ע״ב גמרא ההיא פסה״ג דאתאי לקמי׳ דרב יתיב וקבדיק לי׳ ברוב עובי׳, אמרו לי׳ ר״כ ור״א לרב למדתנו רבינו ברוב חללה. שדרי׳ לקמי׳ דרבב״ח וכו׳ פליאה דעת ממני ולא זכיתי להבין, אם באמת למד לתלמודיו ברוב חללה, למה בדק ברוב עובי׳, ולעיל גבי עובדא דסד״ר דאתא לקמי׳ דרבה מתרץ למה בדק מבחוץ, דלחדודי דאביי עבד הכי, וכאן א״א לתרץ כן, כיון דשדרי׳ לרבב״ח ולא רצה להתיר, הרי באמת נראה דס״ל ברוב עובי׳.

אבל דע, דבשחיטה פשיטא דליכא למ״ד דסני ברוב עובי׳, דאם נאמר דגם בשחיטה פליגו, למה לא מייתי פלוגתייהו בפ׳ השוחט לענין שחיטה, וע״כ היינו טעמא, דבשחיטה דרובא רק בדיעבד כשר, ומשום דהוה ככולו, ליכא למימר דגם רוב עובי׳ יהיה ככולו, אולם בטרפות דאין הטעם ברובא, משום דסופו ליפסק כולו, אלא דשיעורא כך הוא, דבהכי ימות טרם שיופסק כולו, וכמו דפסלינן בכמה אברים אפי׳ נקב, משום דבהכי אינה חיה, לכן יש להסתפק, אולי שיעורו ברוב עובי׳ ותדע דהרי בברייתא תנא כמה פסה״ג ברובא, ופשיטא דלא קבעי כמה, דלמא כולו בעינן, דכיון דסגי בשחיטה רובא מכש״כ דמיטרף ברובא, דכן אמר אביי לעיל כ״ט ע״א ולא כ״ש הוא, ומה טרפה דבמשהו מיטרפי, היכא דבעינן רובא, בעינן רוב הנראה לעינים, שחיטה דעד דאיכא רובא לא מיתכשר לא כ״ש, ועיין בפרש״י שם, ותמצא דהסברא היא כמו שכתבתי, אלא ודאי דבעי בכמה משום דאפשר במחצה או גם פחות מחציו נמי שם פסוקה עליו, וע״ז תנא דברובא, אבל לא מטעם דהוה ככולו, ולכן שייך עדיין להסתפק אי רוב עובי׳ או רוב חללה, ולפ״ז י״ל דהא דלימד רב לתלמודי׳ רוב חללה, לגבי שחיטה לימד, והם סברו דה״ה בטרפות כן הוא, אבל רב בטרפות פוסל גם ברוב עובי׳, ומ״מ שדרי׳ לרבב״ח משום דלא ברירא ליה.

ודע, דרב נמי לאו מדאורייתא קאמר ברוב עובי׳, דאם מדאורייתא קאמר, יש להקשות מה פריך לעיל ל״ב ע״ב ר״ל אדר״ל, דלמא ס״ל ר״ל כרב דבטרפה רוב עובי׳, ובשחיטה הלא בעינן גם רוב חללה, וא״כ הא דאמר, דריאה כמדמב״ד, היינו בשחיטה דאיכא רוב חללה, והוה כנפסק כולו, אבל בטרפה דאפילו רוב עובי׳ פוסל, עדיין מצי שחט שלא במקום החתך, דלאו כמדמב״ד, והיא נקודה נפלאה, אלא ודאי דרב רק מדרבנן מטריף ברוב עובי׳ ודו״ק.

