ע״ב גמרא תנן התם וכו׳. אר״ה ל״ש אלא שחיסר ביד, אבל חיסר ויתר ברגל טרפה נמי הוה, מ״ט כל יתר כניטול דמי עכ״ל הגמרא. בפירוש דברי ר״ה איכא פלוגתא רבתא בין הרשב״א לרמב״ם ז״ל, דהרשב״א בתשו׳ סימן צ״ח ס״ל דכל טרפה מן החי״ט א״א לחיות בשום אופן, ואפילו מאה עדים יעידו שראו שחי׳ עדי שקר הם נגד קבלת חז״ל דטרפה אינה חיה, אבל לעומת זה בטרפה מבטן, הן יתר והן חסר מודה שאין להכחיש שהמה חי יחי׳ כחול ימים, אבל מ״מ אתא הלכה מיוחדת לומר דכל יתר כניטול דמי, ור״ל אע״פ דפעולת יתר וחסר אינו כנטול דזה חי וזה אינו חי, אבל לענין דין טרפה דומה זה לזה דשניהם אסורים מכח הללממ״ס, והוא גזרה בלי טעם. וחק מחוקי התורה שאין להרהר אחריה, ולפי שיטתו כך מתפרש מאמר הלזה, כל יתר כחסר וחסר כנטול, ור״ה קיצר בלשונו באמרו כל יתר כנטול, וסמך על מה שהתחיל לומר ״אבל חסר ויתר ברגל״ הרי דדיבר מחסר ומיתר, וע״כ הטעם שנתן קאי ג״כ על שניהם, ולכן ס״ל לרשב״א דאין חילוק בין חסר לניטול ובכ״מ דקתני ניטול טרפה לאו דוקא ניטול דה״ה חסר, ומה דקתני בכמה טרפיות חסר ובכמה ניטול, וכן הא דח׳ מיני טרפות שמנה עולא ובתוכם חסורה ונטולה, האי חסורה ע״כ אין הפירוש חסר מתולדה, דזאת א״א להיות בין החי״ט שהמה כולם אינם חיין, וחסר מתולדה שהוא כניטול אינו טרפות בפ״ע אלא בכלל ניטול הוא, וגם הלכה בפ״ע היא על כל הטרפיות דכל חסר כנטול, אלא חסורה נופל על ניטול במקצת האבר, ונטולה היינו כולו, ושניהם ע״י מכה או חולי ולא בתולדה וכמו חסרה ריאה שפירוש. או חסרון בחוץ אליבא דר״ש או חסרון בפנים לרבנן, וניטול הכבד אי לא נשתייר ממנה כלום בעינן, מדוקדק הלשון ניטול ואי אפילו נשתייר פחות מכזית נמי טרפה, מ״מ האי שיור כ״ד לאו כלום הוא, ושפיר קרי לי׳ נטלה הכבד, ולדעת הרשב״א ניחא דלא מוקי הש״ס הא דחסרה הריאה על חסרון אונות מתולדה, דזאת בכלל ניטול וניקב הוא ומשום ההלכה דכל חסר כניטול ואינו להכניס בחי״ט שאינם חיין, כנ״ל.

