דף קל״ד ע״א גמר׳ ע״מ אחוץ קרמית, חוץ שיורא ע״מ לאו שיורא, עיין ביו״ד סי׳ ס״א סעי׳ כ״ט בש״ך וטו״ז, מה שתמהו על הרמב״ם ז״ל שפסק כאן דע״מ לאו שיורא והתנאי בטל, ובפ״ו ממעשר בבן לוי שמכר שדה לישראל ע״מ שהמעשר שלו פסק דשפיר קיים התנאי והמעשר של המוכר דשיורי משייר בשדה וכמבואר בגמ׳ ב״ב, והאחרונים כולם נדחקו מאד ליישב סתירה זו, וגם אני אענה חלקי, והוא דהתם בשדה לא הי׳ מצי למכור לו חוץ מחלק העשירי שבו דאז לא הי׳ הלוקח חורש וזורע וקוצר את חלק העשירי, והאי מוכר הלא רצה לקבל התבואה מחלק העשירי בלי עמל וטורח, ולכן שם שפיר אמרינן דלעולם לשיורא קמכווין ומה דאמר בלשון ע״מ משום דהרי רצה שהלוקח יעבוד את כל השדה ויתן לו מפירות חלק העשירי, אבל כאן במתנות אי לשיעורא קמכווין למה לא אמר חוץ מן המתנות שאינו מוכר לו, כי הלא המה עומדים מוכרים לו ולא צריך להלוקח לתקן בהם מאומה, כי השחיטה צריך לכזית בשר כמו לכולה והמתנות גופו אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן, אלא יתנו לו בעורן ובצמרן כאשר פסק הרמב״ם והשו״ע, לכן כאן ע״כ ע״מ דקאמר לתנאי איכווין שיזכה הלוקח בכל הבהמה, אבל ע״מ שיתן המתנות דייקי לו ולא לאחר, כנלפע״ד נכון לפי חומר הענין.

אולם בגוף הדין דלא מהני כאן תנאי דע״מ, יש כאן פלוגתא בין רש״י ותוס׳ דרש״י ז״ל כתב דהטעם מפני שהמתנות אינם שלו אלא של כהנים ורק הטו״ה שלו, לכן לא מצי לאתנויי שיתנם דייקי לו. ומי כחכם יודע פשר דבר זה דלא מבעי אי טו״ה ממון דמצי שפיר להתחייב ליתנם להאי כהן ולא לאחריתא דהרי מצי ליקח סלע מבן ביתו של כהן בשביל טו״ה, אלא אפילו אינו ממון מ״מ למה לא מצי להתחייב שיתנם לו כיון דהוא דבר שבידו לעשות.

אבל הנראה לפע״ד דלרש״י אי הוה מתנה ע״מ שיתנו לו המתנות הוה מהני שפיר, אלא דכיון דאמר ע״מ שהמתנות שלי כתיב שהוא דבר שא״א שהרי אין ללוקח אלא טו״ה ולא גוף המתנות, ואיך אפשר שיהיו שלו דהלוקח יסלק את עצמו מהם ויהיו ממילא שלו זה א״א, דגם אם הלוקח יסלק מהם הרי הם של השבט, וכל כהן הקודם בהם זכה בהם, וכמו בכל המתנות שאין בהם טו״ה לבעלים וכמש״כ התוס׳ לעיל קל״א ע״א ד״ה יש בהן טו״ה, אלא דאחרי האי הסבר עדיין קשה לי כאשר פריך הש״ס מאידך ברייתא דע״מ מהני למה לי׳ לתרץ דפליגו אי ע״י שיורא הוא דיותר מסתבר לומר דלכ״ע לאו שיורא דלשון ע״מ מורה על תנאי, אלא דלמאן דמהני ס״ל דנעשה כאומר ע״מ שתתן לי המתנות.

