ע״ב גמר׳ אמר רבא זאת אומרת הדין על הטבח, לעיל קאמר אליבא דר״א דיליף זאת מאת זובחי הזבח, וכתב בחדושי הר״ן ז״ל דה״ה לרבנן דר״א נמי דרשו מדכתיב זובחי ולא זובח, משמע להו תרתי דרשות. אלא דאני רואה דהרמב״ם ז״ל השמיט הא דרבא דהדין עם הטבח, וקשה לומר דס״ל דלית הלכתא כוותי׳ דהרי לא מצינן חולק עליו בגמר׳. אלא דלפע״ד מש״ה השמיטו משום דלדינא אין שום נפקותא בדבר דהרי כתבו הרשב״א והר״ן ז״ל דלאו למימר דאין טו״ה לבעלים אלא דאם כהן בא לתבעו לטבח אינו יכול לדחותו ולומר לו לך לבעלים, ואינני יכול להבין כוונתם בזה, סכ״ס כיון דטו״ה לבעלים הרי אינו יכול ליתן לכהן התובעו ובלא״ה הלא אמרו לקמן דאין לכהן לתבוע חלקו בפה ולא עוד דהרי יכול לדחותו שיתנהו לכהן אחר, ולעיל דף מ״ד ע״ב כתבתי על הא דדרשו מה דאמר יחזקאל ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, דמש״ה קרי לי׳ בשר פיגול כיון דהדין עם הטבח, והכוונה שהטבח מוזהר שלא ישחוט לבעלים עד שיהי׳ בטוח שיתנו המתנות לכהן, וכל ששוחט בלי שחישב על הכהן שיגיע לחלקו, הוא השחיטה כעין פיגול, דהמחשבה פוסלת בקדשים עיי״ש, וכיון שאין זה אלא חומרא בעלמא שמשתבח בי׳ יחזקאל לכן לא הביאו הרמב״ם ז״ל להלכה, כנלפע״ד ודו״ק.

ע״ש גמר׳ דרש רבא מאת העם, ולא מאת הכהנים מאת זובחי הזבח הוי אומר אפילו טבח כהן במשמע. והנה רש״י ז״ל פירש דאם כהן נעשה טבח למכור חייב מה״ת ליתן מתנות לכהן אחר. והתוס׳ הקשו עליו דא״כ איך פטרוהו שנים או שלושה שבועות, ועיין בראשונים שתירצו זאת, אבל ק״ז זצ״ל קמתמה דעכ״פ מ״ש מתרומות תבואתו דסגי בהפרשה, אבל אינו נותן לכהן אחר, ולעיל תנינן בפירוש דאין מוציאין מכהן לכהן.

ומה שנראה לפע״ד בזה הוא עפ״י הכלל שהזכרתי כ״פ דחז״ל דרשו המקראות להשוות לסברתם, והנה נראה עד כמה רחוק הדמיון של תו״מ מן התבואה, למתנות מזביחת הזבח. דבתבואה לפי שהקרקע נחלקת היתה שוה בשוה ואינה נמכרת לחלוטין, סתמא דמלתא לא הי׳ לשום בעל הקרקע יתרון גדול למכור לאחרים, ולכן פטרוהו את המוכר לגמרי כמו שהבאתי לעיל דרשת חז״ל בב״ב פ״ח ע״ב, ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. ולעומת זה בבשר נהפוך כי סתמא דמלתא אין בעל הבהמה שוחט לעצמו כי חוץ ממה שהוא טרחא יתירא וצריכה אומנות לשחוט ולפשוט ולחלק לחתיכות, אין לבע״ב אחד צורך לבהמה שלמה, בפרט לשור, ולכן כאן לא הקפידה תורה לחייב דוקא בשוחט מעדרו מבקרו וצאנו למיעוטא לוקח, דהרי לא כתיב מאת העם זובחי בקרם וצאנם כדי למיעוטא לוקח וזובח, אלא מאת זובחי הזבח סתמא כתיב, שהם הטבחים הלוקחים בהמות בשוק מן המגדלים בקר וצאן ועל הטבחים הטיל את החיוב ליתן