דף נ״ה ע״א גמר׳ דא״ר אבוה אר״י, כל שעורי חכמים להחמיר, חוץ מכגריס של כתמים, וכתב רש״י ז״ל דטעמא משום דעיקר כתמים בנדה הוא דרבנן, וכ׳ בהגהות מהרש״ש, דלפ״ז לא מקשו התוס׳ מידי מהא דתפלת השחר, דקמבעי שם אי עד ועד בכלל, דהא תפלה נמי דרבנן, ולפענ״ד בלא״ה לדעת רש״י אין הדמיון מהכא להתם עולה יפה דהרי מיירי בצמצום השיעור אי שוחק או עוצב והוא כ״ש, ובזה כתב רש״י אי מצומצם חומרא הוא משערין בצמצום, דהיינו בעוצב ואי קולא הוא משערין בשוחק, וכל הסוגי׳ כאן מדברת מכעין אלו, דו״ק ותשכח. ולכן שפיר כתב רש״י דבדרבנן דכל ספקא להקל, ה״ה לענין זה ג״כ לקולא משערינן, אבל שם בתפלת השחר, הרי קמבעי על שעה שלמה, אי עד ד׳ שעות עד סוף ג׳ קאמר, או עד סוף ד׳ קאמר, וכן הוא בעד ז׳ לתפלת מוסף, ולא שייך שם כלל קולא וחומרא, כיון דלאו אצמצום דידן קמבעי לי׳, אלא על גוף קביעת זמן התפלה. ובזה נתיישב ג״כ מה שהקשה המהרמ״ש, דטרם דמסיק הש״ס, התם לחומרא, למה לא הקשה רבא לר״נ מתפלת השחר והמוספין, דשם עדועב״כ, ולפי האמור לא שייך הכא לדהתם כלל. ועיין לעיל דף מ״ו ע״א תוס׳ ד״ה עדועב״כ, שהקשו שם, למה לא פשט שם מהא דהכא, דאמרו כל שיעורי חכמים להחמיר, ותירצו דלא נאמר זאת אלא במשנה או ברייתא ולא במימרא דאמוראי. וזה דבר שא״א לשמוע. ולרש״י אין אנו צריכין להאי דוחק, דהרי גם התם הוא כמו בתפלת השחר, דמספקינן על פרשה שניי׳ אי למעלה או למטה שדינן, ולא שייך כל שיעורי חכמים להחמיר ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ניטל הטחול א״ר עוירא משמי׳ דרבא פ״ש אלא ניטל אבל ניקב טרפה. כבר כתבתי בפתיחה דטרפות זו וכן לקתה בכולי׳ הוא תימא רבתא בעיני, דהרי כלל גדול בטרפות דבעינן מחסרא אבר שהחיות תלוי בו, וכיוצא כלל זה מסוגי׳ דמסוכנת לעיל ל״ז ע״א, וא״כ ניהו דנאמין לחז״ל דטחול שניקב בסמוכי, וכן לקתה בכולי׳ כאיב לי׳ טפי וסופו שימות הבע״ח מהאי כאב, אבל כיון דניטל כל האבר כשר, הרי דאין באבר זו תלוי החיות, שהרי יוכל לחיות בלעדי׳ מה בכך שאם נלקה האי אבר דגרע טפי, וראוי להמית הבע״ח על ידו, הרי גם בעין כן הוא, דאם נחלה ונתאדם הרבה מסתכן בו האדם עד שמסלקין אותו, ומסתמא גם בטחול וכליות כן הוא, דאם מסלקין אותם מצי לחיות, ולמה יטרוף בלקותא שלהם, וכן קשה כזאת בניטלו צומת הגידין, כיון דאם נחתך הרגל למעלה, יוכל לחיות הרי דאין הרגל אבר שהחיות תלוי בו, ולמה יטרוף בנחתכו צוה״ג, דניהו דאפשר דכאיב לי׳ טפי וימית בו, אבל משום סופו למות לחוד לא מטרפינן, דהרי מסוכנת נמי סופה למות וכשרה כי בטרפה מחסרא אבר שהחיות תלוי בו בעינן דהיינו שאם חסר אותו אבר אין באפשרות לחיות בלעדו, והדבר צע״ג בעיני.

