ע״ב גמר׳ אמר רבה ב״ע הכי קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וכו׳ הנה הא דשוחט לכתחלה ולא חיישינן שמא יגע ויטמא הבשר וגם מותר לאכלו בתורת חולין שנעשו על טהרת הקודש בלי לשאלו אם נגע או לא משום דהאי טומאה אינו אלא מדרבנן כמש״כ רש״י ז״ל כאן וכמו שמבואר ביומא דף פ׳ ע״ב וספק טומאה דרבנן אפי׳ ברה״י להקל כמו שפסק הרמב״ם ז״ל ריש פט״ו מאבות הטומאה והוא ממשנה טהרות עיי״ש, ולפי האמור מאד אני תמה על הרא״י בד״ה שם גמ׳ אילימא שכתב דלפי האמת בליתא קמן גם בחולין שנעשו על טהרת הקודש צריך אחרים רואין אותן משום דספק טומאה ברה״י טמא, איך נעלם מעיני הגאון ז״ל גמ׳ ורמב״ם הנ״ל, אולם לפי מה שכתבו התוס׳ בד״ה דליתא דרוב פעמים אינו יכול להזהר מליגע הי׳ דינו אמת אלא דקשה לפי דעת התוס׳ איך שוחט לכתחלה כיון דרוב פעמים נוגע וצריך לומר דלטמא חולין ליכא איסור כלל אפילו בחשנעטה״ק וכמש״כ בתוס׳ ד״ה טמא בחולין דדוקא בפירות דשייך בהו תרומה איכא איסור לגרום טומאה אבל לא בבשר, אלא דגם בזה עדיין לא סגי דא״כ עדיין קושי׳ הגמ׳ במקומה עומדת טמא בחולין מאי למימרא דלמה לא ישחוט לכתחלה דלא איכפת לן אם יטמא, ואי דמותר לאכלו בלי שאלתו זה ליתא לפי דברי הרא״י וגם לפי דעת התוס׳ דרוב פעמים אינו יכול ליזהר מליגע וצריך באמת ברי לי או אחרים רואין, ואי דהא גופא קמ״ל דבבשר ליכא איסור לגרום טומאה למה לא משני הש״ס כן על הקושי׳ דלמאי למימרא, אלא ע״כ דאין זה תירוץ דמה ענין זה לשחיטה ולא שייך למס׳ זו.

שוב נתיישבתי לקיים דברי הרא״י דניהו דבטומאה דרבנן גם ברה״י ספקא להקל מ״מ ס״ל דשאני הכא דלענין לידונו לטמא לטמא תרומה וקדשים דאורייתא הוא ומחזקינן בשר זה לטמא ודאי כשאר ספק טומאה ברה״י א״כ גם לאכלו למי שאוכל חולין בטהרה נמי אסור דהא משום ספק תרומה נגעה בה ואיך נתיר אותו לאכלו דאז יאכלנו עם תרומה ויטמאנה טומאה דאורייתא, וזה נכון.

ויותר נראה לי מכאן ראי׳ לשיטת הטו״ז בסי׳ א׳ סק״ז דברי לי מהני אפי׳ בסכין קצרה ומש״כ התוס׳ דרוב פעמים אינו יכול ליזהר אסכין קצרה קאי דלא מסתבר כלל לומר דבסכין ארוכה אינו יכול ליזהר, ולכן בטמא בחולין ששחט בסכין ארוכה אין צריך שאלה כלל דתלינן דלא נגע ובמוקדשין לא ישחוט אפילו בסכין ארוכה דשמא יגע ויפסול את הקדשים דהוא איסור תורה ואם שחט בסכין אפילו בקצרה סגי בברי וצריך הברי אפילו בסכין ארוכה כאשר אבאר, אלא דבליתא קמן דצריך אחרים רואין אפשר דלא צריך רק בשחט בסכין קצרה דבלא״ה הוה לי׳ ספק טומאה ברה״ר או דמיירי בבמה דהוה רה״י כמש״כ התוס׳, או י״ל דשאני קדשים דאפילו בסכין ארוכה חיישינן לשמא נגע וצריך ברי דוקא משום דעבר אדברי חז״ל שאמרו לא ישחוט והאי עבירה גורמת לו ליגע כעין שמצינן ברי״ש שקרא והטה ואמר כמה גדולים דברי חז״ל שאמרו לא יקרא לאור הנר ר״ל משום דעבר אדברי חכמים אירע לו כן ועיין לקמן דף ה׳ מה שכתבתי בענין זה ברש״י ותוס׳ שם.