המתנות לכהן, ואין זה חס על הטבחים אלא על העם המוכר לטבח, כי הטבח מחשב שווי׳ של בהמה לשחיטה כמה ליטרא בשר יש בה למכור וכיון דהמתנות מגיע לכהנים ינכה זאת משווי׳ וזה פשוט, ומעתה אם הכהן טבח יפטור מליתן מתנות, הוא יקח את הבהמה בשוק ביותר ממה שיקח אותה הטבח ישראל, מפני שלדידי׳ שווי׳ יותר, ואם יקח בשווה עם חברו הישראל, אז הוא ירויח יותר במסחרו מן הישראל חברו וזה דבר שאינו מן הראוי׳, ולכן צריכין אנו לחלק ולומר אם בעל הבהמה שוחט כאשר באקראי אירע זאת דשוחט ומחלק היתר לשכיניו, אז הישראל חייב במתנות והכהן פטור, וכמו שהוא בתו״מ של התבואה, אבל אם הוא טבח הלוקח בהמות ומוכר בשר באיטליז, אז מה לי כהן ומה לי ישראל, כי אין הכהן הנותן רק הבעלים של הבהמות, או לוקחי הבשר כי הטבח מנכה לבעל הבהמה מן דמי שווי׳ את משקל המתנות, או יטיל את מחירם על הלוקחים, ורבא הכניס את זאת במלות הקרא הפלא ופלא דהקרא הטיל מס זה על העם דכתיב מאת העם ר״ל אם באקראי ישחוט בעל הבהמה מבקרו וצאנו, או יקח לעצמו לאכול ולחלק לשכניו, ואז יצאו הכהנים מחיוב זה, ולכן דרשינן מאת העם ולא מן הכהנים, ואח״כ אמר ומאת זובחי הזבח שהם הטבחים שאומנותם בכך ליקח בהמות ולמכרן באיטליז ובזה גם הכהנים בכלל. ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ על רש״י ז״ל דהני ב׳ וג׳ שבועות דפטרוהו לכהן היינו בדלא קבע מסחתא כדאמר בגמ׳ ואז מדין תורה הי׳ פטור לעולם, דהרי הוא כשוחט לעצמו ומחלק היתר לשכניו בלי להיות טבח קבוע למכור באיטליז, אלא כדי שלא יתחכם לעשות כן תמיד הטילו חכמים עליו לשלם אחר ב׳ וג׳ שבועות לפי ראות עיני השופט והדיינים, אבל בקבע מסחתא דחייב מיד הוא דין תורה דהרי הוא בכלל זובחי הזבח שהמה הטבחים. והוא נכון ואמת בס״ד.

ע״ש גמר׳ ואמר רבב״א אר״י כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, ולית הלכתא כוותי׳. כבר כתבתי למעלה דכיון שהדין עם הטבח הרי הטבח הי׳ לו ליזהר מלשחוט לו, בידעו שאינו נותן מתנות, ולכן שחיטתו פיגול אלא דלית הלכתא כוותי, ואולי משום דלעיל דף מ״ד ע״ב ר׳ נתן אמרו דבשר פיגול דקאמר יחזקאל, הוא בהמה שלא הורמו מתנותיה, אבל הת״ק פליג שם ואמר שהוא בהמה שהורה בה חכם, והתוס׳ כתבו דכאלו אוכל טבלים ממש, דמתנות ילפינן נתינה נתינה מתרומה. ולא זכיתי להבין דהא גם בתרומה אין הנתינה מעכבת להיות הכרי טבל, רק ההפרשה מעכבת וכאן הלא המתנות המה מופרשים ועומדים, וליכא אלא מצות נתינה ואיך יהי׳ חמור יותר מן הטבל דשם הנתינה אינה מעכבת, וכאן תעכב, ואולי כוונת התוס׳ לומר דמאן דאוכל מן המתנות עצמן קאמר אלא דאז הוול״ל כאלו אוכל תרומה, וצ״ע ודו״ק.