ע״ש גמר׳ איידי דתנא רישא מותר באכילה, , תנא נמי סיפא אסור באכילה. לקמן בריש בהמה מקשה כ׳ רש״י וכן ר״ע ברטנורא ז״ל דטחול וכליות דנקט במתני׳ משום דמידי דלא מיטרפי הוא, ותמה התיו״ט ז״ל עליהם, דהוא נגד הש״ס דהכא (ולא הי׳ להתיו״ט הגירסא כאן דאב״א ניקב לחוד ונחתך לחוד) אלא כתב דהא דנקט טחול וכליות משום דאורחא יותר לחתכם משאר אברים הפנימיים. ועיין בלב אריה שהאריך בזה. ועפ״י התויו״ט הי׳ לי מקום עוד לתרץ קושי׳ הגמ׳ דאם חתך בין סימן לסימן ואין טרפות לחצי חיות, שפיר מותרת הבהמה, ואי דאנן פסקינן יש טרפות לח״ח, כבר ביארנו לעיל ל״ב ע״ב, דזאת ידעינן מכח ההלכה שקיבל ר׳ ישבב מן ר״י, דפיסול במקצת השחיטה בין סימן לסימן נמי פוסלת השחיטה, וא״כ ר״ע קודם חזרה הי׳ ס״ל כסברא החיצונה דאין טרפות לח״ח, ומתני׳ דבהמה המקשה נמי נשנה כר״ע קודם חזרה, אבל דברי התיו״ט קשה לקבלם דמה לי טחול וכליות ומה לי כבד וריאה, ואיך שייך לומר אורחא על דבר דלא שכיח כלל, שיחתוך אדם חלקי אברים בבהמה חיה ולהניחם שם. ולכן העיקר כמש״כ רש״י והרעב״ט דמשום דמידי דלא מיטרפי הוא. והא דמתרץ הש״ס כאן דאיידי דרישא קתני אסור באכילה, ודאי דוחק גדול. וכן האב״א לפי גירסתנו דניקב לחוד ונחתך לחוד, אבל לפי מה שכתבנו לעיל דטרפיות דטחול וכליות באמת אין להם סמיכה במשנה, ורק ממנהגא נתקבלו להיות אסורים, ואח״כ הוקבעו להלכה ועיין לעיל א״כ אין מן התימא, שהגמ׳ נדחק לתרץ המשנה שלא תהי׳ סתירה גלוי׳ נגד האי דינא דרבא, ולא מפני שבאמת התנא דמשנה כבר הי׳ מטריף נקובת הטחול, וכן הוא בהרבה מקומות בש״ס דמכניס דינים שנתחדשו, לתוך המשנה, ומכש״כ לתרץ המשנה שלא יהי׳ היפך האי דין כאשר הראתיך במסכתא זו בכמה מקומות.

ודע דבלאו כל הנ״ל מן התימא דאם דחתיכת טחול עושה אותה טרפה, מה קמ״ל מתני׳ דחותך מן הטחול, אסור גם משום אבמה״ח, הא נמי פשיטא, דהרי שחיטת טרפה גם אולד לא מהני לאכשורי, וכדאמרינן לקמן ע״ה ע״א ובדף פ״ה ע״ב, דלא לכל אר״מ שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה, דמודה ר״מ בשוחט את הטרפה דאינה מתרת את העובר, ומכש״כ דלא מהני על חתיכות טחול, אבל י״ל דהאי דינא גופא אתא התנא להשמיענו, דזאת ילפינן נמי מקרא דאותה שלמה ולא חסורה, עיין בזה לקמן ס״ט ע״א, ולא קשה נמי דהרי בלא״ה אסור משום טרפה, דבתלש אבר וטרפה בה, האי אבר לא מיטרף עם הבהמה, אלא הוה אבמה״ח ובמה״ח. עיין מה שכתבתי בזה לקמן דף ק״ג ע״א, וא״כ אי שוחט את הטרפה הי׳ מתיר את הולד בן ט׳ חדשים הנמצא בתוכו, ה״ה דהוה מתיר את חתיכת הטחול. ולכן י״ל דבאמת בדיוק נקט התנא טחול וכליות, לאשמעינן תרתי מילי, חדא דשחיטת טרפה אינה מתרת מה שבתוכה, אפילו לא הוה דרשינן אותה שלמה ולא אסורה, וזאת נשמע מחותך מן הטחול והנפ״מ על הולד שבמעי טרפה וכליות נקט לאשמעינן דגם בשחיטה כשרה לא ניתר את שנחסר מגופה ודו״ק.