ע״ב גמר׳ ולא בא בפי בשר פיגול, אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום ר״נ אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, עיין לעיל בח״א למהרש״א ז״ל, איך נדחק להכניס הני תרתי בלשון בשר פיגול, אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע ביאור דברי חכמים וחידותם, דהנה לפי מה דמסיק מקרי מורה בה חכם, דוקא במלתא דתלי׳ בסברא, ולא במקום דסמך אגמרי׳, ופרש״י ז״ל מלתא דתלי׳ בסברא, כגון מקיפין בריאה, דאיכא למימר דלמא לא מידמו שפיר וכו׳ ופעמים שאדם טועה במראותיהן, ויפה פי׳ דאין לפרש דעל סברת השכל לא סמכינן דלמא טעה, דהרי מצינן הרבה פעמים בגמ׳ אב״א קרא ואב״א סברא, ומזה הוכיח הרמב״ן ז״ל, דסברא ישרה, שהשכל הישר מעיד עליה חשובה כמו קרא, וכן אמרי כ״פ, סברא היא למה לי קרא, ולא עוד אלא דגמרא דקאמר היינו מה שמקובל מרבי׳ וכי לא אפשר דרבי׳ מכח הסברא אמר למלתי׳, ולכן מוכרח לומר, דסברא דקאמר הכא, היינו הבחנה חושית וראיי׳ גשמית דבזה יש לחוש, דלפעמים אינו מכוון דעתו כראוי, לדבר שצריך דקדוק היטב בכוונת הלב, ועיין בח׳ ק״ז ז״ל שכתב כן בכוונת רש״י, ומה״ט בכל כיוצא בזה בעינן חכם דוקא כמו בבדיקת הסכין מפגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת ובבדיקת סימנים בשחיטה מצומצמת, כפי פי׳ הרמב״ם בפיה״מ לעיל ל״ב ע״א, על כדי ביקור חכם, ועיין שם מה שכתבתי בזה, ולכן יחזקאל חשש על הוראה כזו, דלמא, אז כשבדק החכם את הדבר, לא היתה דעתו מיושבת עליו כראוי׳ ולא הבחין היטב, ואין זה דומה לסברא בשיקול הדעת דעומד בדעתו ימים רבים, אבל האי הבחנה, אי הנקבים דומים אהדדי, אפשר שבהאי רגע שבדק לא היתה דעתו מיושבת עליו, ואין להקשות א״כ איך אכל בשרא, דשמא בבדיקת הסכין שהוא ג״כ הוראה, לא כיון הבודק את לבו, הלא כבר כתבנו במקומו שם, דהוא מפגימה הנרגשת שאינה אוגרת, דאינה אלא חומרא דרבנן, ובשחיטה מצומצמת דבעי הבחנה דקה, אי נשחט רובא, באמת לא אכל, משום דמקרי הורה בה חכם, והוא יותר חמור ממקיפין בריאה דאיכא חזקת נשחטה הותרה, משא״כ בספק אם נשחט הרוב והבן.

ומה שאמר משום ר״נ דלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה זאת מתבאר עפ״י מה שאמרו בפ׳ הזרוע קל״ב ע״ב, א״ר זאת אומרת דהדין עם הטבח, ויליף זאת מדכתיב, מאת העם זובחי הזבח עיי״ש, ועתה נראה, האי טבח עני מה קעבדי שמצי הכהן לתבוע ממנו, מתנות מבהמה דאחרינא, הרי מכאן מוכח, דהטבח אסור לו לשחוט עד שידע בבירור, שהבעלים יתנו המתנות לכהן, וכל שלא נתנו הבעלים המתנות, מסתמא עבר השוחט ושחט, בלי לחזור אחר הדבר, שיתנו הבעלים המתנות, לכן הדין עם הטבח, וא״כ שפיר איכא כעין פסול בזביחה, וכפיגול דתלוי בדעת העובד, כן זה ששחט ע״מ שלא ליתן המתנות לכהן, הרי ששחיטתו כשחיטת פיגול.

