ע״ב גמר׳ ור׳ אלעאי איידי דהאי קדושת דמים והאי בקה״ג פסיק להו והדר ערבי להו. בני הרב הנ״ל שיחי׳ עוררני לפי מה שכתבתי בריש פרקן דהני תרי ראשית אין פירושם שוה, דראשית דגנך היינו מן המובחר שבדגנך וראשית גז צאנך היינו תחלת הגיזה, ולהקדמת הזמן קאתא עיי״ש, ניחא טובא למה כפל האי ראשית. ויפה כיוון ופלא דהש״ס לא נחית לזה, כי כפי הנראה הוא הפשוט. ומה דקאמר לעיל לא נכתוב לא ראשית ולא וי״ו, אין ר״ל דיכתוב גז צאנך בלא וי״ו דהרי בעי לחברו עם ראשית שבתחלת הקרא, אלא דוי״ו של ויצהרך הוא הנוספת דהוו״ל לכתוב ראשית דגנך תירושך יצהרך וגז צאנך תתן לו, והוה מייתר ראשית השני וי״ו דויצהרך. אבל מה דקשי׳ לי הוא דאם לא הי׳ כתיב ראשית אצל גז צאנך רק נסמך על ראשית שבראש המקרא איך היינו דורשים צאנך כלל, דהרי תראה דלא דרשינן תירושך ויצהרך רק דגנך וע״כ משום דנקט הני בסוף משום דגנך, א״כ גז צאנך נמי כן הוא ורק ע״י שהפסיק בראשית מצינן למידרש צאנך כמו דגנך. וצ״ע ודו״ק.

ע״ש ואב״א שותפות עכו״ם בתרומה רבנן חיובי מחייבי וכו׳, ופרש״י דחלקו של ישראל חייב וחלקו של נכרי פטור, דדגן כמאן דפליג דמי וכתב המהרש״א דלרשב״ג דס״ל יש ברירה כל זה ניחא, אבל לרבי דאין ברירה, בשל נכרי למה יפטור לגמרי אם לקחה ישראל, ובשל ישראל למה יעשר על הכל, כיון דבכל חטה וחטה יש לשניהם חלק, ולמה נימא כמאן דפליגי דמי. ועיין בחי׳ ק״ז זצ״ל שכתב ע״ז וז״ל ״ולפע״ד לא נחית רש״י לכך. אלא הכי פירושו, בשלמא בתרומה אפשר למיפליג הדגן, יהי׳ יש ברירה או א״ב, עכ״פ עתה חלקו הדגן ומקרי דגנך מכאן ואילך אע״ג שלא הוברר למפרע, והה״נ אי הוה כתיב ראשית גזך הי׳ דומה לראשית דגנך מכיון שחלקו הגז הוה גז של ישראל, אבל הכא כתיב צאנך ותלי׳ בצאן ולא בגיזה וכו׳ עכ״ל, הנה כאן הודה ק״ז ז״ל להא דכתבתי לעיל דלא שייך ברירה אלא לדון על הזמן שקודם הבירור, אבל אלאחר שהוברר ודאי דמהני הבירור. אלא דכאן לא הועיל בזה דמה שכתב דבתרומה כתיב דגנך והרי אחרי החלוקה הרי הוא דגנך גם למ״ד א״ב במחכ״ת זה ליתא דהא גם בתרומה ומעשרות כתיב תבואת זרעך אשר מני׳ ממעטינן בב״מ פ״ח ע״א, ולא לוקח, ואכלת ולא מוכר, וא״כ למ״ד א״ב והוה להו הני שותפין שחלקו כלקוחות, וכמו שאמרו באחין שחלקו דאין מביאין בכורים דהוה כלקוחות וחוזרין ביובל, וא״כ בתרומה למ״ד א״ב הוה אחר החלוקה כאו״א כלוקח ופטור מה״ת, אלא דמדרבנן חייב, אבל לא לוקח מן הנכרי דפטור אף מדרבנן כמבואר ברמב״ם ריש הלכ׳ תרומות ובשו״ע סי׳ של״א. אלא דמה שאמר רבי דטבל וחולין מעורבין זב״ז, זה אינו אם נפרש אין ברירה היינו דאין