אולם התוס׳ ס״ל דהתנאי בזה, בין אם אמר ע״מ שהם שלי, ובין שאמר ע״מ שתתנם לי, לא מהני משום דהוה מתנה ע״מ שכתוב בתורה, דהתורה הרשהו ליתנם לכל כהן שירצה, וזאת קשה מאד להבין אם לא שנאמר דכוונת התוס׳ דהוה כמוכר הטו״ה לכהן זה שהוא אסור מן התורה, וכמו שפסק הרמב״ם בפי״ב מתרומות הי״ח דאסור לכהנים ולוים ולסייע בביה״ג ואסור לכהנים לחטוף תו״מ ואפילו לשאול בפיהם והכי דמוכר ע״מ שיתנו לו המתנות עוד גרע מזה דמכריח את הלוקח ליתן לו המתנות, אלא דלשון התוס׳ לא משמע כן, ולשון הרמב״ם סתום שכתב ״הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן בתנאי זה״ ולא קמפרש מ״ט לא קנאן בתנאי זה וצ״ע ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אמר רב ל״ש אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו הטבח הדין עם הטבח וכו׳, הכא במתנות כהונה נגזלות קמיפלגי וכו׳, עכ״ל. הנה הרמב״ם פסק כהא דר״ח דלעיל, דמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, אלא דהוסיף ג״כ או מכרן, ומסתמא אפילו הם עדיין בעין, דאם כבר נתאכלו מה חידוש אתא לאשמעינן דמ״ש אכלן בעצמו ממכרן לאחר והלוקח אכלן, כי קשה לומר דמשום דבמכרן מקרי אישתרשי לי׳ ולא באכלן וכמש״כ התוס׳ לעיל, דבאכלן לא מקרי אישתרשי לי׳, דהי׳ מצי להתענות דאם הי׳ הרמב״ם סובר שיש לחלק בזה אלא שהוא דוחה חילוק זה מסברא דנפשי, הוול״ל ויראה לי דה״ה מכרן כדרכו בכ״מ. וכיון שכן קשה טובא איך פסק דאם מכרן במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים, דהא הטבח כבר גזלן ופטור מלשלם, ואיך יהי׳ להאי לוקח כח על הטבח להוציא ממנו ממון. ובעצמו כתב בהלכ׳ י״ד דאם עבר ולקחן ה״ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות, וצ״ל בדוחק דס״ל לרמב״ם דניהו דאם מכרן הטבח מותר ללוקח לאכלן אע״פ דעבד איסורא בלקיחה והמוכר במכירה מ״מ במתני׳ דמיירי במכר לו בני מעי׳ של הבהמה ולא כיוון לגזול המתנות יתן המתנות לכהן ומזכה בזה את הטבח במצוה על כרחו דהיינו אפילו הטבח רצה לגזול המתנות כנראה במה ששקלן במשקל בתוך שאר הב״מ, וכיון דהטבח זכה במצוה אפילו שלא מרצונו, יוכל לנכות הדמים ממנו ועדיין הדבר צ״ע אצלי כי מפשטות הסוגי׳ נראה דלית לי׳ לרב הא דר״ח דלעיל דהוה ממון שאל״ת ודו״ק.

