דף ס״ג ע״ב גמר׳ אר״י עוף טהור נאכל במסורת ונאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי׳ ופרש״י ז״ל במסורת, אם זכר הוא באדם כשר שאכלו, או שמסר לו רבו צייד חכם שהוא טהור עכ״ל. הנה אם זכר שאדם כשר אכלו לא בעי להיות לא צייד ולא חכם אלא סתם אדם כשר, אבל במסר לו על פה שזה עוף טהור, צריך להיות צייד חכם, דהיינו איש הבקי בהן ובשמותיהן, והוא לכאור׳ אינו מובן. ובאמת הרמב״ם ז״ל מפרש האי מימרא דר׳ יצחק באופן אחר שכתב וז״ל ״ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהי׳ הדבר פשוט באותו המקום שזה עוף טהור ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים אלו ובשמותיהן״ עכ״ל. הרי דמפרש הא דאמר עוף טהור נאכל במסורת, היינו אם הביאו לפנינו עוף ממקום אחר שלא הי׳ ניכר אצלינו, אם שם במקומו שהוא שכיח אוכלין אותו, זאת מקרי מסורה, ואין צריך לחקור מי התיר לאנשי אותו המקום עוף זה, כי מסתמא ע״פ בקי אוכלין אותו שם, ויש עוד אופן היתר בצייד שמעיד על עוף שאינו ניכר לנו, כי רבו אמר לו שהוא טהור, ואז צריכין לידע שרבו היה בקי בהן ובשמותיהן, דלולי זאת אין סומכין על הגדתו. וזה הפירוש נכון מאד. אבל רש״י ז״ל שפירש דסגי בזכר שאחד יהי׳ מי שיהי׳ אכלו ולא בעי להיות צייד בקי, נראה דרצה לחלק בין עבד עובדא בעצמו, בלי כוונה להעיד, לבין בא להעיד, ובסוגי׳ דע״א נאמן באיסורין הארכתי בסברא זו, דיש לה מקום, אבל כאן קשה לחלק בהכי.

והנה בתשובה אחת שנדפסה מהגה״ק משינאווא זצ״ל שאוסר הבר אווזות הגדולות שהיו מתרבים אז במדינתינו, הביא ראי׳ לאסרן, מדברי הרמב״ם שהביאם גם המחבר ממה שכתב ״והוא שיהי׳ דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור״ וז״ל של הגה״ק הנ״ל ״לכאור׳ שפת יתר הוא, דהא כ׳ מקודם עוף טהור נאכל במסורת, ומסורת הוא שעוף כזה נאכל, ומה צריך עוד להתנות שיהי׳ פשוט באותו המקום הלא בסעי׳ ה׳ הביא פלוגתא בזה, ואיך סתם בכאן שצריך שיהי׳ פשוט באותו מקום, אלא נראה ודאי דכוונתו הוא לבאר, דלא מקרי מסורה רק אם אין שום שינוי ודבר פשוט הוא לכל רואה העוף שזה הוא העוף הנאכל מקודם, אבל אם אינם מורגלים בעוף כזה אין זה מסורה״ עכ״ל קדשו.

הנה לא עיין הגה״ק ז״ל בשעה שכ׳ הדברים האלו, בגמרא ורש״י, דלולי זאת לא הי׳ קשי׳ לי׳ דהאי ״והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום וכו׳״ הוא שפת יתר, כי הי׳ רואה דמאמר ר״י הוא דאמר, דעוף נאכל במסורת, ופרש״י בשזכר שאדם כשר אכלו, והרמב״ם לא ניחא בפי׳ זה מפני סיפא דהאי מאמר דאמר, וצייד נאמן לומר וכו׳, והוא שיהי׳ בקי בהן ובשמותיהן, דמ״ש כאן דלא סגי באדם כשר לחוד, ובשזכר שאכל, סגי באדם כשר לחוד, לכן מפרש הרמב״ם נאכל במסורת, הפי׳ שפשוט הדבר באותו מקום שהאי עוף שכיח שם שטהור, אז מותר במקום אחר שהביאו לשם מאותו המין לסמוך על מסורת מקום ההוא, אע״פ שאין אנו יודעים עפ״י מי הותר להם לאכלן כיון שפשוט שם להיתר מסתמא עפ״י בקי אוכלים, ומה שכתב הגאון ז״ל דהרי בסעי׳ ה׳ מביא המחבר ב׳ דעות אם מסורה מהני ממקום למקום, במחכ״ת כד שכב וניים כתב כזאת, הלא בסעי׳ ה׳ מיירי בעוף דשכיח הכא והכא, ובחד מקום אוכלים אותו ובחד מקום נמנעים מלאכלו, יש מחמירים שלא לסמוך על מה שנתודע לן שיש מקום שאוכלין אותו, דאפשר דכאן קבלו על עצמם שלא לאכלו מפני ששכיח כאן עוף טמא הדומה לזה, כן כתב הרשב״א עיי״ש ומה עניין זה לכאן, דמיירי שמביאין מין חדש לכאן שלא ראינו עד הנה, דבזה ודאי לכ״ע מהני מסורת אותו המקום אשר שם שכיח האי עוף ופשוט שם לאכלו, ופשט זה פשוט כביעא בכותחא, ופירושו של הג׳ ז״ל דמיירי בעוף שנאכל כאן, וקאמר שמותר לאכלו כמקודם, והוא פשט שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכול לשמוע ודו״ק.

