דף ט״ז ע״א גמר׳, אמר מר השוחט במוכני כשרה, והא תניא שחיטתו פסולה, ל״ק הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא - ופרש״י סרנא דמיא שחיטתו פסולה, שהמים מגלגלין אותו ואין שחיטה זו מכח אדם, ותנן לקמן נפלה סכין ושחט שחיטתו פסולה, דכתיב וזבחת ואכלת וכו׳ עכ״ל - וזה רבות בשנים נתקשה לי, לפי מה דפסקינן כר״י דאשו משום חציו וכתבו התוס׳ סנהדרין ע״ז ע״א ד״ה סוף חמה לבוא, דלר״י אין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר או הדבר אצל האש, דהכל מעשיו מקרו ולא גרמא, א״כ גם כאן אם הוא מקרב הבע״ח אצל האי סרנא דמיא, ומכש״כ אם הוא דוחק את הצואר על הסרנא כדי שישחט, למה לא קרינן ביה וזבחת, ומה ענין זה, להא דנפלה סכין ושחטה, דאין שם שום כח אדם אלא מאליה שחטה, ומש״כ המג״א או״ח סי׳ רנ״ב סק״כ דנותן חיטין לתוך רחיים של מים בשבת דפטור משום דאינו אלא גרמא, כבר דחאו האחרונים מהאי טעמא שכתבנו, ובהגהות ק״ז החת״ס ז״ל שם מחלק, בין מלאכת אפי׳ ובישול דג״כ רק מקרב הדבר אצל האש, וחייב משום דכן היה במקדש, ובין טחינה שהיה במקדש שחיקת סממנים בידים ממש, לכן פטור, ואני לא ידעתי איך הועיל בזה ליישב דעת המג״א, דמה יענה על הא דתניא בביצה כ״ב ע״א, דמוסיף שמן בנר חייב משום מבעיר, ומלאכת הבערה במשכן ודאי לא היתה ע״י תוספת שמן בנר, ואחר זמן כשיצא שו״ת מהר״ם שיק לאור עולם מצאתי שהגאון ז״ל באו״ח סי׳ קי״ד ישב נמי על מדוכה זו, ולא מצא מענה אחרת רק לחדש, דהאי שחיטה פסולה דקאמר הכא פסול דרבנן הוה שגזרו אטו סוף מים לבוא, עיי״ש.

ואני תמה על הגאון ז״ל כי איך מלאו לבו לומר על איסור תורה, שהוא איסור דרבנן מכח קושי׳, ואפילו היא עצומה נגד פשטות דברי הגמ׳ ונגד פרש״י, וכל הפוסקים לא הזכירו כלל שרק מצד גזרה נגעה בה, נתתי אל לבי לחקור ולדרוש בטעמא דהא מלתא, עד שהאיר ד׳ את עיני למצוא דברי חפץ, להסיר חומר הקושי׳ בסברא קלה אבל מוכרחת מכח השכל הישר, והוא דודאי דכל המקרב דבר אל האש לא נחשב המעשה כולה לו לבדו בלא שותפות, דמי יכול להכחיש, דכח האש דלא אתא מחמתי׳, נשתתף עם האדם במעשה זו, והמעשה נעשה בין שניהם, אלא דלגבי מזיק או רוצח, מאחר דבעל האש כבר כלה חציו ונשאר האש בלי בעלים, והאדם המשתתף עם האש שאין בו רצון, והוא בר דעת ובר רצון, מחייבין אותו גם על חלק שותפו שהוא האש, ויותר מזה כתבו התוס׳ ב״ק דף ו׳ ע״א ד״ה לאתויי, דאם נשתתפו שור ובור ואדם בנזק, דאם האדם בכוונה הוא חייב בכל הנזק, ובעל השור והבור פטורין, דאחריות המעשה מוטל הכל על האדם בר דעת, עיי״ש, וכל זאת לענין חיוב נזקין וכן לענין חיוב מלאכת שבת דמבשל ואופה חייב גם על חלק שותפו האש, שהי׳ מוכן מע״ש, לפי שהוא בר דעת, אבל לענין קיום מצוה במקום שמוטל עליו לעשות דבר מה, והוא נשתתף עם אש או מים לעשות הדבר בשותפות, הרי לא קיים המצוה כתיקונה, כיון דכולה מכח אדם בעינן ולא חציה, ולכן בשחיטה דכתיב וזבחת אשר מיני׳ ילפינן דבעינן כח אדם, אם כח אחר כמו מים מעורב בו, הרי לא קרינן בי׳ וזבחת.