והנה הת״ח והלב אריה ז״ל כיוונו לד״א, והקשו מה פריך הש״ס ארבב״ח מיחזקאל, דלמא ס״ל כר״נ דלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, ותירצו עפ״י התוס׳, שכתבו דר״י דאמר כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, ע״כ כמ״ד דלא אכל יחזקאל מבהמה שהורה בה חכם, והאי מימרא דר״י רבב״ח אמרה משמי׳ וא״כ גם רבב״ח מסתמא כוותי׳ ס״ל, עכת״ד הגאונים הנ״ל, אלא דעל דברת התוס׳ אני תמה, דמה הועילו בתירוצם, דסכ״ס נפרך ר״י מר״נ, דעל ר״נ לא מצי פליג והת״ק לא פליג אר״נ לומר כר״י, דכל שלא הורמו המתנות הוה כטבל, וגם קושיתם דלר״י מה רבותא דיחזקאל, קשה להולמה, דהרי בעצמם כתבו דיחזקאל כהן הי׳, אלא דמ״מ כהן נמי צריך להפריש ואסור בטבלו, וזה פלא והפלא דשאני תו״מ, דאיכא מצוה בהפרשה, ומצוה בנתינה וניהו דכהן מצי מחזיקם לעצמו אבל במצות הפרשה חייב שלא יהי׳ טבל, אבל במתנות פשיטא דליכא מצוה בהפרשה רק בנתינה, וזו על הכהן ליכא, ולמה יהי׳ לכהן אסור לאכול מפני שהישראל לא קים מצות נתינה, וע״כ כמו שכתבנו למעלה כיון דהדין עם הטבח, הרי השחיטה בעצמה כשחיטת פיגול, ולכן גם לכהן אסורה וזה אמת ונכון.

ולכן נראה דקושי׳ הני אחרונים הנ״ל בלאו תירוצם לק״מ, כי לא מיחזקאל אנו מקשים על רבב״ח, אלא מהני תנאים דמפרשים דברי יחזקאל, וצריכין אנו לחוש על שניהם כי לא פליגו זה על זה בגוף הענינים, דיש לת״ח להזהר בשניהם אלא דלמר נראה להכניס בהאי בשר, פיגול חומרא זו, ולמר חומרא אחרינא, ואולי אז ודאי יחזקאל בשניהם היה נזהר ושניהם נקראים בשר פיגול וזה ברור ודו״ק.

ע״ש גמרא וא״ר חסדא איזה שונא מתנות יחיה וכו׳ ויל״ד למה לא כפשוטו שאינו מקבל מתנות, וכמו שהביא עובדא דר״א ור״ז שלא קבלו מתנות, ובח׳ ק״ז ז״ל הרגיש בזה, וכ׳ דגם מי שמקבל שלא לרצונו אלא מצד ההכרח, בכלל שונא מתנות הוה, אבל דכל זה מופרך ממעשה דר״א שהביא דלא קיבל ואמר לא קבעי מר דאיחי, ור״א עני מדוכא הוה, וכאשר מביא החת״ס בעצמו מגמ׳ תענית, ופלא שלא הרגיש בזה, אבל לפע״ד נראה, דאיכא עוד שונא מתנות, והוא מי שאומר שלי שלי ושלך שלך, אשר תנן עליו בפ״א, שיש אומרים שהוא מדת סדום, דכל מי שאינו נוטל כדי שלא יצטרך ליתן, הוא מדה גרועה מאד, ולכן קבעי איזה שונא מתנות יחיה, שהוא תפארת לאדם, ומשיב הרואה טרפה לעצמו, כלומר שוותרן בממונו, הוא סימן שאינו מקבל מתנות מחמת שאינו רוצה להנות משל אחרים רק מיגיע כפו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ר״א כי הוה משדרי׳ לי׳ אביי נשיאה לא שקיל, וכי הוה מזמני׳ לי׳ לא אזיל, אמר לא קבעי מר דאיתי, כפי הנראה דרק אחר דאזמיני׳ ליה אהדר לי׳ לא קבעי מר דאיחי, וי״ל דבזימן לסעודה יש עוד טעם שלא לילך, דכתיב משלי כ״ג ״כי חשב ללחום את מושל, בין תבין את אשר לפניך, ושמת שכין בלעך וכו׳ אל תלחם את לחם רע עין״, וכאשר אמר רפב״י לרבי, לעיל ח׳ ע״ב שלא רצה לסעוד אצל אחרים, משום דיש שיש לו ואינו רוצה, ומ״מ מזמינן מפני הבושה, עיי״ש בתוס׳, ולכן במה דהדרי׳ לי׳ ולא קיבל, לא הי׳ צריך ליתן טעם, דפשיטא דמשום שונא מתנות, כי בקבלת מתנות המובאים לביתו, לא שייך האי קרא כמובן, אבל כשהזמינו לסעודה כדי שלא יחשבו שמטעם, כי תשב ללחום את מושל וכו׳ נמנע מליזל, לכן אהדר לי׳ לא קבעי מר דאיתי ודו״ק.