אבל לרמב״ם ז״ל דעת אחרת עמו, כי הוא לא סבר להכחיש את הידוע לכל, ולומר כי ע״י נקב כ״ד בריאה או בדקין אחת דתו להמית, דהרי אמרו חכמים לרבי לעיל והלא הרבה מתקיימת שתיים ושלש שנים, ועל המעשה בכל יום א״א לחלוק, והטרפה האמורה בקרא, ודאי דאינה יכול לחיות, כי היא הנטתה למות, דהיינו אינה יכולה לעמוד מחמת מכה שאמדוהו הרופאים למיתה, כמו ברוצח. אבל הני כללים שהעמידם ההלכה ע״כ אינם ״המאקסימום״ אלא ״המינימום״ כי לא להקל על מה שמפורש בקרא, אלא להחמיר עליו אתא, ור״ל דהני נמי ראויין להמית את הבע״ח על צד הרחוק, ולכן אין אנו שואלים אחר אימוד הרופאים. אלא חשבינן האי ההלכה כאימוד הרופאים אבל רק ״בטעאריע״ ולא לומר דא״א לחיות בנקב משהו של אברים הפנימים, דבר שאין הדעת סובלת בשום אופן. אבל לענין ספק טרפה מהני לן האי ״טעאריע״ להתירו אחר שהיית י״ב חודש, ויותר מזה תראה כי בש״ך סי׳ נ״ז סקמ״ח מסיק, דגם בספק יתרת מהני י״ב חודש לדעת הרשב״א, דאע״פ דמודה דיכול לחיות שנים אין מספר, והוא אמת וצדק, דאל״כ יהיה יתר חמור מחסר וניטול, דבספקן מהני שהיית י״ב חודש ובספק יתר לא תהני, והוא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמי׳, ולכן לרמב״ם כן הוא בכל ספק טרפה, דהאי חומרא של ההלכה שמסרה לנו כללים די לנו אם נטריף ודאין אפילו חיין משום דההלכה כבר קבעה אותן לטרפה. אבל ספקן לא נטריף, אלא אומרים הרי ההלכה על היסוד דטרפה אינה חיה נתייסד, ולכן בספק טרפה מהני שהיית י״ב חודש, אף שאנו יודעין דאין החיות מכריע באמת, והעד ע״ז הוא ספק יתרת לדעת הרשב״א, וכש״כ הש״ך הנ״ל.

מזה יצא לרמב״ם ז״ל דלא בעינן למימר בחסר מתולדה וביתר, דאתא הלכה מיוחדת כגזרה בלי טעם להטריף מה שאין בו שום חולי וחי יחי׳ כשאר בריאים, שהוא ג״כ דבר שאינו מתקבל, ואיך המתין האי הלכה לממ״ס שיתגלה ע״י ר״ה, ולא נזכר בשום משנה וברייתא, וגם ר״ה גופא לא הזכיר שקיבל האי דינא איש מפי איש ומהלכה לממ״ס, אלא מפרש המשנה וטעמא קאמר דכל יתר כנטול דמי, לכן מפרש הרמב״ם ז״ל האי מימרא דר״ה הכי, ל״ש אלא שחסר ויתר ביד, אבל ברגל חסר מתולדה טרפה, דעיקר ההלכה אתא על חסר הרגל מתולדה, ויתר טרפה דכנטול דמי מכח סברא, וכאשר כתב הפלתי בסי׳ נ״ה וכן בהגהות מהרש״ש כאן, דכל שמתחלק הכח של האבר לשנים נחלשו פעולתם ואפשר שימות הבע״ח ברבות הימים, כמו בניקב משהו בושט או בדקין, ולכן מונה הרמב״ם בריש פ״ח מהל׳ שחיטה שתי חסרים בין החי״ט, שהם חסרים מתולדה, וכתב ״חסורה כיצד, ב׳ אברים הם שאם חסר ממניינם טרפה, ואלו הן, הריאה והרגלים״, ואח״כ בהלכ׳ י״א כתב ״בהמה שהיתה חסרה רגל בתחלת ברייתה טרפה, וכן אם היתה יתירה רגל, שכל היתר כחסר הוא וכו׳״ עכ״ל. הרי לך, דלדעת הרמב״ם עיקר הטרפות ברגל שבא בהלכה, על חסר בתולדה, ואח״כ מביא נחתך מארוכבה ולמעלה והוא ממשנה דבבהמה המקשה אבל זה נלמד מחסרה הרגל בק״ו, דאם חסר בתולדה טרפה, מכש״כ נחתך, והא דלא קתני במשנה עיקר הטרפות של חסר הרגל, משום דהוא מלתא דלא שכיח, ונחתכו רגלי׳ שכיח יותר ולא נמנה בפירוש בין החי״ט שבמשנה דא״ט, אלא נכלל בזה הכלל, ור״ה דנקט כל יתר כנטול דמי, לאו דוקא, אלא כחסר, ונקט כנטול משום דקאי על יתר רגל דקתני במשנה בבהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה, אבל במקום דחסר כשר וניטל טרפה, יתר כשר, והא דלא מוקי הש״ס ריאה שחסרה דמתני׳ בחסרון אונה מתולדה, כתבתי קצת יישוב לעיל במקומו.