רש״י ד״ה כגון אומרים לו עשה סוכה עשה לולב שאין בהם חסרון כיס כולי האי. ועיין בלב ארי׳, ועיין בחי׳ ק״ז ז״ל שכתב דרש״י ז״ל רמז למה שכ׳ הש״ך יו״ד קנ״ז סק״ג דבמ״ע אין צריך לבזבז יותר מחומש. ולפע״ד לא לזה כיוון רש״י ז״ל, דהרי גם בהני מצוות מצי להיות עני ואין סיפוק בידו לעשות, והרי שנינו בע״פ דאפי׳ עני הנוטל מן התמחוי, מוכר כסותו ליקח ארבע כוסות, אבל בשאר מצוה לעשות סוכה או לולב, אין העני מחויב להוציא הוצאה שאין לפי יכלתו, אבל כוונה אחרת היתה עם רש״י ז״ל, דהרי מי שאינו עושה סוכה לולב וציצית מפני חסרון כיס, אבל לפי אומדנא סיפוק בידו לעשות, הרי יורדין לנכסיו ועושין לו סוכה ולוקחין לו לולב וציצית ואין מן הצורך להלקותו עד שתצא נפשו, וכאשר שנינו שם בכתובות פ״ו ע״א לענין פריעת בע״ח דגובין חובו מנכסיו, וא״כ כאן נמי נימא הכי, דעושין לו סוכה לולב וציצית, ולכן פרש״י ז״ל דכיון דהני מצות לית בהו חסרון כיס כולי האי, כי היכי דנימא דמפני חסרון כיס נמנע מלעשותן, אלא ודאי דבועט בהם ואינו רוצה לקיימם וממילא אפילו נעשה לו סוכה לא ישב בה, ואפילו נושיב אותו ע״כ בה מ״מ לא יצא ידי חובתו, דהרי כל שגילה דעתו דלא ניחא לי׳ לקיים המצוה לא מהני הכפייה, דאע״פ דאין מצוות צ״כ אבל היפך כוונה מבטלה לכן מוכרחים להכות אותו עד שיאמר בפיו רוצה אני, ואז מחשבתו הרעה נתבטלה ע״י אמירה שלו, וכהסבר של הרמב״ם ז״ל הידוע, משא״כ בפריעת בע״ח דאנן סהדי דרק מחמת חסרון כיס אינו רוצה לקיים מצות פריעת בע״ח, וממילא כל שאנו יורדין לנכסיו ופורעין את חובו שוב ממילא ניחא לי׳ בזכות המצוה דבכוב״כ מעותיו אבודין. ובלא״ה כתבתי שם דתכלית המצוה שישיג המלוה מעותיו השגנו גם אם הוא לא קיים המצוה המוטלת עליו, משא״כ בסוכה וכדומה אי לא קיים הוא המצוה אין כאן תכלית זולתו. אולם במצוה דאיכא חסרון כיס הרבה, באופן שלפי האומד משום חסרון כיס הוא נמנע הרי אם נרד לנכסיו וניקח לו הלולב באלף זוז ונותנים בידו, ע״כ אנן סהדי דרוצה בגוף המצוה רק מחמת חסרון כיס לא רצה בה, ולמה נלקה אותו במקום דאפשר לבוא לתכלית הנרצה בלא מכות ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ ואר״ח כ״ד מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה, ולאו מלתא היא דתני׳ רש״א אומר כל כהן שאינו מודה העבודה וכו׳ ופירש״י שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום וכו׳, ולכאור׳ תמוה דמנא ידעינן שאומר כן בלבו כדי שלא ניתן לו חלק בקדשים, ואולי מה״ט אר״ח כל כהן שאינו בקי בהן דמאן דלא בקי, מסתמא משום דאינו מודה בה, והש״ס דוחה ולאו מלתא היא, אלא בעינן היכר אחר דאינו מודה בעבודה דמזלזל בעבודה וכדומה. והא דלא מפרש רש״י ז״ל דבאומר בפה מלא משום דסתמא דמלתא כהן המקבל מתנות כהונה וכל מחיתו מקדשי ד׳ לא יגלה את לבו להכחיש בעבודה אלא שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וד״ק.