ע״ב משנה בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טמאה ובין בבהמה טהורה טהור, ריסה״ג אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור, ופרש״י דטעמא דתרוויהו מפרש בגמרא, ולכאור׳ לפע״ד טעמא דת״ק מבואר מק״ו כדאמר ר״ח בגמרא, ובהמה טמאה ממילא דינא הכי דכיון דחזינן דהתירה התורה העובר בשחיטת אמו, ע״כ לאמר דהנה כאחד מאבריה כל זמן שלא יצא לאויר העולם ולא מקרי בהמה כלל, וא״כ ה״ה בטמאה כך דמה שלא ניתר בשחיטת אמו, היינו משום דגם לאמו אין שחיטה. ותדע דהרי חלב וגיד דשליל מותר מכח כל בבהמה תאכלו, והשחיטה ודאי אינה מתרת איסור גיד וחלב, וע״כ אתה אומר דכיון דניתר בשחיטת אמו לא מקרי בהמה לעצמו והוה כאבר מאמו, וא״כ ה״ה בטמאה חשוב ולדה כאחד מאבריה, ולא קרינן בי׳ וכי ימות מן הבהמה, ולא כי יגע בנבלת בהמה טמאה, דאין זה בהמה, ועוד ראי׳ דפריך בגמרא אחר שבאר טעמא דת״ק, וריסה״ג מאי טעמא, ומה פריך וכי משועבד הוא להאי הקישא דוכי ימות מן הבהמה וכו׳ לחלק הפסוק לשנים ולאמר דמיירי מטמאה וטהורה ולהקיש אלא ודאי הסבר׳ נותנת גם בלי שום קרא, דאין על הולד שם בהמה בפ״ע אלא יחשב כאחד מאבריה, והוא הנותנת להתיר את הולד בשחיטת אמו, וצ״ל דבאמת עיקר הסמיכה בזה על הסברא אלא דדרך חז״ל להסמיך הכל על הכתוב, ולכן פריך טעמא דריסה״ג דמחלק בין טמאה לטהורה מאי הוא. אלא דלפי״ז קשה איך יליף נגד הסברא הברורה מסמך בעלמא. והנראה לפע״ד בזה די״ל דפלוגתתם תלוי בהאבעי׳ דר׳ הושעי׳ דלקמן דף ע״ד ע״א, דהושיט ידו למעי בהמה ושחט ב״ט חי דקמבעי נמי לרבנן דניתר בשחיטת אמו, אולי מהני שחיטת עצמו נמי דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, וע״כ לאמר דלאו מצד שהוא כאחד מאבריה ניתר בשחיטת אמו, דא״כ איך ניתר בשחיטת עצמו, אלא דגזה״כ הוא דאף דיש לו שחיטה לעצמו מהני נמי שחיטת אמו. ומה דמסתפק לאמר כן, הוא לפי הילפותא דבהמה בבהמה הרי דהתורה קראו בהמה ועיין לעיל ס״ט ע״א דפריך באמת לילפותא זו אלא מעתה ימירו בו וכיון דיש לו שחיטת עצמו, א״כ גם מיתה יש לו, לקרוא בו כי ימות מן הבהמה, אלא דבטהורה דגזה״כ יש לו היתר אפילו לאכילה בשחיטת אמו, איך יטמא, משא״כ בטמאה, ולפ״ז י״ל דמש״ה בעי קרא לת״ק לדרוש סמוכין טמאה לטהורה, לאותו צד האבעי׳ דד׳ סימנים אכשר בה רחמנ׳, דאז אין הטעם משום דהוה כאחד מאבריה. אלא דלפי״ז גם חלב וגיד יותסרו בו, דרק שחיטה הוא דלא בעי מגזה״כ אבל לכל מילי בהמה מקרי, דהרי יש לו שחיטת עצמו במעי אמו ודוק.

