דף ט״ו ע״ב גמר׳ הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ״ט כיון דא״א לכזית בשר בלא שחיטה וכו׳ המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו, ע״כ, מקשין העולם לפי דעת הראשונים, דריבוי בשיעורא הוה איסור תורה, וכמו שמוכח מגמ׳ מנחות ס״ד ע״א דבעי רבא, חולה שאמדוהו לשתי גרוגרת, ויש שתי גרוגרת בשתי עוקצין, ושלש בעוקץ אחד, הי מנייהו מייתינן וכו׳ עיי״ש, א״כ כאן בשוחט נמי ניחוש שישחוט עוף גדול אע״פ שסגי לחולה בקטן - קושי׳ זו אין לה התחלה, כרוב קושיות העולם, דהני מקשין לא חשו לקמחייהו, דאיסור ריבוי בשיעורא לא שייך אלא במקום דיש לחלק המלאכה לשתים ושלש, וכמו בתלישת גרוגרת, דהוה מצי לתלשן בשלש תלישות, אע״פ שתלשן בב״א, הוה ריבוי בשיעורא כמלאכה בפ״ע, אבל בשחיטה שא״א לחלק המלאכה של נטילת נשמה לחלקים, מה לי שוחט עוף קטן או שור גדול, וזה פשיטא כביעא בכוחתא, ודו״ק.

משנה שם השוחט במגל יד וכו׳ ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשנים והצפורן מפני שהן חונקין - וכ׳ רש״י ז״ל דמפני שהן חונקין אשארא קאי ולא על צפורן, דטעמא דצפורן מפרש בגמ׳ משום מחובר עכ״ל, ויש לראות למה באמת כוללן התנא יחד ובחד טעמא, וכן בחמשה הלכ׳ שחיטה, למה לא מנה ששה דהיינו שוחט במחובר כמו צפורן, ופלא בעיני שלא ראיתי מי שיתעורר על זה.

ואין לומר דפסול מחובר אינו מהלכה, אלא נלמד מקרא דויקח את המאכלת, עיין בהגהות ר״צ חיות ז״ל שהעיר בזה מגמ׳ יומא כ״ח ע״א דאמרו שם ואנן מאברהם נקים ונגמור וכן כתב הערוך דאין למדין מאברהם שלא נצטווה, וכן הוא בירושלמי דאין למדין מקודם מ״ת, אלא דזאת הי׳ מקום ליישב, דלאו ממה שעשה אברהם ילפינן, אלא מייתורא דקרא כמש״כ התוס׳ לקמן ד״ה מנין לשחיטה, אבל א״כ מה השיב ר״ח זריזותיה דאברהם קמ״ל, ועיין בהגהות מהרש״ש, שתמה למה לא פסלינן במילה מחובר מדכתיב ותקח צפורה צור עיי״ש.

ולכן נראה לפע״ד דקרא דאברהם המובא בגמ׳ אפסול מחובר אינו אלא דרך אסמכתא ועיקר פסול דמחובר ילפינן כמו דרסה ועיקור, מושחט ומשך כדאמר לקמן בפ״ב דף ל׳ ע״ב - דהנה לקמן דף כ׳ ע״א א״ר כהנא מצות מליקה קוצץ ויורד, וזו היא מצותה ואם מוליך ומביא נמי כשר, איכא שם פלוגתא והא דבעינן במליקה קוצץ ויורד לחד מ״ד לעכב, ולחד למצוה, לא איתפרש מנ״ל, כי רק הא דהוא בעצמו של כהן ולא בכלי איתפרש, דבכלי לא אקרי מליקה, וכמש״כ רש״י לקמן כ׳ ע״א ד״ה שן וצפורן דבתלוש אפילו מליקה פסולה לא מקרי׳, וע״כ לומר דכיון דידעינן דבעינן במליקה מחובר, ממילא שמעינן דהוא דרך דרסה קוצץ ויורד, מפני שאין דרך במחובר להוליך ולהביא, אלא דלמ״ד דלא מעכב ומוליך ומביא נמי כשר, או דטפי עדיף, ס״ל דכל כמה דלא ממעט קרא בהדי׳ כדממעט צואר וסכין, כי עביד מליקה כשחיטה (ר״ל דרך משיכה) טפי עדיף, אע״ג דמסתמא מחובר בקציצה ומטתה נאמר גם להיפך, דבשחיטה דבעינן דרך משיכה בהלכה והבאה, ממילא בעינן תלוש כי רק בתלוש יוכל להוליך ולהביא, וקרא דאברהם דרך אסמכתא קמייתי וכיון דעיקר פסול מחובר מפסול דרסה ועיקור קאתא לכן כללו התנא בהדי אינך דנתמעטו מושחט, מפני שהן חונקין ולא חותכין דרך משיכה, ולכן לא נמנה מחובר בין ההלכות שחיטה לפסול בפ״ע, כנלפע״ד נכון בס״ד, ועיין עוד לקמן, ועדיין צ״ע ודו״ק.

