר מי כתיב כאן, ולמה לא קאמר ה״ה חרב שפלטתו בשר מן האדם דהרי בבהמה נמי פריך לעיל נימא דגם במה״ח מטמא, ודרשו הני תנאים כאו״א למעט בשר מה״ח אבל כאן איזה מיעוטא איכא למעט במה״ח באדם, אבל אם נאמר דאדם כי ימות כתיב ובעינן ריבוי דחלל חרב דומי׳ דאדם ואז הוה ממש כדלעיל, וא״כ הוא ניחא בפשיטות מה דנקט רש״י ז״ל דאדם כי ימות כתיב, דבעינן האי דרשה כדי לטהר הבשר אחר מיתת האדם, דקתני אח״כ דמת האדם הבשר טהור דלא סגי לי׳ בטעמא דמיתה עושה ניפול, אלא בעינן עוד דרשה זו דאדם כי ימות לטהר במה״ח ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל ר׳ יהושע מן החי ולא מן המת וקו״ח וכו׳, כתב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד וכו׳, במשנה דעדיות ליתא האי ראי׳ דמגילת תענית, והנה כבר כתבנו לעיל דע״כ עיקר הני דינים דאבמ״ח מטמא הן בבהמה והן באדם הללממ״ס הם ועכ״פ הני תנאים הראשונים ודאי לא ידעו לא מדרשה דחלל חרב באדם, ולא מדרשה דמן הבהמה דהרי ר״א אומר שמעתי שאמה״ח מטמא, והיינו מפי השמועה ולא ממדרש הכתובים ור׳ יהושע השיב לו דאבר המת איכא ק״ו, ומה זה תשובה הלא אין למדים ק״ו מהלכה, ואם אבמה״ח הלכה אז אין זה מספיק דאיכא ק״ו על אבר מן המת, אבל הוסיף לו כתב במגילת תענית וכו׳ ושם הוא יותר מק״ו, והוה כמו בת מבת הבת דלוקין עליו כידוע, וה״ה דכעין זה ילפינן שפיר גם מהלכה, ומ״מ השיב לו ר״א כך שמעתי מן החי ולא מן המת דאין ללמוד גם זאת מק״ו ודו״ק.

ע״ש השתא דאתית להכי בין ת״ק לר״ש נמי כזית בשר ועצם כשעורה א״ב, ופרש״י ז״ל דעל בשר ועצם הפורש מאמה״ח קמטהר ר״ש בשניהם, וכר׳ יהושע דמטהר בשניהם, ות״ק מטמא באחת מהן או כר״ע או כר״נ, ועיין בתויו״ט דנראה דוחק דיהי׳ כאן ההלכה כר״ש נגד ר״מ, ולפע״ד עוד יותר דוחק לומר דיפליגו תנאים האחרונים בפלוגתת תנאים הראשונים ר״א ור״י ור״נ בעדיות פ״ו, ויותר דוחק דהרי בדברי ר״מ לא נשמע כלל דמטמא בחדא כר״א או כר״נ דאדרבה אם מטהר בשניהם כר׳ יהושע יותר ניחא ואיך קאמר ר״ש מטהר דבר דלא שמעינן מתנא שלפניו דמטמא ודברי התויו״ט דאין כאן דוחק אחר אלא דיהי׳ הלכה כר״ש נגד ר״מ תמוהים מאד וזאת הכריח להרמב״ם בפיה״מ ואחריו הברטנורא לפרש דעל אבר מן המת קאי. אבל כבר צווחו על פי׳ זה כולם כאחד, דכזית בשר מאבר מת היינו כזית מן המת, ואיך אפשר לטהר ויפה דחה הלב ארי׳ דברי התויו״ט בזה, דרצה לומר דגדולה מזו מצינן דר״א מטהר אבר מן המת ומטמא אבמה״ח, וכתב שאין דמיונו עולה יפה, דהתם באין באברים כזית ולא נלמד מת מחי מק״ו וכמש״כ למעלה משום דאין למדין ק״ו מהלכה, אבל הכא הלא כזית בשר מאבר מת היינו הך דהרי הוא מן המת.

