דף ל״ח ע״א גמר׳ אר״ח פרכוס שאמרו בסוף שחיטה, מאי בסוף שחיטה באמצע שחיטה לאפוקי תחלת שחיטה דלא וכו׳, הנה לכאור׳ הני אמוראי לא פליגו עד מתי בעינן שתחי׳ דאם מתה קודם גמר שחיטה פשיטא דנבלה, דכי מתה עומד וגומר השחיטה, וכן כתב הראש יוסף, וכן הוא בתבו״ש ריש סי׳ י״ז, דבזה אין כאן פלוגתא, אלא דפליגו למר בפרכוס באמצע ולמר אפילו בתחלת שחיטה די, לידע דכל שפירכסה אז מסתמא חיתה עד לבסוף השחיטה, ולמר בעינן דוקא פרכוס בסוף שחיטה שחיטתה גם בסופה, אלא דקשה איך מיסתם קסתם, שיעור זמן השחיטה לענין זה בכמה, דשחיטה הנהוגה ביננו אין בה שיעור אלא כמעט כהרף עין מתוע״ס, עד שאין חילוק בין תחלת השחיטה עד סופה אלא כהרף עין, ולעומת זה, מוליך ומביא כל היום נמי שחיטתו כשרה, הרי נאמר דפירכוס בתחלה או באמצע השחיטה מהני אפילו שוהה בשחיטה שעה או שתים או יותר, אתמהה, ומאד תמהני שהפוסקים ומפרשי הש״ס לא דיברו מזה כלום ועברו עליו בשתיקה, ולא די בזה אלא שראיתי, בהגהות יתרון האור על המשניות שהביא דברי הבה״ג בהל״ש שכתב וז״ל ״והלכתא דאין לשחיטה אלא לבסוף וכו׳ ותו טעמא אחרינא מהכא, שאמר רבא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה״ עכ״ל וכל הרואה משתומם מה ענין זה לזה, ואיך תלה הבה״ג פלוגתא זו לגבי פירכוס, בפלוגתא דישנה לשחיטה, דהרי לכ״ע בעינן שחיטה מתוע״ס, וכמו שאמרו לעיל כ״ט ע״ב, דבין התחיל ישראל וגמר הנכרי, ובין התחיל הנכרי וגמר ישראל, לכ״ע פסולה, וכאשר הבה״ג בעצמו כתב שם כן, ובעל יתרון האור רצה לפרש דהבה״ג על הברייתא קאי, דקתני אומר הי׳ ר״מ גועה בשעת שחיטה אין זה פרכוס, הרי דפרכוס שאמרו הוא בשעת שחיטה ומעתה פליגו אימתי הוא שעת שחיטה, למ״ד ישנה לשחיטה מתוע״ס תחלת השחיטה נמי שעת שחיטה קרי לי׳ ולמ״ד אין לשחיטה אלא לבסוף, לא קאי שעת שחיטה אלא על הסוף, ולפ״ז אין זה טעם אלא סימנא, וכיון דר״מ אומר בשעת שחיטה סתם, ס״ל אין לשחיטה אלא לבסוף, הרי דבסוף השחיטה בעינן הפירכוס, עכת״ד היתרון האור, אלא דשגיאה רבתא שגה בכאן במחכ״ת, דא״כ איזה ראי׳ הביא הבה״ג מהא דרבא דפסק כר״מ דבסוף השחיטה בעינן הפירכוס, להאי דינא דאין לשחיטה אלא לבסוף, דניהו דלרבא למדין מר״מ דבעינן פירכוס בסוף שחיטה, אבל בהאי דינא דאין לשחיטה אלא לבסוף מנ״ל דפסקינן כוותי׳ דרבא, וכר״מ, דהרי בהאי דינא דישנה לשחיטה פליגו תנאים ואמוראים הרבה, וגם גוף הדבר ללמוד מלישנא דר״מ דאמר סתם, דכוונתו על סוף השחיטה הוא דוחק גדול כמובן.

אבל מתוך חומר הנושא נראה לפע״ד דבר חדש בדעת הבה״ג, והוא דס״ל דלמ״ד ישנה לשחיטה מתוע״ס, כמו דבעוף דזוטר חיותא די בסימן אחד ה״ה במסוכנת דזוטר חיותא טפי, די במקצת הושט, כיון דשם שחיטה גם על מקצת הושט, וכאשר ביארנו זאת באריכות לעיל ל״ב ע״ב, וניהו דבבריאה לא חלקה התורה, ואצריך שני סימנים בבהמה וסימן אחד בעוף, דר״ע הדר בי׳ ממה שאמר, דשחט בה סימן אחד והמתין לה עד שמתה, והודה דנבלה הוה וגם קודם חזרה עכ״פ טרפה הוה, שאני התם דכל שפסק באמצע השחיטה והי׳ יכול לגמרה לא עדיף משהה בין סימן לסימן דפסול, משא״כ שאינו יכול לגמור מפני שתחלת השחיטה פעלה שמתה, כיון ששם שחיטה על האי מקצת ואין כאן יותר כדי לגמרה שפיר דמי, ואף שהסברא קלישתא, מ״מ מתקבלת יותר ממה שכ׳ בעל יתרון האור לפע״ד, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אר״ח, מנא אמינא לה, דתנן וכו׳ אימת אי לימא בסוף שחיטה, עד כמה תחי׳ ותיזל, עכ״ל הגמ׳, ר״ח היה סובר דפשטה ידה, הוא סימן הוצאת הנפש של עתה בשעת פשיטת ידה, וכמש״כ התוס׳, דדייק כן מלשון המשנה דקתני, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד, ולכן פריך אי פירכוס בסוף שחיטה בעינן, למה לא תסגי בהאי פשיטת יד, אלא דזה תימא דהרי הפירכוס הוא סימן חיות, ולא סימן להוצאת הנפש, ומי שבעי פירכוס בסוף שחיטה, בעי חיות בסוף שחיטה, ולא הוצאת הנפש, וכאשר ביארנו זאת בריש הסוגי׳ דשחיטה ומיתה בהדדי לא מהני, וגם תשובת רבא אינה מובנת דלמה לי׳ למימר, דכל שאינה עושה כן, דהיינו פשטה והחזירה כמו שפי׳ רש״י בידוע שנטלה נשמתה קודם לכן, דמשמע דאם נטלה נשמתה אז בסוף שחיטה כשפשטה ידה, הוה שפיר דמי, והלא זה ליתא כפי שכ׳ הש״ך וכנראה מפרש״י הכא, אנן חיות בסוף שחיטה בעינן ולא הוצאת הנפש בסוף שחיטה, וצע״ג ודו״ק.