רש״י ד״ה משום חשדא, דלא לימרו משום דשרי׳ ניהלי׳ מוזיל גבי, ונראה כנוטל שכר על הוראתו, ולקמן ד״ה הרחק מן הכיעור, פי׳ שלא יאמרו בשביל כן זיכהו לזה, שיתננה לו בזול עכ״ל ודברי רש״י סותרים זא״ז, עיין מהרש״א ומהר״ם מה שנדחקו בזה, ודבריהם לא מתיישבים על הלב, ומה שנלפע״ד, דרש״י ז״ל קשי׳ לי׳, למה לא מחלקין גם כאן בין מתיר מסברא או מגמ׳, דבמתיר בסברא דהיינו כמו שפרש״י כגון מקיפין בריאה, איכא חשדא אבל אם אגמרי׳ סמך הלא גלוי וידוע מאיזה טעם היתר, דבעינן רוב חללה, ולא הי׳ נפסק רק רוב הקיפו, וניתי ספר או חכמים אחרים ונחזי, אי יפה הורה, וליישב זאת כתב רש״י דכאן מ״מ איכא חשדא, דנוטל שכר בשביל הוראתו דהוא איסור בפ״ע, משום דאמרה תורה מה אני בחנם אף אתה בחנם, ולא משום שמא יעוות את הדין, אבל בדן את הדין וכן עדים שהעידו, נקט רש״י מה דרגילין לחשוד, דמשוחד היה כמובן ודו״ק.

תוס׳ ד״ה היכי עביד הכי, והא תני׳ חכם שטימא וכו׳, וא״ת דלקמן גבי האי מחטא וכו׳, וי״ל דהתם אגמריה סמך וכו׳, ופי׳ שם בקו׳ דהדר בי׳ מאידך שנוי׳ דשני מעיקרא וכו׳ עכ״ל, והנה שם בפרש״י ליתא דהדר בי׳, ואדרבה שפי׳ דלכן האמין לדבריה, וכמ״ש התוס׳ לקמן, וע״כ לדעת רש״י כן הוא דהא כתב שם, דמפני כבודו של רבב״ח טימא לה בתחלה, וא״כ דמטעם כבוד החכם, אינו רשאי להתיר ולטהר, מה שחברו אסר וטימא, מה לי סברא ומה לי גמרא, בכוב״כ איכא זילותא דראשון אלא דעל טעם זה קשה, דמה פריך הכא ארבב״ח איך עבד הכי, שהרי המהרש״א הקשה, שמא לא ידע רבב״ח, שרב הי׳ אסרו, ותירץ דקושי׳ סובבת על רב דשדרי׳ קמי׳ דרבב״ח, ועתה אם נאמר דאין כאן משום לתא דאיסורא, אלא משום כבוד החכם, הלא רב הי׳ מצי למחול על כבודו, דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ואולי י״ל דמתחלה דלא ידע הש״ס חילוק בין סברא לגמרא, והי׳ סובר דבכל גוונא איכא משום הורה בה חכם, א״כ במקום שכבר אסר חכם אחד, מן הראוי לכ״ע שלא לאכול ממה שאחד אסר, כיון דגם לדעת המתיר, יש למנוע עכ״פ לת״ח שלא לאכלו, לכן פריך איך שדרי׳ רב לרבב״ח, אבל לאחר שזכה לחילוק בין סברא לגמרא, שוב ליכא איסור להתיר מגמרא מה שאסר חברו, אלא משום כבודו של הראשון, וא״כ הכא משום כבודו נמי ליכא דהרי מצי מחל על כבודו, אבל התם אע״ג דאגמרי׳ סמך לא הי׳ מטהר לה, אם לא משום דהאמין לדבריה ודו״ק.