ומה שהקשה הל״א ז״ל לשיטת הטו״ז לוקמי מתני׳ הכל בטמא בחולין ורישא בסכין ארוכה וסיפא בקצרה ובברי לי ובליתא קמן באחרים רואין לק״מ לפענ״ד דאיך שייך לומר דסיפא דשחיטתו כשרה בחולין מיירי דלמה לא ישחוט אפילו בסכין קצרה דהא ליכא שום איסור לטמא חולין כמש״כ התוס׳ ואיך שייך לומר אבל בסכין קצרה לא ישחוט וגם אין לומר דלא ישחוט ע״מ לשאלו דדלמא משתלי דהא באיסור דרבנן ודאי אין לחוש לדלמא משתלי כדלעיל וחוץ מזה הלשון שחיטתו כשרה לא אתא שפיר דהא גם בנטמא הבשר כשר וראוי לאכלו בימי טומאתו ושאני בקדשים דניהו דמצד השחיטה ליכא פסול אבל מצד הטומאה אינו ראוי לאכילה דבת שריפה היא ולכן קאמר דדוקא דברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה וראוי׳ לאכילה משא״כ בחולין דב״כ וב״כ ראוי׳ לאכילה ודו״ק.

ע״ש ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי, הקשה בגליון הש״ס למה לי ברי לי כיון דעזרה רה״ר היא, ותמה על התוס׳ דהקשו כן לקמן אהא דליתא קמן דצריך אחרים רואים אותם דלא הקדימו קושיתם לכאן, ולפענ״ד נראה ליישב דודאי הא לא קשי׳ ל״ל לשאלו כלל כיון דספק טומאה ברה״ר טהור דהא כל היכא דאיכא לברורי, מבררין אלא קשי׳ לי׳ דלסגי גם באומר שמא וזה לק״מ דאם הוא בעצמו מסתפק אי נגע הרי דלא הוה רמיה אדעתי׳ להזהר ואז קרוב לודאי שנגע ולכן צריך ברי דוקא ולא סגי בשמא אבל בליתא קמן דלשיילי׳ שפיר נתקשה לתוס׳ כיון דליתא קמן אפשר דהי׳ נזהר מליגע ולמה נחמיר בספק טומאה ברה״ר ומוכרחים לתרץ דרוב פעמים אינו יכול להזהר מליגע ר״ל אפי׳ היה זהיר ג״כ שכיח יותר ליגע ודו״ק.

ע״ש הכא עיקר והתם איידי דתנא שאר פסולים תנא נמי טמא במוקדשים, ראיתי מקשין דלפי תירוץ זה איך נפרש שם המשנה דנקטה לשון דיעבד דמשני הש״ס דמשום טמאים נקט לשון דיעבד ואיך יתכן דנקט לשון דיעבד שאינו מדוקדק על שאר פסולים משום טמאים אשר נשנה רק איידי דהני פסולים, והנראה לפענ״ד דהתם אין הכוונה כמו בכל מקום דאיידי חדא נקט אאידך לשון שאינו מדוקדק אלא הכונה דהאי טמאים דקתני קאי אכל הני פסולים זרים נשים ועבדים שהמה טמאים ג״כ שחיטתן כשרה בדיעבד וכיון שמיירי בכולן טמאים מדוקדק היטב לשון דיעבד, ומיושב בזה ג״כ קושי׳ התוס׳ אהלכ׳ א״י דלעיל דלא משני דמשום נשים נקט לשון דיעבד דתני קודם לטמאים והיינו משום טמאים הוא תירוץ יותר מרווח כמובן, ולהכי נקט טמאים לבסוף דקאי אכל הני שמנה שהם טמאים ודו״ק.