רש״י ד״ה אלא אינהו מי ידע בהו, כלום מכירן שלא יהי׳ אחד דומה לזה והוא טמא, עכ״ל, גם בפירוש דברי רש״י אלו במחכ״ת טעה הגה״ק הנ״ל ז״ל בתשובתו הנ״ל שהי׳ סובר דהאי שיהי׳ בקי בהן ובשמותיהן קאי על התלמיד המעיד לפנינו ע״פ מסורת רבו, כדי שלא יחליף טהור בטמא ע״י דמיון כוזב, ומזה דן הג׳ ז״ל להמציא איסור ע״י גודל וקוטן עיין שם וחס מלהזכיר פי׳ זה, דעל רבו הצייד קאי, דאם אינו בקי בהן ובשמותיהן ורק בשמותיהן אנו חוששין דעל שינוי השם יסמוך להתיר, אבל באמת הוא דומה בתוארו לעוף טמא, ואסור משום נדמה, אע״פ שיש לו שם אחר מחמת איזה שינוי שבו, ואם כן אדרבה מכאן איכא ראי׳ להיפך דכמו דע״י שנדמה לעוף טמא הוא טמא כן להיפך נדמה לעוף טהור טהור, וכן כתב אביו הגה״ק ז״ל בד״ח תשו׳ מ״ח שכתב על אחד מרבנים שרצה לומר דשכן ונדמה לא אמרינן רק לאסור ולא להתיר, הבל יפצה פיהו, עיי״ש, וכפירושי ברש״י ז״ל תמצא בכל הפוסקים בטור ובש״ך סי׳ פ״ב סק״ב עיי״ש ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ודילמא דעוף טמא הוא, וא״ת כיון דעופות טהורי׳ מרובות ניזול בתר רובא וכו׳, ותמהני למה לא הקשו כן למעלה על כל הני מימרות דאמרו שצריך להיות בקי בהן ובשמותיהן, ולבסוף מסיק דעוף אינו נאכל אלא במסורת, ולמה לא קשי׳ להו דנסמוך ארוב טהורים, ותירוצם דיש בכמות רוב מטמאים, אינו עולה יפה לרמב״ם דס״ל דרק כ״ד מינים הם ותו לא, ולכן קושי׳ התוס׳ בעי ישוב אחר, אבל התירוץ האמיתי על הקושי׳ הלזו הוא, כי מאחר דכתיב והבדלתם בין עוף טמא לטהור, והוא מ״ע מפורש להבדיל בסימנים בין טמא לטהור, כאשר הבאתי לעיל דברי הרמב״ם ריש הלכ׳ מאכלות אסורות, הרי אמרה התורה בפירוש דלא נסמוך ארוב, אלא נבדיל ע״י סימנים בין טמא לטהור, ולכן שפיר פריך גם בביצים, דלמא בשל עוף טמא נינהו, אבל בטרפה אע״ג דגם שם דרשינן להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, על החי״ט לתדבר״י בריש פרקן, ועיין ברש״י עה״ת, דאתא להבדיל בין נולדו בה סימני טריפה כשרה, לסימני טריפה פסולה, ועיין בחידושינו בריש פירקן, מ״מ לא נאמר דצריך לבדוק אחר היח״ט ולא נסמך ארוב, דהאי הבדלה מוקמינן בנולד ריעותא דוקא, אבל לא בסתם וזאת נרמז במה דכאן הקדים החיה הנאכלת, ולא כמו בטמא דהקדים בין עוף טמא לעוף טהור, ותדע דאל״כ לא נאכל חלב וביצים לעולם, וזה אמת לאמתו, ובזה נמצא פשר הדבר למה בנולד ריעותא דוקא מחיים לא סמכינן אחזקה דאתי׳ מכח רובא דרוב כשרות, אשר ע״ז כרכרו כמה כרכורים הראשונים והאחרונים זה בכה וזה בכה, ולא זכו להאי אמת, דמשום מצוות הבדלה שאמרו תורה אין לסמוך במקום ריעותא על הרוב, ומקום הניחו לי להתגדר בו בס״ד, האמת ודו״ק.