דף ג׳ ע״א רש״י ד״ה ואפילו כותי מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא וכו׳ עכ״ל וכתב הרא״י ז״ל דצריך לזה אע״ג דעומד על גביו הוא משום דאי לאו דהחזיקו במצות שחיטה הו״ל כמו מומר להכעיס דלאו בר זביחה כמו שכ׳ התוס׳ לקמן דף ד׳ ע״ב ד״ה אלא מומר, ותמהני איך מדמה מומר להכעיס לכותי דל״ל תורה שבע״פ דזה לא מקרי להכעיס כיון שאינו מחזיק בה כלל, ועוד דאי הוה דינו כלהכעיס א״כ מה אהני לן במה שמחזיק במצות שחיטה הא סכ״ס אינו מחזיק בכמה מצות אחרות והוה מומר להכעיס לשאר עבירות וקיימ״ל דמומר להכעיס אפי׳ לד״א דינו כעכו״ם כמש״כ התוס׳ הנ״ל וכן פסק המחבר בסי׳ א׳ סעי׳ ה׳, ובר מן דין נעלמו ממנו דברי רש״י עצמו ג׳ ע״ב ד״ה חוץ מחשו״ק שכתב שם בסוף וז״ל: אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בידים עכ״ל מזה מוכח דס״ל לרש״י דמומר להכעיס הוי בר זביחה דאל״כ לא הי׳ לו לכתוב משום דמועד לנבל בידים אלא דאינו בר זביחה, ובאמת הביא הרמ״א בשם ב״י שהכריח מלשון הרא״ש דמי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות בלא תיאבון אע״פ שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס, ועיין בב״י שהר״ן ז״ל חולק ע״ז, וא״כ לפי שיטה זו צ״ל ע״כ דאף בשאר עבירות מי שאינו חושש בה הוה כמומר להכעיס דהא כל טעמו של הרא״ש הוה משום דס״ל דאינו צריך לכוין להכעיס את קונו אלא כיון דלא אשגח כלל במצוה זו הוי כלהכעיס א״כ אף בשאר עבירה כן דמ״ש וא״כ לכאו׳ צריך להבין לפי שיטה זו למה יהא כותי בר זביחה, הלא כמה דברים שבע״פ שאינו חושש עליהם וכמו לפ״ע כמבואר כאן, אלא ודאי כותי דאינו חושש מצד שאין לו תורה שבע״פ אינו בכלל להכעיס אפילו לדעת הרא״ש ולכן דברי הרא״י מופרכים.

ומה שנלפענ״ד בכוונת רש״י ז״ל היא דהנה האי עומד ע״ג דנקט אביי גבי כותי לאו היינו אחרים רואין שבמשנה דשם מיירי בשחיטת חשו״ק דמועדין הן לקלקל ולכן הרואה אותו צריך שיהא בקי ומומחה שידע ששחטו כהוגן אבל גבי כותי, לא משום שאינו בקי קאתינן עלה אלא משום דחשוד אלפ״ע ולכן סגי שיהא מירתת וממילא ישחוט כהוגן, והגע בעצמך דהא לרבא ביוצא ונכנס שפיר דמי וזה פשיטא דלא מהני בחשו״ק אלא ע״כ משום דמירתת ושחיט שפיר וממילא מדרבא נשמע לאביי דלכן צריך עומד על גביו כדי שיהא מירתת דהא לא פליגי אלא דלאביי ביוצא ונכנס לא מירתת כ״כ וצריך עומד על גביו ולרבא אף ביוצא ונכנס מירתת כאשר הביא ראייתו ממתני׳ דאין השומר צריך להיות יושב ומשמר והתם ודאי לא הוי טעמא אלא משום דמירתת, וזה ברור, עיין תוס׳ לקמן ע״ב ד״ה בודק סכין, וכיון שכן הוא האי עע״ג לא בעינן שיהא מומחה ובקי וסגי שהכותי יחשוב שהוא מומחה ממילא שפיר מירתת ושחט כהוגן אע״פ שבאמת העע״ג אינו מומחה ולכן שינה אביי לשונו ונקט עע״ג ולא אחרים רואין דאחרים משמע שוחטים כי מהם המדובר במתני׳, אבל עע״ג היינו סתם אדם אלא שהכותי יסבור שהוא מומחה וירתת מיני׳.

והשתא דאתית להכא דהאי עע״ג אינו מומחה באמת א״כ יפה כתב רש״י דשחיטה מצוה שהחזיקו בה הוי דאל״כ איך סמכינן דשחיט שפיר אם אינו יודע ה׳ שחיטה דהא העומד ע״ג אינו בקי וזה נכון ברור ועיין עוד לקמן מזה.

