דף ל״ו ע״א גמר׳ סד״א הואיל ואסירו בגיזה ועבודה, דמן ליבעי קבורה, קמ״ל עכ״ל הגמ׳, התוס׳ נדחקו מאד לפרש האי ס״ד, דהא גם הגיזה לאח״ש מותרת, ורק מעשה הגזיזה אסורה מחיים כעבודה, אבל לפע״ד נראה לפרש בפשיטות, דהס״ד היה, מאחר דחזינן מאיסור גיזה ועבודה דעדיין גם לאחר שהומם הקדושה עליהם, הוו״א דהדם שהיה עומד לזריקת המזבח עדיין באיסורי׳ קיימא, דשאני הבשר דגם בעודה תמים, היה עומד לאכילת אדם אחר הזריקה, ומכש״כ העור והצמר שהי׳ ניתנים לכהן גם בעולה, לכן לאחר שהוממו מותרין, משא״כ הדם שהי׳ עומד לזריקת המזבח, לכן צריך קרא דגם זאת יצא לחולין לאחר שהוממו, והוא נכון לפע״ד ודו״ק.

ע״ש בגמ׳, אר״פ הכל מודים, היכי דאיתי׳ לדם מתחלה ועד סוף כ״ע לא פליגו דמכשיר, כי פליגו בנתקנח הדם בין סימן לסימן וכו׳, כבר הבאתי לעיל דף כ״ט ע״ב, מה שנתקשה כאן הר״ן ז״ל בחדושיו ומה שהשיב ע״ז הלב אריה ז״ל, כי רוה״ק דיבר בו, וכי הוא אחת מכללים הגדולים שבש״ס, דפלוגתא זו אי ישנה לשחיטה מתוע״ס, היינו פלוגתת ר״י ור״ל בחולץ למעוברת יבמות ל״ו ופלוגתת אביי ורבא, בלמפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, פסחים ל״א ע״ב, כי הכל סובב אל מקום אחד, אי אמרינן אגלאי מלתא למפרע בדבר שאינו מוכרח להיות כן לבסוף, ואם דנין על דבר המסתלק ממנו, ולא על גוף הדבר בעצמו, ואבאר לך הדבר.

הנה בכל דבר שיש לו המשך להגמר, כל שנגמר לבסוף אמרינן בי׳ אגמל״מ, דמיד בהתחלה הוציאו האי מעשה ממעמדו הראשון, להכניסו למעמדו החדשה המשונה, מהיפך להיפך, כי כל המעשה אפילו נמשך זמן רב, כחדא מעשה יחשב מתוע״ס, וסוף מעשה במחשבה תחלה, ובזה אין פלוגתא, אבל לדון על דבר אחר המסתלק ממנו, ולומר דגם קודם שנגמר דהיינו עד שלא נתגלה, הוה כנגמר ונתגלה, בזה פליגו, והוא בחולץ למעוברת דהפילה לבסוף, דהכל מודים דחייבת בחליצה, ולא אמרינן דהניח המת זרע בתוך מעי אשתו, אע״פ שלבסוף הפילה, דכל שהפילה לבסוף, אגמל״מ דלאו זרע של קיימא היה, אלא מעותד ליפול, וכנפל מעיקרא הוה, ובכל זאת בחולץ למעוברת איכא פלוגתא, דר״י סובר, דכי היכי דעל גוף חיוב חליצה אמרינן אגמל״מ, דהאי לא הניח זרע של קיימא, ה״ה אם נחלצה בשעת עיבורה, נמי חליצה כשרה הוה, מכח אגמל״מ, ור״ל פליג וסובר ניהו לאחר הגילוי אנו רואין דמתחלה לאו זרע של קיימא היה, מ״מ האי מעשה החליצה צריכה לחול אז בשעת מעשה, ואז עדיין ספק הי׳, אי תפול או לא, ועתה שנתברר הספק, מעשה החליצה כבר נסתלק ולא מצי לחול עתה, לכן אין במעשה זה כלום, וכן הוא בבע״ח שנשתעבד לוה למלוה, ולבסוף בא השדה ליד מלוה, כל שהקדיש או זבין לוה בנתיים, כ״ע מודים דאתא מלוה ופרק וטרף, משום דהרי כשלא שילם, ואתא לידי גוביינא, הרי הוא גובה למפרע, דהיינו הגבייה הוא מתחילת השיעבוד וע״ס, וממילא נגד האי אגמל״מ, לא מצי הלוה להקדיש או לזבן, אבל מ״מ במקדיש או זבין מלוה פליגו, דאביי סבר כר״י בחולץ למעוברת, דכי היכי דאתה מודה מכח אגמל״מ, דקדושת לוה לא מהני מה״ט גופא נאמר דקדושת מלוה מהני, אבל רבא כר״ל סובר דניהו דעל גוף הגבייה לאחר שבא לידי כך, אמרינן אגמל״מ, כדי שלא יועיל קדושת הלוה נגד האי גילוי, אבל קדושת המלוה דהוה דבר המסתלק, דאם לא הי׳ חל ההקדש בשעה שהוציא הקדשו מפיו, תו לא מצי חייל, כי באויר לא מתלי תלי, להמתין עד שיתגלה מה תהי׳ בהאי שדה, לכן לגבי דבר המסתלק אנו אומרים מכאן ולהבא הוא גובה.