כל חטה וחטה שאין בו מחלק של שניהם, כי מאן דמפרש כן, אז עד חלק שבלתי מתחלק אנו אומרים כן וכאשר כתבנו למעלה דאנו משווין הני תרי שותפין נכרי וישראל כאיש אחד דשם השותפות על כל חלק קטן שבקטנים דאין לזה ואין לזה כלום בכמות, אלא באיכות הקנין יש לכל או״א חלק, וכאשר חלקו בכמות אנו משווין כאו״א כאלו הם קונים מן השוק שבאו לקנות מן השותפות, וא״כ אין כאן חיוב תו״מ לא על חלקו של נכרי ולא על חלקו של ישראל, ואפילו מדרבנן, כי לקחו מן שותפות גוי וישראל שהיו פטורין. אבל האי תנא דקאמר דטבל וחולין מעורבים זב״ז, מפרש האי דאין ברירה בע״א וכמו שכתבו התוס׳ גיטין ס״פ השולח דאפשר שחלקו המגיע לו בשעת חלוקה הי׳ מעותד לחבירו, ועתה נתחלפו ואפשר כולו או מקצתו נתחלף, ואין אתנו יודע עד מה, ואז ודאי יפה כתב המהרש״א דלחומרא צריכין לעשר כל חלק וחלק, אבל לא די בחצי אלא לפי כולו, והנה דבר זה דברירה הוא ענין עמוק עמוק מי ימצאנו ואני כתבתי ע״ז קונטרס מיוחד ועיין גם מה שכתבתי לעיל בפ״ק דף י״ד בסוגי׳ דשוחט בשבת מזה, ותמצית ענין ברירה תלוי בידיעה ובחירה הנראה כסותרים זא״ז, ולכן אין בזה קביעת הלכתא אלא דבדאורייתא פסקינן א״ב ולחומרא, ובדרבנן פסקינן יש ברירה ולקולא ופסקי הדינים הכא בענין תו״מ קשה להולמם, ולא אאריך עתה בזה ודו״ק.

ע״ש ואב״א תרווייהו לר׳ אלעאי מצאנך נפ״ל, שותפות דעכו״ם מ״ט משום דלא מייחדא לי׳ דישראל נמי לא מייחדא לי׳. לפע״ד נראה דהני תרי לישנא אי דשל ישראל דומה לשל עכו״ם ומצינן למיעוטי מחד קרא או לא, נמי תלוי בסברא שנזכרת למעלה דאם נאמר דבשותפות אין לשום אחד חלק בכמות אלא באיכות, א״כ מה לי שותפות ישראל או שותפות עם נכרי דכיון דאין לשום אחד חלק בכמות, הרי לא מצי מתחייב אפילו אי איכא כאן שיעור גדול לחייב שניהם, אם הי׳ נפרדים אבל כ״ז שהשותפות קיים אין לחייב האישים הנפרדים כיון דאין לשום אחד חלק בכמות רק על כל חלק קטן שבקטנים שם של השותפות עליו, אבל אם בכל השותפות אנו מזכין לכל או״א חלקו בכמות לפי ערך חלקו, אלא שאין חלקו מבורר איה הוא, אם בצפונה או בדרומה ואם צאן זה שלו, אי אידך אבל אית לכל אחד חלק בכמות אז יש לחלק בין שותפות ישראל לעכו״ם ובאופן שיש בכל הכמות כדי לחייב שניהם, אז בישראלים חייבים גם שניהם, דמה איכפת לי דאין חלק כאו״א מבורר מקומו, סכ״ס לכל אחד יש לו בכמות כל כך כדי לחייבו, משא״כ בשותף נכרי כיון דכל זמן שהשותפות קיים אין חלקו של ישראל מבורר אין כאן מקום לחול החיוב על החפץ, דעל הספק לא מצי חייל חיובא, אע״ג דאגברא מצי חייל, אבל אחפצא לא מצי חייל ודו״ק.