ומה דלא פירש״י דאשמעינן דכותים גרי אמת הן ולאפוקי ממ״ד לקמן דלא מוקי כאביי ורבא משום דכותים גרי אריות הן, י״ל משום דאז אין לסיפא דשחיטתו כשרה חיבור לדין דרישא וגם בלא״ה אין דין זה דכותים גרי אמת הן שייך למס׳ זו והכא דיני שחיטה בעי לשנויי ודו״ק היטב.

רש״י ד״ה חוץ מחשו״ק דאפילו דיעבד נמי לא דהא אדיעבד קיימינן עכ״ל ויש לדקדק למה לא פירש״י ז״ל כן לעיל באוקימתא דרב״ע ובשאר אוקימתות דלקמן, ונראה לפענ״ד משום דבכל אידך אוקימתות א״א לפרש דחוץ מחשו״ק קאי אהכל שוחטין שהוא לכתחלה ונאמר דחשו״ק לא ישחטו לכתחלה אבל בדיעבד ש״ד וכשר דמהיכי תיתי נכשיר שחיטתו כיון דקתני דשמא יקלקלו את שחיטתן הרי ברור דגם בדיעבד פסול אבל באוקימתא דאביי דהכל שוחטין מיירי בכותי ועומד על גביו א״כ שפיר הוה מצינן לפרש דחוץ מחשו״ק אלכתחלה קאי שלא נמסר להם לכתחלה לשחוט אפילו בעומד על גביו שמא יקלקלו את שחיטתן דמועדים הם לקלקל כשיטת רש״י ז״ל בהא מימרא דרבא לקמן י״ב ע״ב אבל בדיעבד שחיטתו כשרה ונוקמא כשהאי עומד על גביו הוא באמת מומחה וראה השחיטה, וממילא הוה ידעינן דאם שחטו בינן לבין עצמן שחיטתן אסורה דהוה ק״ו מהאי דינא דאין מוסרין להם לכתחלה בעומד על גביו, והיינו מרוויחין הרבה בפירוש זה לפי שיטת רש״י ז״ל כי התוס׳ לעיל בד״ה שמא יקלקלו בסוף דבריהם כתבו דלפי׳ ר״ת ניחא דבאין אחרים רואין אותן עסקינן הרי דלפירש״י ז״ל צריכין לדחוק דהאי שמא יקלקלו מרבה דין באחרים רואין אותן אע״פ שבבא זו מיירי באין אחרים רואין, וא״כ לפי אוקימתא של אביי הוה פלטינן מהאי דוחק אם היינו מפרשים דחוץ מחשו״ק קאי אלכתחלה ובעומד על גביו ושפיר קאמר שמא יקלקלו וזה הי׳ ממש דינו של רבא, ולכן לתרץ זאת כתב רש״י ז״ל ״דהא אדיעבד קיימינן״ ור״ל דניהו דהי׳ יותר מרווח לפרש האי חוץ מחשו״ק ארישא דהכל שוחטין מ״מ כיון דאדיעבד דסיפא דשחיטתן כשרה קיימינן מפרשינן האי חוץ נמי אדיעבד אע״ג דצריכין לסבול הדוחק בתיבות שמא יקלקלו שמשמיענו באחרים רואין אותם אשר לא מיירי מזה השתא, ותמהני על הרא״י שהרגיש בדברי רש״י אלו ולא נחית לדבר פשוט כזה, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה המניח קתני דיעבד לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי וכו׳ אי נמי כל זמן שיכול לתקן ע״י חותך כזית בשר ונותן לו יש לו לתקן אבל אי ליתא קמן שרי עכ״ל מכאן מוכח דהתוס׳ חולקים על שיטת הגאונים המובאה לקמן ברא״ש דהיכי דבדיעבד מותר בלא תיקון שרי לכתחלה על סמך שיעשה אח״כ דאם סברו כשיטת הגאונים איך מוקי אביי הכל שוחטין בעומד על גביו הא גם בלא עומד על גביו יוצא ונכנס שרי לכתחלה על סמך שיהי׳ חותך כזית בשר כיון דבדיעבד בלא״ה שרי, ואין לומר דכיון דצריך תיקון לא מקרי לכתחלה כמש״כ הרא״ש ז״ל לקמן לכן צריך עומד על גביו דוקא שיהי׳ מותר לכתחלה בלי תיקון, זה אינו דעיין לקמן ברא״י בשיטת הגאונים ד״ה השיטה הב׳ דאין לאוקמי הכל מומחין שוחטין לכתחלה ובאין מומחין וליתא לפנינו דיעבד כשר דאיך יאמר דהכל מומחין דוקא שוחטין לכתחלה דהא גם באין יודעין שהוא מומחה שוחט לכתחלה על סמך שיבדקנו עיי״ש וא״כ ה״ה הכא איך קאמר דוקא בעומד על גביו שוחט לכתחלה וביוצא ונכנס לא יהא גם ביוצא ונכנס מצי שחיט על סמך שיתן לו כזית בשר, וברא״י איכא עירבוב דברים עיי״ש ודו״ק.