וכן הכא בשחיטה, דיש לה התחלה וסוף, ליכא האי פלוגתא, רבי אומר הוכשר, ור״ח אומר תולין, ומפרש ר״פ פלוגתתם היכי דאיתא לדם על הדלעת מתוע״ס לכ״ע מכשיר, והטעם כיון דלבסוף איתגלי דהאי שחיטה הוה, ממילא שם שחיטה אכולה מעשה מתוע״ס, והוה האי דם דם שחיטה מכח האי גילוי, ומכשיר עתה, כיון דעדיין לא נתקנח, אבל בנתקנח קודם גמר השחיטה, אנו נופלים בפלוגתא דר״י ור״ל בחולץ למעוברת, ורבי דסובר מכשיר כר״י, ור״ח דסובר חולין לראות אם הדם עדיין בעין על הדלעת, סובר כר״ל, דלא אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, אבל בלא נסתלק, דהיינו לא נתקנח, גם הוא סובר דעל גוף השחיטה אנו אומרים דמתחלת מתחוע״ס, ור״א אמר, דר״ח דאמר חולין, גם בנתקנח קאמר, ומשום דמסופק בהאי פלוגתא דר״י ור״ל, אי ישנה לשחיטה מתוע״ס או לא, ועל הקדמה והסבר הלזו, נבנית כל הסוגי׳ דלעיל דף כ״ט ע״ב, וכמה וכמה סוגיות במסכתא זו כאשר ביארתי כל או״א במקומה עיין בהם ותרוה צמאונך.

אבל בא וראה, איך שהלב ארי׳ ז״ל שזכה לגלות האמת הלזה בפלוגתא זו דרבי ור״ח ור״י ור״ל, לא ראה באספקלרי׳ המאירה את הענין כולו, עד שקמתמה על הרמב״ם, דפסק בפ״י מטו״א בנתקנח הדם דספק הוה, וחולין לא אוכלין ולא שורפין, והוא כר״ח אליבא דר׳ אשי, וקמתמה הלב אריה, הלא הרמב״ם פסק כמ״ד ישנו לשחיטה מתוע״ס, וגם פסק דלא כר״ש אלא כת״ק דדם שחיטה מכשיר, ולמה פסק כאן דלא כרבי אלא כר״ח, ומסיים ״והמפרשים לא העירו בזה ולי צ״ע טובא״ וינוח דעת קדשו כי גם הראש יוסף ז״ל הניח קושי׳ זו בצ״ע, אבל מ״מ הלב ארי׳ לאחר שזכה להבין עומק פלוגתא זו, לא היה רשאי לתמוה על הרמב״ם בזה, אלא להיפך הוו״ל לתמוה דאם כנים הדברים, דר״י ור״ל פליגו בשחיטה כמו בחולץ למעוברת, אי אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, כמו שגילה לן הלב ארי׳ ברוה״ק שעליו הרי צריכין לפסוק גם כאן כר״ל נגד ר״י, כמו בחולץ למעוברת ואיך יפסוק הרמב״ם כרבי, שהוא סברת ר״י ולכן התמיה להיפך הוא מאחר דהאי חולץ למעוברת, הוא מהני תלת מילי דאמר רבא שם יבמות ל״ו ע״א, דהלכה כר״ל לגבי ר״י, וא״כ ה״ה בפלוגתא דיל״ש מתוע״ס, דפלוגתא זו היינו הך, וכאשר באמת פסק רבא בזבחים דף ל׳ ע״ב כר״ל, דאין לשחיטה אלא לבסוף, ועיין תוס׳ לעיל כ״ט ע״ב שהקשו למה לא מנה רבא ארבע מילי דהלכה כר״ל לגבי ר״י שם ביבמות, ואני כתבתי שם, דלפי דברי הל״א דהכא הקושי׳ מיושבת, דלא מנה האי משום דהיינו הך דחולץ למעוברת, קשה על הרמב״ם להיפך, איך פסק תולין, ולא פסק דאין מכשיר ודאי וכר״ח אליבא דר״פ, והא דפסק כר״י ישנו לשחיטה מתוע״ס, עיין ביאור דבר נפלא הלזה לעיל דף כ״ט, ולא אכפול כאן הדברים, אבל מה שפסק כאן תולין ולא פסק כהלכתא דאינו מכשיר, משום דלא אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, ודאי צריכא עיונא רבה, אלא דבאמת יש לראות, כיון דרבי כר״י דאמרינן אגמל״מ גם אדבר המסתלק, ור״ח אליבא דר״א ספוקי מספקא לי׳ בדבר, איך פסקינן בחולץ למעוברת ובכל הני שאר מילי, כר״ל דלא אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, והדבר צריך תלמוד ועיון גדול למצוא איזה טעם לחלק בין הכשר לשאר מילי, ודו״ק.