והנה בין לרשב״א ובין לרמב״ם פי׳ כנטול, שנטלו או שחסרו שניהם, וממילא באבר דבין חסר ובין ניטול ביד כשר, גם יתר כשר. אבל דעת הרמב״ן ז״ל דעת שלישית, דכנטול דקאמר ר״ה היינו דהיתרת הוה כנטול ממקומו בעומקו, עד שגם יתר טחול טרפה, והוא פי׳ דחוק מאד, ומ״מ לדינא חששו הפוסקים גם על שיטה זו.

ודע דרש״י ז״ל נמי מפרש כרמב״ם דיתר כחסר, אלא דהוסיף בפירושו וכתב ״והוה לי׳ כשמוטת ירך בבהמה וטרפה״ עכ״ל. וכן בבכורות שם כתב ״ובהמה שניטל ירך וחלל שלה טרפה, וקיימ״ל בהמה שנחתכו רגליה מן הארוכבה למעלה טרפה, ועוד בוקי דאטמא דשף מדוכתי׳ טרפה״ עכ״ל, ועיין בפוסקים ומפרשי הש״ס מה שכתבו בזה, ולפענ״ד נראה דרש״י ז״ל רצה בזה, כיון דלא נראה לו לפרש יתר כנטול ביד אלא כחסר בתולדה, ובטרפת הרגל הלא לא מצינן חסר הרגל אלא נחתכו רגליה, לכן הוסיף רש״י דהוה כשמוטת הירך, ושמוטת הירך משמע לי׳ בין בתולדה ובין ע״י סיבה שאירע אחר הלידה, וס״ל דהאי שמוטת ירכו שמנה שם בבכורות דוקא ע״י סיבה מיירי ובלא איעכל ניבי, כי היכי דלא תקשה והא טרפה נמי הוה עיי״ש ברש״י, ודלא כתוס׳ שם שכתבו, דמתולדה קאמר והוא כשר. אבל רש״י ס״ל דאדרבה בתולדה טרפה גם בלא עיכול ניבי, דטעמא דבעינן עיכול ניבי הוא דבלא עיכול ניבי הדרה בריא, ובנולד כך בירך שמוט לא הדר לעולם, ולפ״ז ר׳ מתנא דאמר דבוקי דאטמא דשף מדוכתי׳ טרפה, ולא התנה והוא דאיעכל ניבי, במתולדה מיירי, ומני׳ שמעינן דחסר הרגל מתולדה נמי טרפה, וע״כ גם לרש״י צריך לומר דעיקר טרפות הרגל של ההלכה בין הח״י טרפיות היתה חסרה הרגל, דאל״כ אלא דהלכה היתה על נחתכו רגליה, חסרה בתולדה מנ״ל דטרפה, כיון דלרש״י לית לי׳ חסר כנטול כמו דל״ל יתר כנטול, ודו״ק.