רש״י ד״ה דיעבד נמי לא שמא ישהו כלומר שמא שהו עכ״ל, הא דלא פירש״י ז״ל כן במתני׳ על שמא יקלקלו דר״ל שמא קלקלו אלא נקט יקלקלו וכו׳ משום דבמתני׳ אינו מוכרח דהאי חוץ אדיעבד קאי דשמא אהכל שוחטין קאי וכדמתרץ לקמן דף י״ב ע״ב דאפילו באחרים רואים אותם אין מוסרין להם לכתחלה אבל כאן דאמר בפירוש אפילו דיעבד נמי לא הוצרך רש״י ז״ל לתקן לשון לכתחלה דנקט, ותדע שכן הוא דלא על חנם ציין רש״י ז״ל דבריו על ״דיעבד נמי לא שמא ישהו״ ולא סגי׳ לי׳ לציין רק על תיבת ״שמא ישהו״ ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר, אע״ג דאמרינן לקמן מפרכסת ה״ה כחי׳ וכו׳ מה שלא הקדימו קושייתם על חשנעטה״ק ולא עוד אלא דגם תירוצם שמא יגע אחר הפירכוס לא מספיק על חולין דא״כ מה מהני סכין ארוכה, נראה לפענ״ד דלכאו׳ יש לתרץ קושי׳ התוס׳ דהחשש שמא יגע בסימנים שכן דרך להעביר ידו על החתך לראות אם נשחטו כראוי׳ וסימנים המה כמנחא בדיקולא כדלקמן ל״ב ע״ב אפילו מאן דל״ל הא דר״ל שם דשחט הקנה ואח״כ ניקבה הריאה כשרה בשני סימנים מודה ועכ״פ בסימנים עצמם לכ״ע המה כמנחי בדיקולי עיין ביו״ד סי׳ כ״ז, (ועיין מה שכתבתי בזה בסוגי׳ דהתם ודו״ק) וכן הראה לי חד מתלמידי שבספר יעב״ץ על מס׳ חולין באמת מתרץ קושי׳ התוס׳ כן, אולם לפי מה שכתבו התוס׳ בדיבור הסמוך בתירוץ השני דמיירי שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי׳ א״א לתרץ כנ״ל דאיך יוכשרו הבני מעיים שהמה אברים המדולדלים ע״י הכשר של בהמה דלקמן בעור ורוטב דף קכ״ז ע״ב פליגו בה אי בהמה נעשית יד לאבר ואפילו למ״ד דנעשית יד לאבר בהמה בחי׳ מסיק בתיקו ולכן בחולין לא מצי מקשו למה לי סכין ארוכה כיון דמפרכסת דהא אפשר לומר דחוששין שמא יגע בסימנים שהמה אברים המדולדלים ואי משום הכשר הלא דם חולין מכשיר משא״כ בקדשים דצריך לומר שהעבירו בנהר הרי ליכא הכשר על הסימנים ולכן שפיר קשה הרי מפרכסת כחי׳, ומיושב בזה גם קושי׳ האחרונים דלפי תירוץ התוס׳ שמא יגע אחר הפירכוס מה מקשה האי טמא דאיטמי במאי דקושי׳ הגמ׳ קאי על חולין דאיכא הכשר דם ולא צריך לחשש שמא יגע אחר הפירכוס וכן מיושבים שאר דקדוקים וגם קושי׳ התוס׳ ד״ה כגון דבדק קרומית של קנה כמובן.

אמנם בעיקר קושייתם הרבה לתמוה הל״א היכי לא ידעו התוס׳ השני שהיא משנה שלמה דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין הלא הא דמפרכסת היא כחי׳ לא ידעינן אלא מאותו המשנה דעור ורוטב כמש״כ התוס׳ בעצמם לקמן דף ל׳ ע״א ד״ה והתנן עיי״ש וקושי׳ זו באמת צריכה נגר ובר נגר דיפרקיני׳, ולולי דברי לעיל הייתי אומר דקושי׳ זו ושני תירוצים שתירצו משולבים הם בשני טעמים שכתבו התוס׳ בדיבור הסמוך לענין הכשר אי תיבת הקודש מכשרת או שהעבירה בנהר, ונאמר דהתוס׳ כאן סברו כדעת הרמב״ם ז״ל דחיבת הקודש אינה מכשרת אלא מדרבנן ולפי מה שהוכיח הל״א בהעור והרוטב הא דמפרכסת מטמאה טומאת אוכלין נמי רק מדרבנן דמה״ת החיות מצלת מכל טומאה ולפ״ז הי׳ סברת התוס׳ דתרתי מדרבנן לא מסתבר לומר וכיון דהטומאה עצמה מדרבנן צריכין עכ״פ הכשר דאורייתא והכא הכשר דחיבת הקודש אינה אלא דרבנן וע״ז תירצו דחיישינן שמא יגע אחר הפירכוס אבל בא״נ שכתבו דמטמאה טו״א כמשנה דעור ורוטב סובבים דבריהם לפמש״כ בדה״ק דמיירי שהעבירה בנהר דהוה הכשר תורה, וניחא לפ״ז ג״כ למה להעמיד במציאות שהעבירה בנהר כיון דאיכא הכשר דחיבת הקודש אשר אין בה פלוגת׳, אבל לפי האמור ניחא כדי שלא נצטרך לומר דהחשש הוא שיגע אחר הפירכוס, וכן לפי התירוץ שיגע אחר הפירכוס בלא״ה אין לומר שהעבירו בנהר ועדיין משקה טופח עלי׳ וכל זמן הפירכוס דהוה כחי׳ לפי סברת התוס׳ ודאי לא מהני ההכשר, וגם לפי דרכנו זה מיושב מה שלא העמידו קושייתם על חולין שנעשו על טהרת הקודש דשם איכא הכשר דם חולין שהיא דאורייתא ממילא דמקבלת המפרכסת טו״א הגם שהוא דרבנן ודו״ק.