והנראה לפע״ד לתרץ פי׳ הרמב״ם ז״ל הוא, דהנה טומאת אבמה״ח איכא גם באבר שיש עליו בשר הרבה, דהרי הבשר בלא אבר טהור ורק בהדי אבר מטמא, אבל טומאת אבר מן המת ליתא רק באבר שאין עליו כזית בשר, כי רק אז איכא עליו שם טומאת אבר דאי איכא בו כזית בשר, הרי בלאו אבר איכא עליו טומאת מת מצד כזית בשר, ולכן מה דקאמר מה איכא בין אבמה״ח לאבר מן המת היינו לאבר מן המת שאין עליו כזית בשר אשר אז אית בי׳ טומאת אבר מן המת, אשר אז חל עליו בהפרידו מן המת, ואז בטל ממנו שם טומאת בשר המת, כיון דחל עליו שם חדש דהיינו טומאת אבר המת, שהבשר שבו חלק מן האבר, ולכן בשמפריש האי בשר מן האבר ומחברו לבשר מן המת להיות כזית אע״פ שהזית בשר משני מתים מצטרפין כמבואר ברמב״ם בריש פ״ד מטו״מ, אבל האי בשר מן אבר המת שהי׳ עליו שם טומאת אבר דלא בעי שיעור תו לא מצי מצטרף לטומאת בשר המת דבעי שיעור כזית דזה מקרי אין שיעורין שוה דהאי חצי זית בשר של האבר הי׳ מתחלה מטמא בצירוף עצם וגידין גם פחות מכזית בין הכל, ולכן אבר המת ובשר המת מקרי אין שיעורון שווין ולא מצטרפין לדעת ר״ש כנלפע״ד ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל לפי חומר הענין, ובפרט מאחר שפרש״י ותוס׳ א״א לקבלו מרוב הדוחק, והדוחק מתגדל בשנתבונן דלמה לי׳ להש״ס להאי השתא דאתית להכי, כיון דכבר נתיישב טעמא דר״ש דס״ל כר״א ומטהר באבר המת, והבן.

ודע דלפי פי׳ הרמב״ם ז״ל לפי מה דמסיק דר״ש מטהר בשר הפורש מאבר המת שאינו מטמא משום בשר המת, ממילא גם במשנה דלעיל דמטהר ר״ש בנבלה נמי מפרשינן כן דבשר הפורש מאבר נבלה אינו מצטרף לטמא משום בשר נבלה, והש״ס לא חש להאריך ולחזור אשלמעלה בדבר שממילא משתמע ובפרט שלדינא אין כאן נפקותא דאין הלכה כר״ש ודו״ק.

תוס׳ ד״ה כזית בשר הפורש מה״ח ר״א מטמא, לכאור׳ נראה דאבר האדם מה״ח מב״א דשרצים ובהמה אתי׳ וכו׳. כבר כתבנו למעלה שתפסו האחרונים ז״ל דמעיני בעלי התוס׳ נעלמו גמר׳ ערוכה נזיר נ״ג ע״ב שהביא הש״ס שם ברייתא מספרי דדרש בחלל חרב שזה אבמה״ח שפלטתו חרב. אבל האמת שהתימא חוזרת עליהם דאיך עלה על דעתם דר״א ור״י דפליגו באבר המת אי מטמא ידעו מהאי דרשה, דהרי בהאי ברייתא דרש ג״כ ״או במת״ דכתיב שם על אבר מן המת, והוא מוכרח לדרוש דאם בחלל קאי על אבר הנחלל מן החלל א״כ האי או במת נמי על אבר מן המת קאי, וכן גבי טומאת נגיעה דכתיב אח״כ בקרא ״ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת״ דרשינן שם דף צ״ד ע״א ״בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מה״ח ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת, זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות ארוכה״ ושם ודאי מוכרח לפרש כן דהרי הני רק במגע ומשא מטמאין ולא באוהל, ואי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ידעו מהאי דרשה, איך קאמר ר״א שלא שמע רק מאבמה״ח דמטמא ולא אבר המת, ואיך השיב לו ר׳ יהושע מק״ו אם הוא מפורש בקרא, זה כמו זה דמאן דדרש בחלל על אבמה״ח מוכרח לדרוש או במת על אבר מן המת.

אבל ראה זה פלא והפלא כי תמיהתי סובבת גם על הרמב״ם ז״ל, דז״ל בפ״ב ה״ג מט״מ ״אבר שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם וכו׳ שאברים אין להם שיעור שנ׳ כל אשר יגע ע״פ השדה בחלל חרב, הדבר ידוע שדין חלל חרב כדין חלל אבן, או חלל שאר דברים מפי השמועה למדו שלא בא זה אלא לטמא נוגע באבר שפלטתו חרב וכו׳, הלכה ד׳ אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל כמת, והוא שיהי׳ שלס כברייתו בשר גידין ועצמות״ וכו׳ עכ״ל והנה עיניך רואות כי באבמה״ח מביא הרמב״ם דרשה דבחלל חרב, אבל על אבר המת כתב סתם דמטמא כמת בלי להביא דרשה דאו במת דכתיב שם על אבר מן המת, ואין ספק אצלי דבכוונה השמיט האי דרשה משום דפסק כר׳ יהושע נגד ר״א דקאמר ק״ו מן החי מכש״כ מן המת. הרי דסובר הרמב״ם דר״א ור״י גם שניהם ידעו ודרשו האי בחלל חרב על אבמה״ח אבל האי ״דאו במת״ לא דרשו על אבר מן המת. והי׳ מקום לומר דאו במת אתא על נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכאשר מפרש ר׳ יוחנן המשנה נזיר נ׳ ע״א דקתני על המת ועל כזית מן המת, אלא דמה נעשה בהאי ״או במת״ השני דכתיב אצל מגע, דשם א״א לפרש לנפל, דהרי הנפל מטמא נמי באוהל ושם ע״כ באבר שאין בו להעלות ארוכה ודומי׳ דחלל וא״כ מהיכי תיתי לא נפרש גם כאן דמדבר מטומאת אוהל וקאמר בחלל דהיינו אבמה״ח, דאו במת היינו אבר מן המת. והדבר אצלי הפלא ופלא.