גמר׳ השוחט דיעבד אין לכתחלה לא וכו׳, ורמינהו בכל שוחטין וכו׳, וכתב המהרש״ל בדף הסמוך דלרווחא דמלתא מביא האי ברייתא, דהא בלא״ה הוה מצי להקשות, דמהיכי תיתי צור וקנה לכתחלה לא, והדין עמו דהרי המקשן מתחיל כן בשלמא מגל יד, איכא לכתחלה חשש שמא אתא למיעבד באידך גיסא, והוה מצי מסיים קושיתו, אבל צור וקנה מ״ט לכתחלה לא, אלא דדרך הש״ס הוא במקום דיש לפרוך ממפורש לא קסמך אסברא להקשות ממנה, וכאן בברייתא מפורש דצור וקנה אפילו לכתחלה דאי נפרש בכל דיעבד הוא, למה השמיט האי תנא מגיל יד, אלא דהמהרש״א ז״ל לקמן משיג עליו וכו׳ וז״ל ״וגם תירוצו אינו מבורר שכתב דלרווחא דמלתא פריך מברייתא וכו׳, זה אינו, דהא כיון דאיצטרך למיתני בכל שוחטין ולאתוי׳ כל הני בתלוש, ע״כ אין הסברא פשוטה בהן, דומי׳ דכל הני דקתני הכל שוחטין״ עכ״ל, ולכאור׳ יש לתמוה על דבריו הלא ודאי אית בהו רבותא, שלא נטעה לומר דבעינן כלי דוקא, דנילוף ממאכלת דאברהם, וגם לענין חולין ליבעי כלי, ואח״כ מצאתי שגם הראש יוסף ז״ל לקמן י״ז ע״א כתב כן, אלא שאני רואה שהמהרש״א נשמר מזה, שהרי כתב ״ולאתויי כל הני בתלוש״, ור״ל למה לי צור קנה וזכוכית, דאי בשביל שלא בעי כלי, בחדא סגי, אלא ודאי דאיכא בכל חדא איזה רבותא בפ״ע, ולפע״ד נראה דיש רבותא בכל הני דאע״פ דלא בעינן כלי לחולין, אבל סתמא דרך לשחוט בסכין, ואם יש לפניו סכין ושוחט באחד מכל אלו, הי׳ מקום לחוש דלאיזה כוונה שוחט בהני, כי ענין שחיטה הי׳ עלול למחשבת ע״ז בזמניהם, וכל המשנה ידו על התחתונה, ולכן אשמעינן דאפילו לכתחלה, ר״ל אפילו יש לו סכין מצי שחט בהני, וכמו ששנינו לעיל דשוחט בראש הספינה, לאשמעינן דלא ניחוש לאיזה מחשבה פסולה, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ל״ק כאן במחובר מעיקרא, וכאן בתלוש ולבסוף חברו, הנה כתבנו לעיל דטעמא דמחובר הוא משום דאין דרך הלכה והבאה בכך, וכן משמע ממה שכתבו התוס׳ כאן, דמשום שמא ידרוס ודאי דאין חילוק בין חלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרא, ובכל זאת אנו רואין, דחז״ל עשו האי פסול מחובר לגזה״כ חק בלי טעם, ע״י שמחלקין בין מחובר מעיקרא לתלוש ולבסוף חברו, אבל כן דרכן של חז״ל במקומות אין מספר, מפני טעם כמוס שהי׳ להם בזה, והרי תראה בשחיטה עצמה כמה דינים אשר על ידם נעשה הענין חק יותר מחק פרה אדומה, למשל שהיי׳ פוסלת בשחיטה ומי לא יבין את זאת, כי הטעם גלוי לכל, למען לא יאריך לענות נפש הבע״ח שלא לצורך, ואח״כ בא רבא לקמן ל״ב ע״א ואמר, השוחט בסכין רעה אפילו כל היום כולו כשרה, וענין השחיטה עצמה הלא היא בסימנים, כדי שתצא נפשה ע״י שפיכת דם הנפש על הארץ, אשר בשביל זה קראה התורה האי מעשה, גבי חיה ועוף בלשון שפיכת דם שנ׳, כי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, וזאת שחיטה לר׳ ישמעאל, וגם לר״ע עכ״פ נחירה בסימנים, עיין רש״י לקמן כ״ח ע״א ד״ה לטהרה מידי, ועיין חינוך גבי מצות שחיטה, ולבסוף שנינו במתני׳ לקמן ל״ג ע״א דהשוחט ולא יצא מהם דם כשרים עיין שם מה שכתבתי בזה, והנה בלא יצא שום טיפת דם, הרי האי מעשה שחיטה מעשה קוף בעלמא, והמיתה ע״כ מחמת סיבה אחרת נתהווה עיין ברמב״ם שם ובדברנו, ובכל זאת אמרו חז״ל דכשרה, ועשו ע״י זה מעשה השחיטה לחק בלי טעם ולקולא ומזה יש תשובה נצחית למה שכתב קדוש זקני בעהחת״ס ז״ל בתשו׳ סי׳ רנ״ד ליו״ד, דהא דלא דרשינן טעמא דקרא לר׳ יהודה היינו להקל אבל להחמיר ודאי דרשינן טעמא דקרא גם לר״י עיי״ש, וזה נפרך מאלף מקומות וחד מהן כאן, דהרי אין לך טעם יותר מבורר מבשחיטה שהיא שפיכת הדם, ובכ״מ לא משגחינן על הטעם, ומקילינן בשוחט את המסוכנת שלא יצא ממנה אפילו טפה אחת שכשרה אם פשטה ידה או רגלה, ולא עוד אלא דגם ר״ש דדורש טעמא דקרא אינו חולק על זה שהרי ר״ש איירי שם במשנה ואומר הוכשרה בשחיטה, והדברים עתיקין, וידועים ליודעי בינה, ודו״ק.