דף קל״ז ע״א גמר׳ מנה״מ, אר״ח אתיא גיזה גיזה, וכתבו התוס׳ אע״ג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, גילוי מלתא בעלמא הוא וכו׳, ובפיה״מ לרמב״ם כתב ג״כ דאין זה אלא רמז בעלמא, אלא לפי שאצלם אינו ראוי׳ למלבוש צמר אחר זולת צמר כבשים, לכן ממעטינן, וכבר ביאר זאת בתחלת חיבור זה עיי״ש. והנה מכאן ג״כ תראה כי חז״ל על סברתם סמכו לרבות ולמעט ותלו הדבר באיזה דרשה כמות שהיא, וראה זה דפריך כאן ונילוף גיזה גיזה מבכור, ומתרץ דנאמר תתן לו ולא לשקו, הנה כבר כתבתי למעלה דלגבי תרומה לא דרשינן תתן לו ולא לאורו, אבל באמת גם כאן רק דרך רמז בעלמא משיב דמתתן לו נידחה הילפותא מבכור, דהנה בבכור דכתיב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, מסתבר דדיבר הכתוב בהווה, משום דדרך לעבוד בשור, ולגוז הצאן, אבל ה״ה ומכש״כ כשעובד בצאן וגוזז השור, פשיטא דחילל את קדושת הבכור בזה, דאם מה שהוא כדרכו אסרה התורה, מכש״כ עבודה וגזיזה שלא כדרכו, אבל כאן ברה״ג הסברה נותנת ההיפך, דמה שהוא הווה לגוז מזה חייבה התורה ליתן לכהן, אבל ממה שאין דרכו לגוז מהיכי תיתי יתחייב. ובכל זאת פריך הש״ס ניליף גיזה גיזה מבכור, ולא משיב לו שהנושאים מורים על ההיפך, אלא דמשיב לו תתן לו ולא לשקו, ואין זה עיקר הטעם אלא העיקר הוא דהסברא נותנת ההיפך, והנה לעיל כתבנו דבמתנות לא מצינן למעט טרפה מכח תתן לו כמש״כ רש״י ז״ל, דמ״ש מתרומה דלא דרשינן כן, ואע״פ דכאן דרשינן לו ולא לשקו, אלא דבאמת הכל תלוי בסברה, ובטבל ומתנות בשניהם אין סברה למעט טרפה דניהו דכוונת התורה בנתינה זו היתה כדי שיהי׳ לכהן לחם ובשר לשבוע ולא לאורו ולא לכלבו, כמו כאן ברה״ג דהתכלית הי׳ שיהי׳ לכהן להלביש גופו, ולא לשקו אבל שאני טומאת הטבל וטרפות הנשחטות שהמה סיבות ע״י מאורעות ואין הסברה נותנת דהתורה הוציאם מן הכלל בשביל סיבה שאירע, אבל גז שור שאין מינו ראוי ללבישה מסתבר להוציא שפיר, והקרא אסמכתא בעלמא ודבר זה הוא כלל גדול בדרכי חז״ל כאשר כתב כאן הרמב״ם בפיה״מ, ושמור לך כלל זה בכ״מ ודו״ק.

ע״ש גמר׳ בשלמא לב״ש תרתי נמי איקרו צאן, אלא לב״ה מ״ט, אר״כ אמר קרא עשויות וכו׳, הנה צאן שהוא שם המין אינו נופל בשום אופן על אחת מן המין לכן צריכין אנו לידע כמה בעינן כדי לחייב ברה״ג, ואמרו ב״ש דמאחר דמצינן בדברי הנביא שקרוא שתים צאן ואין לנו קבלה בכמה חייב מסתמא כל שנופל עליהם שם המין צאן חייב והוא שתים, ולכן פריך הש״ס שפיר, בשלמא ב״ש דלא למדו מהאי קרא דישעי׳ רק שגם על שתים נופל לשון צאן והחיוב ברה״ג לא למדו משם, אלא דכיון דלא גלתה התורה כמה מסתמא גם שנים חייבים כיון דאקרו צאן ניחא. אבל לב״ה שמביאים קרא דשמואל, דחמש צאן עשויות, מה רצו בזה דכבר הוכיחו ב״ש דגם שנים איקרו צאן ומכש״כ חמש, אבל מנין דבעינן דווקא חמש, וע״ז קמתרץ דדרש תיבת עשויות שמעשות את בעליהן לעשות מצוה. והנה כאן ודאי קשה דאיך נילוף מדברי קבלה שיעור חיוב רה״ג, ועד דאתא שמואל מנא ידעו, וע״כ לומר דודאי היה שיעור זה קבלה בידם כשאר שיעורי התורה, אלא דכאן מצאו רמז על האי שיעורא אבל מה דקשי׳ טובא הוא, דעת ר׳ יוסי שקלסי׳ רבי דקאמר ד׳ מדכתיב וארבע צאן תחת השה, עליו נשארה קושי׳ הגמר׳ שהקשה על ב״ה מ״ט, דהלא ב״ש יפה בררו דגם על שנים נופל לשון צאן, וכי מצינן לדחות זאת משום דמצינן בתורה על ארבע ג״כ לשון צאן אתמהה? ואולי מה״ט דחה הרמב״ם ז״ל קלוסי׳ דרבי, וגם דברי ר״י שאמר שמפי שמועה מחגי זכרי׳ ומלאכי אמרה מהלכה ופסק כב״ה דבעינן חמש. אבל מ״מ צריכין אנו ליישב סוגי׳ הש״ס דפריך על ב״ה מ״ט, ולא פריך על ר׳ יוסי מ״ט. ואולי י״ל דלר׳ יוסי באמת לא הי׳ קבלה מהללממ״ס כשאר שיעורי התורה, ולכן קאמר דהתורה דלא נתנה שיעור ע״כ סמכה דנדע מקרא דארבע צאן דבעינן ד׳ דבפחות מארבע לא מצינן בתורה דיהי׳ נקרא צאן, ואי דמקרא דישעי׳ שמעינן דגם שנים איקרו צאן, אבל עד דאתא ישעי׳ לא נקבע זאת בלשון האומה לקרוא לשנים צאן. ועדיין לא נתקררה דעתי בזה וצ״ע ודו״ק.