ודע דגם בלא״ה תהיוה קחזינא בהני פסקי הרמב״ם שכתב דחלל חרב היינו שפלטתו חרב דאל״כ מה לי חרב מה לי אבן או דבר אחר ובאמת בגמ׳ שם בנזיר מבחלל לחוד קדריש, דחלל בכ״מ הוא הנהרג ע״י אדם ולמה לא קאמר במת שכולל הכל גם במת מיתה טבעית, לכן דרשינן בחלל זה אבר הנחלל מן החי, (כך גירסת רש״י שם) וחרב דכתיב אתא דחרב הרי הוא כחלל, ולכן אצל נוגע לא כתיב חרב, דחרב מטמא גם באוהל, אבל בחלל כתיב דקאי על אבמה״ח שאין בו כדי להעלות ארוכה, ולא ידעתי למה שינה הרמב״ם ז״ל בזה מדרש חז״ל.

עוד זאת בהלכ׳ ג׳ באבמה״ח כתב חסר מן העצם של האבר כ״ש הרי האבר כולו טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי ויתרפא וישלם ה״ז מטמא במגע ומשא ובאוהל, ואם לאו מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. ובהל׳ ד׳ אצל אבר מן המת כתב, חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא כמת שלם חסר הבשר ולא חסר העצם אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים שאין עליהן הבשר, עכ״ל ובסוף דבריו הוא נתפס מאד דהרי באם אין בו בשר להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא כמו באבמה״ח וכדדשינן שם בגמ׳ ״דאו במת״ על אבר מן המת שאין בו בשר כדי להעלות ארוכה דמטמא במגע ובמשא וכאשר הרמב״ם בעצמו פסק כן לקמן בפ״ג ה״ב ״ואלו שמטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באוהל אבמה״ח שחסר בשרו וכו׳ ואבר מן המת שחסר בשרו או עצמו וכו׳״ עכ״ל, ואיך כתב כאן דאם חסר הבשר ואין בו כדי להעלות ארוכה, הרי הוא כשאר עצמות המתים, והיינו דבעי עכ״פ שיעור עצם כשעורה וזה ליתא, דכל שהוא אבר לא בעי שיעור, ואפילו בפחות משעורה מטמא במגע ובמשא. וכמדומה לי דלזאת כיוון הראב״ד ז״ל בהשגתו ואע״ג דלשונו מגומגם, והרבה טעותים נפלו בו, ולא כמו שהבין הכ״מ דהשגת הראב״ד קאי על שנשאר בו כזית בשר, אלא על שפסק הרמב״ם דחסר מן העצם או מן הבשר דטהור אם אין בו כדי להעלות ארוכה, וזה אינו והוא עצמו לא פסק כן לקמן כנ״ל ודו״ק.

בא״ד אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי, אמאי אמרו לי׳ לר״א מ״ט מרבה בשר וממעט עצם עכ״ל, ועיין מהרש״ל ומהרש״א ז״ל ואני הלא כבר כתבתי למעלה דלר״א דאבר מן המת טהור ה״ה אבר מנבלה דטהור דמ״ש. אבל מה דקשי׳ לי הוא דאמאי מבנין אב ילפינן, איך שייך לדרוש פסוקים לאוקמם על הבנין אב כי תורה שבכתב איך יפרש דבר שהוא מפי השמועה תושבע״פ כי כזאת לא נמצא, ולכן גם אם נאמר דמהלכה ידעו דאבמה״ח מטמא, ג״כ לא שייך לדרוש פסוקים לפרש את ההלכה שהוא תושבע״פ ודו״ק.

תוס׳ ד״ה בין ת״ק לר״ש כזית בשר ועצם כשעורה א״ב, פי׳ או עצם כשעורה דבתרוויהו ליכא למימר לת״ק טמא וכו׳ ובלא״ה נמי איך יחלוק הת״ק שהוא ר״מ על כל הני תנאים הראשונים ר״א ור״י ור״נ בעדיות שם ויהי׳ דלא כחד מינייהו, אלא דאפילו הא גופא דיפליגו ר״מ ור״ש בפלוגתא דתנאים הראשונים הוא ג״כ דבר זר שלא מצינן כמוהו, וכאשר כתבנו למעלה דמה״ט נאיד הרמב״ם והברטנורא מפי׳ זה ודו״ק.

הדרן עלך פ׳ העור והרוטב