ובסברה זו נחה דעתי, כי היא אמיתית וקלורה לעינים, אבל ראיתי עומד כנגדה פסק הש״ך סי׳ ב׳ סק״ל, שחולק על המחבר שפוסל בכשר ופסול ששחטו בשותפות, והוא ז״ל מכשירו בפשיטות, וכתב שכן דעת הרמב״ם מדהביא דין דב׳ אוחזין בסכין וכו׳ בפ״ב ולא המתין להביאו בפ״ד בין שאר פסולי שחיטה ע״כ דדוקא בשוחט לע״ז פסול מצד מחשבת עכו״ם, אבל מצד פסול שחיטת נכרי ליכא, כיון דישראל משתתף עמו, וכן מבואר בתוספתא, עכתד״ק עיי״ש בש״ך היטב - אבל באמת הש״ך במחכ״ת טעה בדין זה, וכאשר כבר כתבתי זאת למעלה בסוגי׳ דהשוחט בשבת, דהרמב״ם לשיטתי׳ דס״ל דשחיטת נכרי אינו פסול אלא מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, לכן כל שישראל נשתתף בזביחה זו שוב לא קרינן בי׳ ״זבחו״ אבל התוס׳ וכאשר פסקינן נמי דסברו, דפסול נכרי מוזבחת קאתא, ממילא דגם שותפות נכרי פוסל דהרי לא קרינן בי׳ ״וזבחת״ וזה ברור כשמש בצהרים - וממילא נאמר דהתוספתא דמכשרת נמי שותפות נכרי וכדעת הרמב״ם, ע״כ נמי בהא דרשה דוקרא לך ואכלת מזבחו כרמב״ם ס״ל, ומה שהביאה התוספתא קרא דוזבחת על פסול נכרי וקוף ונשחטה מאליה, האי נכרי כדי נסבה דנכרי לא מצינן למעט מוזבחת אלא מזבחו וכאשר ביארתי זאת במקומו, ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳, א״ל וי״ו דכתוב אאופתא קאמר פרש״י ז״ל, על הבקעת וכולה מנותחת לפרקים מפני שיני הבקעת, ונראה דר״ל בהאי משל, דדרשה זו דומה לוי״ו הכתובה על אופתא, מפני שהדרשה מורה דבעינן כלי לשחיטה אבל מחלקין הדרשה לשנים דלגבי קדשים, בעינן כלי, ולחולין עכ״פ תלוש בעינן, וזה דומה לוי״ו הכתובה על אופתא הנחלקת, שהפסידה צורתה כן הדרש הזה, ע״י האי חילוק בין קדשים לחולין הפסיד טעמו וכאשר באמת התוס׳ מתיגעים ליישב האי דרשה על כנה, ודו״ק.

ע״ש גמר׳, אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע״ז הוה תלוש וכו׳, לענין הכשר זרעים תנאי היא וכו׳, בעי רבא לענין שחיטה מאי - ויש להעיר למה לא נילוף מחדא על אינך ולומר דתנא דע״ז דקאמר תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש, בכ״מ ס״ל כן, והני תנאי בהכשר זרעים דפליגו, בכ״מ פליגו, אבל כד נדייק ניחא דהאי תלוש ולבסוף חברו אינו לא בכלל מחובר, ולא בכלל תלוש כמובן, ולכן במקום דהקרא מצריך בפירוש מחובר ממילא נתמעט תלוש ולבסוף חיברו, ובמקום דאיכא קרא בפירוש דבעינן תלוש נמי ממועט תלוש ולבסוף חיברו, ובמקום דלא נתברר הדרשה, ואיכא למימר הכי או הכי, איכא פלוגתא, ולכן בע״ז על ההרים כתיב ולא ההרים, הרי מפורש אומר דמחובר לא, וא״כ תלוש ולבסוף חיברו מנין למעט, דהרי אינו מחובר ממש, אבל בהכשר זרעים ממעטינן מחובר משני כתובים וכמש״כ רש״י ז״ל בשם ת״כ, ״בכל״ ריבוי הכל ״וכלי״ ממעט הכל, לכן אמרינן דבעינן תלוש ולא מחובר, וא״כ אינו מבורר בדרשה עצמה, אי אתלוש קפיד רחמנא, או שכל שאינו מחובר רצה לשלול, ולכן פליגו בתלוש ולבסוף חיברו תנאי, וכן רבא מסתפק ושואל על שחיטה, דהקרא דבעי כלי בקדשים כתיב, אלא מדלא כתיב את העולה אמרינן דגם בחולין עכ״פ תלוש ולא מחובר בעינן כמש״כ התוס׳ וא״כ מצי מסתפק על מה קפיד רחמנא בחולין, אי על תלוש דוקא, או שלא יהי׳ מחובר, כי בזה תלוי הדין של תלוש ולבסוף חיברו, ובזה נפרך קצת מה שכ׳ התוס׳, דויקח דרש דבעינן תלוש לחולין דאז ודאי הוה תלוש ולבסוף חיברו פסול דהרי ויקח כתיב, דבר הניקח מיד ליד וממקום למקום, אלא דבלא״ה כאן מן התימא הוא דחלקו חז״ל בין מחובר לתלוש ולבסוף חיברו נגד הסברא הפשוטה, דטעם הפסול הוא משום דקרוב לעשות דרסה ועיקור, אשר בזה אין לחלק בין הנושאים וכמש״כ לעיל ודו״ק.