ע״ש משנה גר שנתגייר וכו׳ ספק פטור דהממע״ה, האי דקרי לי׳ ספק, משום דליכא כאן חזקה דמעיקרא דלימא השתא הוה דנשחטה דאין אנו יודעים צמצום הזמן, לא של הגירות ולא של השחיטה ולכן ליכא כאן חזקה דהשתא לומר דפרה השתא הוא דאישחטה דכמו כן נימא דגם השתא הוא דאיגייר, והוא ממש כמו לעיל דף יו״ד ע״א בשחט את הושט ונמצא הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם או לאחר שחיטה נשמט דהוה ספק השקול דעל שני מעשים אנו מסופקים איזה מהם קדם לכן ליכא כאן חזקה דמעיקרא ועיין לעיל בחדושנו שם, ומה דקאמר לקמן פרה בחזקת פטודה קיימא לאו דוקא וכאשר אבאר לקמן ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא. קמה בחזקת חיובא קיימא. הנה כתבתי לעיל דבפרה איכא ספק השקול דעל שני המעשים של הגירות והשחיטה שנעשו בזמן אחת בקרוב ואין אנו יודעים גם על אחת מהם צמצום הזמן לומר דגירות נעשה בחצות היום והספק על השחיטה אי קודם חצות או לאחריו דאז הוה מוקמינן הפרה בחזקת חי ולאחר חצות אישחט ואם להיפך דהשחיטה היתה בחצות והספק על הגירות אי קודם אי לאחריו הוה מוקמינן אותו בחזקת גיותו ואמרינן דלאחר חצות איתגייר אבל האי ספק דמתני׳ מיירי באין אנו יודעים שום אחת מהם מתי נעשה לכן ספק השקול מקרי, וכן בקמה דאנו מסופקים על הני חטים שמצאנו בהתחתונים אם המה לקט או לא, הוא ספק השקול ומ״מ קאמר רבא דמפני שהתורה אמרה עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו, אע״ג דבשאר ממון כל ספק להקל להנתבע, אבל לגבי עניים אמר התורה הסתלק גם מן הספק, אבל זה דוקא אם עכ״פ הגברא בר חיובא בודאי, אבל כאן בגר על זה גופא אנו דנין אם הי׳ עליו האי חיובא דעני ורש הצדיקו, בזה לא אמרה התורה שיחמיר על עצמו. ולפ״ז האי פרה בחזקת פטורא והמה בחזקת חיובא שניהם לאו דוקא, אלא אגברא קאי דבפרה הגברא גופא הי׳ פטור אפי׳ מקרא דעני ורש הצדיקו, אבל בקמה הגברא אית בי׳ חיובא דעני ורש הצדיקו. ואם כן הוא, אז לכאור׳ יפה הקשה ק״ז ז״ל לעיל על המשנה דבכור שנתערב במאה דלמה לא יתחייבו כולן משום עני ורש הצדיקו, דהרי עכ״פ ספק הוה ולחומרא במתנות כמו שאמרו כאן. וליתא מה שכתבתי למעלה דהתם דומה לפרה, דהרי אין כאן חיוב ברור כלל משא״כ בקמה דאיכא עכ״פ חיוב על הקמה, דלפי ביאורנו אין הכוונה משום דאיכא חיוב לקט על הקמה דהרי רק אז איכא חיובא אי איכא לקט אבל על הני חטים אנן מסופקים אי מלקט קאתו. אבל מ״מ נראה לי דקושי׳ ק״ז ז״ל לעיל לק״מ דהתם כיון דעכ״פ איכא חד גברא בטח דפטור לגמרי, כל או״א מצי אמר אני הוא, ולא שייך עני ורש הצדיקו אלא במקום דלא נוציא בודאי ממון שלא כדין, אבל בהני מאה ששוחטים כיון דאם נחייב כל או״א ודאי נחייב אחד מהם שלא כדין ונגזול את האחד בודאי, בזה לא מסתבר דמשום עני ורש הצדיקו לעוות את הדין נגד אחד בקו״ע, וזה ברור לפע״ד בס״ד ודו״ק.

ע״ש א״ל אביי והרי עיסה, א״ל ספק איסורא לחומרא ופרש״י ז״ל שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה יש ללמוד מדברי רש״י אלו דבספק לאו לא אזלינן לחומרא והוא פלא אלא די״ל דכאן כיון דאיכא חזקת פטור כדאמרינן פרה וה״ה עיסה בחזקת פטורה קיימא, הי׳ סובר רש״י ז״ל דלא מסתבר להחמיר בספק, אלא דלפי שביארנו לעיל אין כאן שום חזקה רק ספק השקול. ובאמת לא בעי ליתן החלה לכהן אלא מצי מכרה, אלא דצריך להפרישה כדי לתקן העיסה מאיסור טבל, עיין בתפארת ישראל על המשניות שנבוך בזה. וא״כ אין כאן פסידא דממונא, ומ״מ דוקא בספק איסור מיתה חייב להפריש ולא בספק איסור לאו, אלא די״ל דסובר רש״י דכי היכי דמהני סברת פרה בחזקת פטורה קיימא לסלק האי עשה דצדק משלך ה״ה דמצי מסלק ספק איסור לאו, ולא ס״ל כמו שכתבנו דאין כאן שום חזקה אלא דעל חיוב צדק משלך גופא אנו מסופקים אם יש עליו דבאמת סברה זו קלישתא דהרי עתה באשר דנין עליו הרי הוא גר וחייב לקיים צדק משלך וע״כ הפי׳ דפרה בחזקת פטורה קיימא כמו שכתבנו לעיל במשנה דבכור שנתערב וצ״ע.