משנה אחוזת הדם וכו׳ התוס׳ חדשים על המשניות כתב בשם הרשב״א, הטעם דאע״פ שהדברים האלו ממיתין את הבהמה, אינה אלא כמסוכנת וכשרה, וצ״ל דלא שמעינן אלו ממתני׳ דמסוכנת דלעיל ל״ז ע״א דהתם במסוכנת מחמת חולשה ואפיסת הכח. אבל הכא אשמעינן דאפילו איכא בגופה איזה דבר שממית אותה, כל שאין כאן חסרון אבר ע״י נקב או פסוקה או שבורה וכדומה, אין כאן איסור, ולעומת זה מהכא לא נדע דמסוכנת שרי׳, דכאן לא דיבר ממסוכנת ממש שאינה יכולה לעמוד על רגליה, דמה שכ׳ הרשב״א ז״ל דדינה כמסוכנת הכוונה דאע״פ שסופה למות מחמת האי חולי, לא גרעה ממסוכנת דעלמא דשר׳, כיון דאין כאן חסרון אבר. אבל לא דהאי משנה ממסוכנת איירי, דאפילו אינה מסוכנת עדיין איצטריך לאשמעינן דאין זה טרפה האמורה בתורה, אע״פ שיש בגופה דבר המעותד להמיתה, אלא דמאחר שזכינו למשנה דמסוכנת דהיא שרי׳, גם הני דמנה כאן, אם גם הגיעו למדרגת מסוכנת נמי שרי, וכן תראה מסידור דינים אלו ברמב״ם, דדין דמסוכנת הביאו בהלכ׳ מ״א, אחר שביאר דין טרפה האמור בתורה, היינו נטתה למות מחמת מכת אבר, כתב אבל הנטתה למות מחמת תשות כחה אין זו טרפה אבל צריכה פרכוס, אבל האי משנה דאחוזת הדם והמעושנת וכו׳, כתבה בהל׳ שחיטה בפ״י, בין שאר החי״ט של ההלכה שמקומם בהל׳ שחיטה, כמו שביארנו בעיקר יו״ד, וכתב דהני אינם בכלל טרפות של ההלכה, ולא הזכיר שצריכין פרכוס, כי לא מיירי שהיא מסוכנת ע״י חלאים אלו, אלא שמחולי זאת סופה למות ומ״מ כשרה, והארכתי בזה אע״פ שהדברים פשוטים, מפני שהטו״ז סי׳ קט״ז לא נחות למה שכתבתי, והי׳ סובר דלכל הני דין מסוכנת ממש יש להם, משום דלמד כן מדברי הרשב״א וזה ליתא כמש״כ ודו״ק.

ע״ש במשנה, אכלה סם המות או שהכישה הנחש, מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות עכ״ל. וראיתי בתפארת ישראל שתמה למאי נפ״מ קאמר שמותרת משום טרפה כיון דמ״מ אסורה משום סכנת נפשות, עיי״ש שנדחק ליישב ומש״כ שם דאלו נפ״מ למלקות, למה כתב דין זה ביו״ד. הנה משום הא לא ארי׳, דהרי עכ״פ נפ״מ לפסלו לעדות אם אכל את הטרפה, אבל אוכל דבר שיש בו סכנה אין בזה לאו שיש בו מלקות אלא איסור עשה בלבד, דושמרתם לנפשותיכם, אבל באמת כבר כתבנו בפתיחה לקיים מש״כ הרמב״ם בסה״מ שלו, דעל חי״ט אין בהן מלקות, אבל קושיתו בלא״ה לפענ״ד לק״מ, דהני אכלה סם המות והכישה הנחש, לא נאסר הבהמה לעולם ועד, אלא עד זמן מה שאנו משערין שכלה האי סם והאי ארס מתוך גופה, כי לא מיסתבר כלל שלעולם תהי׳ סכנ״פ לאכול מבשרה, והא דלא נתן התנא שיעור עד כמה תאסר, ואמר סתם אסורה משום סכנ״פ, משום דבאמת אין לזה שיעור קבוע, ודבר זה מסור לרופאים, אבל עכ״פ אחר זמן רב שבטח כלה כח האי סם וארס מגופה ודאי שרי׳, אבל משום טרפה היתה אסורה לעולם, וזה ברור לפענ״ד ודו״ק.