רש״י ד״ה ק״ו כלומר אפילו לר״ע דאמר לקמן טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמאה, הכא מודה מק״ו וכו׳ עכ״ל, וכ״כ התוס׳ בד״ה מאי טעמא דת״ק, ורש״י ותוס׳ הלכו בזה לשיטתם, דבבכורות כ״ב ע״א כתבו שניהם, דבהעגיל ראשו כפיקה גם בבהמה טמא הרועה, אף קודם שיצא ראשו או רובו דאין כאן טומאה בלועה, ולכן קשי׳ להו מאי פריך מ״ט דת״ק תיפוק לי׳ דהוה טומאה בלועה. וכבר הרגיש מהרש״א ז״ל לקמן דף ע״ב ע״א בתוס׳ ד״ה גזירה שמא יוציא הולד ראשו, דהתוס׳ סותרים דברי עצמם דהא ס״ל לקמן דגם ר״ע מודה בטומאה בלועה, ורק כשהוציא ידו פליגו ר״י ור״ע, עיי״ש שנדחק, ומה שכתבתי אני בזה באריכות שם, אלא דחוץ מזה גם על רש״י אני תמה איך עלה על דעתו דבהעגיל ראשו כפיקה יטמא בבהמה נמי בפתיחת הקבר בלא יצא לחוץ, דא״כ גם השחיטה לא תועיל להתיר דנחשב כילוד, וכן אשה תהי׳ טמאה לידה משעת פתיחת הרחם, ואיך אפשר לאמר כן, דהרי בהדי׳ תנן בנדה מ״ב דדוקא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה כילוד, ובן ט׳ חי הנמצא בבהמה מותר באכילה ולא נזכר בשום מקום דפתיחת הרחם לחוד לשווי׳ כילוד, ובהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו אין לך פתיחת הקבר גדולה מזו, ומה שבחוץ אסור ומה שבפנים ניתר בשחיטת אמו, ורק לענין טומאה בלועה קאמר דהעגיל ראשו כפיקה אינו בלועה לענין נגיעה, אבל להיות כילוד מאן דכר שמיה. וכן תראה מתוך פסקי הרמב״ם ז״ל לקמן דף ע״ב. ולכן הני תרתי משניות דבהמה שמת עוברה והושיט הרועה את ידו, ודאשה שמת עוברה ופשטה חיה את ידה, מתפרשות בכל גווני, בין העגיל ראש כפיקה ובין לא העגיל, בבהמה לעולם טהור משום דאף דאין כאן תו בלועה לגבי נגיעה, אבל כל שאינו כילוד אין כאן טומאה כלל, דהרי ניתר בשחיטת אמו, ואיך אפשר שיותר מה שטמא כבר משום נבלות, ואף בבהמה טמאה כן דאתקשה לטהורה, וה״ה ממילא דאף בהושיט ידו לחוץ נמי אינו מטמא, ואע״פ דידו זה לא ניתר בשחיטת אמו לאכילה, אבל מטומאת נבלות נטהר, וכרבנן לקמן במשנה דאינו אלא מגע טרפה שחוטה. ופלא על מהרש״א לקמן דכתב דעל אבר שיצא אין לנו ק״ו, וכי דוקא מאכילה עשינו הק״ו הלא גם מטומאה מצינן לעשות הק״ו, אם השחיטה מועלת לטהר את היד היוצא גם אחר שיצא הולד כולו, או חתך האבר אחר שחיטה, מכש״כ שלא תטמא קודם שיצא וזה ברור. ובאידך מתניתן בעובר מת בתוך מעי אשה נמי מתפרש בכל גווני, אפילו לא העגיל ראשו כפיקה טמא, ולכן צ״ל דטומאה זו בלא העגיל אינה אלא דרבנן, ולפ״ז שפיר פריך הכא מ״ט דת״ק, דכיון דמסתמא קתני ע״כ גם בהעגיל ראש כפיקה טהור, וע״כ דליכא טומאה כלל על הולד קודם שילוד ומנ״ל הא.

ומה שהכריחו לרש״י ותוס׳ לפרש דגם בבהמה העגיל ראש כפיקה טמא הרועה, הוא מכח מימר׳ דר״י שם בבכורות, דאמר שם ג׳ פיקות שמעתי בשל אשה כשל שתי ושל בהמה כשל ערב, הרי דגם בבהמה שייך העגיל ראש כפיקה. וצ״ל דר״י אליבא דריסה״ג דקאמר בטמאה טמא, נתן שיעור זה אף דלא קי״ל כוותי׳, בהדי אינך מצי לפרש גם דברי יחיד. וכן תראה דהרמב״ם ז״ל מביא שיעור כפיקה באשה סוף פכ״ה מהלכ׳ טו״מ, ושיעור כפיקה של סקאין לענין ארץ העמים ובית הפרס בפי״א הל׳ ג׳ שם, אבל שיעור כפיקה של עובר בבהמה השמיט, הרי מבואר דלדידן דס״ל כת״ק דבין טהורה ובין טמאה טהור הרועה, אין נפקות׳ בין העגיל ראשו כפיקה או לא, דבכל ענין טהור, דהא ליכא כאן טומאה כלל וזה ברור כשמש בצהרים. ומקצת הדברים מצאתי אח״כ בבעה״מ ז״ל ונהנתי מאד. ועיין לקמן בסמוך.