ויש לי מקום עיון על הא דאיבעי התם בנדה, פלוני חכם התיר לי כזה מאי, ופרש״י מאי שתסמוך עליה חברתה שהראה דמה לזו, וא״ל בדם זה שלך הראתי גם אני לפ׳ חכם וטיהר עכ״ל וכ׳ הב״ח ז״ל בסי׳ קפ״ח, דמה שלא פי׳ דלפני חכם אמרה כן, דכיון דהחכם רואה את דמה של עתה, לענין מה מספרת זאת לחכם, אבל אה״נ אם אנו מסופקים על דמה של עתה, והיא אומרת כזה התיר לי פ׳ חכם, דהוה בכלל האיבעי, וכיון דלא איפשטי לחומרא, וכתב זאת כדי ליישב דברי הטור שם שכ׳ ואם הביאה לפנינו דם, והחזקנוה בטמא, או אפילו נסתפקנו בו בטמא או בטהור, והיא אומרת פ׳ חכם טיהר לי כיוצא בזה, אין סומכין עליה עכ״ל, הרי דהטור לא כתב כרש״י דהאיבעי הוה אם תסמוך חברתה עליה, ולפענ״ד דברי הטור והב״ח תמוהין מאד, דאין לפרש כלל דבהביאה לפני חכם קמבעי שתהי׳ נאמנת, דא״כ לא תהי׳ צריכה לבוא לפני חכם כלל, ותסמוך על מה שהראה פ״א דם כזה לחכם, וזאת נשמע דליתא ממעשה דילתא דאזלה לגבי רבב״ח ואמרה, דכל יומא הוה דכי לה, הרי דאזלה בכל פעם בהא מראה לשאול עליה, וע״כ דאשה לעצמה לעולם לא תוכל לטהר דמיה, על סמך שהראה כיוצא בזה לחכם, ומכש״כ דאם החכם רואה ומסתפק בהאי מראה, דלא מהני הגדתה, שכזה התיר לה פ׳ חכם, דלו יהי׳ כדבריה דאם הוא בר הכי לראות דמים לא יפשוט ספקו בשביל הוראת חברו שטיהר, ולכן פרש״י דקבעי ניהו דעל עצמה אינה יכולה לסמוך אולי חברתה יכולה ליסמוך עליה דבקל יש לחלק בין הנושאים כמובן, ורוצה לפשוט מכזה ראיתי ואבדתיו, או ממעשה דילתא, דאזלה לגבי חכם והאמינו לה, ה״ה דחברתה מצי לסמוך עליה, ודחה דאין משם ראי׳ כמבואר בגמ׳, ולכן דין זה הוו״ל להטור להביאו דאינה נאמנת לחברתה שלא תצטרך לחכם, אבל זאת דאינה נאמנת בבואה לפני חכם, פשיטא כנ״ל, והא דנאמנת בכזה ראיתי ואבדתיו הגם שכתבנו לעיל בדיבור הקודם, דכל שבעי הבחנה יתירה בעי חכם דוקא, י״ל דשאני הכא דאית לה חזקת טהרה, ובאי אפשר גם ספק להקל מעיקר הדין, ומה דפסקינן בריש סי׳ ק״ץ בשם יש מי שאומר דבהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום טמאה, דהרגשה דאורייתא, נראה דהיינו דוקא לדידן, דאין רואין דמים וכל מראה הנוטה לאדמימות מטמאין, אבל בזמן הש״ס דהיו רואין דמים, מהיכי תיתי נוציאה מחזקת טהרתה, אם הוא שלא בשעת וסתה, ועכ״פ אין זה אלא חומרא ולא מעיקר הדין ואכ״מ להאריך יותר ודו״ק.