גמר׳ הכא עיקר והתם איידי דקתני שאר פסולים תנא נמי טמא במוקדשים וכתב המהרש״א ז״ל במה״ב דלהאי תירוץ צ״ל ע״כ כהלכות א״י דנשים לא ישחטו לכתחלה ונקט התם לשון דיעבד משום נשים ולא משום טמאים דהא הכא עיקר והתם לא נקט טמאים אלא איידי שאר פסולים ואיך יתכן דבשביל האי איידי שינה נימוקו וטעמו מלכתחלה אדיעבד אלא ודאי כהלכות א״י ונקט דיעבד משום נשים, ואני תמה לכאו׳ דאם הכא עיקר דכולא פרקן בתורת שחיטה איירי בין חולין ובין קדשים איך העלים התנא מאתנו עיקר הדין דפ׳ כל הפסולים דזר שוחט בקדשים ותנא רק טמא, אבל הנראה לפענ״ד דאה״נ לפי תירוץ זה דהכא עיקר אנו מפרשינן הרישא דהכל שוחטין בקדשים נמי ומרבינן בי׳ כל הני פסולים דפ׳ כה״פ ובלבד שלא יהי׳ טמאים אבל אם הם טמאים לא ישחטו ואם שחטו בסכין ארוכה ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה והא דמוקי בחשנעטה״ק הוא משום דאזיל לפי האב״א דהתם עיקר, דבלא״ה הרי כתבנו לקמן בתוס׳ ד״ה חשנעטה״ק דלפי תירוץ דהכא עיקר לא צריכין למימר דמביא סכין ארוכה שלא יגע וסבר חשנעטה״ק כקדשים דמי אלא מצינן למימר דהכל שוחטין אפילו בלא סכין ארוכה משום דס״ל חשנעטה״ק לאו כקדשים דמי עיי״ש ומעתה אומר אני דאם הכא עיקר על כרחנו לאוקמי הכל שוחטין לרבות זרים בקדשים וא״כ קשי׳ לן תרתי מתניתן ל״ל וצ״ל כהלכות א״י בנשים לכתחלה לא אפילו בחולין גרידא ולא נתרבו בהכל שוחטין וממילא דלא מצינן לרבויי נשים גם בשחיטתן כשרה דהאי שחיטתן כשרה לא קאי אהני שוחטין דנתרבו לכתחלה דלישנא דשחיטתן הכי משמע, ושאני טמאים דמצי קאי אכולן דזרים יכולים להיות או טמאים או טהורים כי הטומאה אינה עצמיות אלא סיבה מקרית והוה כמו מומחין או מוחזקין דמוקמינן לקמן רישא במומחין או מוחזקין וסיפא בלא שחט, לפנינו או לא ידעינן אי מומחא הוה כמו כן מצינן לאוקמי רישא בטהורים וסיפא בטמאים והכי קתני הכל שוחטין כשהן טהורים אבל לא כשהן טמאים ובדיעבד ששחטו כשהן טמאים שחיטתן כשרה, אבל רישא באנשים וסיפא בנשים א״א לאוקמי משום לישנא דשחיטתן, ולכן נשנה משנה דכל הפסולים משום נשים דלא נתרבו הכא וכמש״כ המהרש״א ז״ל זדוק.