דף פ״ג ע״ב משנה ונוהג בחיה ובעוף, הא דלא קתני במשנה דאוא״ב דנוהג בבהמה ולא בחיה ועוף, משום דפשיטא דשור ושה כתיב אבל כאן הו״א דבהמה בכלל חיה כמש״כ התוס׳ לכן בעי להשמיענו, אלא דק״ז החת״ס ז״ל בחדושיו מדקדק, דא״כ למה לא נאמר בפירוש ולא בבהמה כמו בגיה״נ דקתני ואינו נוהג בעוף. ולדידי קשה עוד דהא כי יצוד כתיב, וכ׳ הרמב״ם ז״ל בחבורו פי״ד מהלכות שחיטה דלא אתא למעוטי מזומן דאשר יצוד דכתיב, משום דדבר הכתוב בהוה, וא״כ ע״כ האי חיה דקרא דוקא ולא שם הכולל לחיה ולבהמה, דהא בהמה דהוא שור ושה אין דרכם לצוד דבייתים המה, וא״כ קרא מפורש טפי ממתניתין דבקרא כי יצוד כתיב אבל במשנה דקתני סתם חיה אפשר דבהמה בכלל. (הא דבהמה בכלל חיה היינו בלישנא דקרא אבל בלשון חכמים לא. מחתני הרב משעבעש נ״י) זה ליתא והא ראי׳ אלו טרפות בבהמה וכן קשה לקמן בגמר׳ אהאי יעקב מינאה דקאמר לרבא דנימא בהמה בכלל חיה לכסוי, ורבא השיב לו עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים, ותפ״ל דכתיב כי יצוד, וע״כ דהאי חיה דוקא ולא בהמה. אבל דע דכבר כתבתי בפתיחה דלר׳ ישמעאל דס״ל בשר תאוה של שור ושה אתסר להם במדבר, ולא הותר להם רק בעלי מומין דהמה לא שכיחי, גם בזה דיבר הכתוב בהוה, דאמרה תורה כי יצוד ציד חיה ועוף דבהמה לא אשתרי כלל בחוץ אם לא בע״מ, ומאלו לא דבר הכתוב אבל באמת גם אלו אי אתרמי ושחטן בעו כסוי, והאי יעקב מינאה אליבא דר״ש אזיל, ומה דפריך מבהמה בכלל חיה היינו דמשום דיבר הכתוב בהוה לחוד, קשה להוסיף מין שלא נאמר, ולכן קאמר דלעולם בהמה נכלל בחיה אלא דכאן דיבר בהוה הן בכי יצוד והן בחיה, אולם לר״ע דבשר תאוה לא איתסר כלל אלא אדרבה אשתרי להו לנחור והאי ושפך את דמו דכתיב בכסוי נחירה הוא, הרי מוכח ממה דכתיב כי יצוד דהאי חיה דוקא קאמר, דלא שייך תו לאמר דדבר הכתוב בהוה דאם בהמה בכלל חיה, אז הבהמה דלא בעי צידה הוא השכיח ולא החיה המחוסרת צידה, ולא בעינן שום קרא למעט בהמה מכסוי, ובזה מדוקדק דהשיב לו רבא, עליך אמר קרא וכו׳ דמשמע דאנן לא בעינן האי ילפותא, ולפי הנ״ל ניחא דאנן דכר״ע קיי״ל לא בעינן שום ילפותא. ומעתה מה דנקט במתניתן ונוהג בחיה ובעוף סתם, ולא קאמר ואינו נוהג בבהמה ניחא מאד, משום דכולא מתניתן בהאי מסכת אליבא דר״ע נשנו, וככל המשניות הסתומות ולר״ע הרי הפסוק מבאר באר היטב דרק בחיה ממש דבר דהא כי יצוד כתיב, וכ״כ הריטב״א ז״ל דמה דמפורש בקרא אין דרכו של התנא לשנות, אבל כאן לאו לפרושי קרא קאתא, דהוא מפורש ועומד אלא לאפוקי מדרי״ש בר פלוגתי׳ דס״ל דבשר בהמה אתסר להם ואז הוה גם בהמה חייב בכסוי, אי לאו דאיכא ילפותא אחרינ׳ לפטרה, וכדרבא לקמן שהשיב ליעקב מינאה. ולכן בדיוק נפלא, לא קאמר מפורש ואינו נוהג בבהמה לרמז דלא אצטריך, דהרי בקרא מבואר דחיה חיה ממש קאמר, ולא קתני במתניתן הכא אלא לרמז ולהראות מקום לקרא עצמו שמתפרש כך, משום דאשר יצוד כתיב ולאפוקי מדרי״ש, דאלו לרי״ש ודאי דהוה קתני ואינו נוהג בבהמה, דלדידי׳ מכח הקרא גם בהמה היה חייב בכסוי, דחיה דכתיב משום דדיבר הכתוב בהוה ושמור לך הדבר הזה, כי הוא נקודה נפלאה בס״ד ועיין עוד לקמן.

עוד שם במשנה במזומן ובשאינו מזומן ופרש״י ז״ל משום דלקמן בשלוח הקן דאצטריך קתני נמי הכא. והקשו בתוס׳ דא״כ למה לא תני לי׳ נמי באידך פרקן אלא מפרשים דמשום דכתיב כי יצוד הו״א דוקא באינו מזומן נקט לי׳ במתני׳. ולפי האמור למעלה יש ליישב פרש״י ז״ל דהאי כי יצוד דמפרשינן דדיבר הכתוב בהוה כבר ידענו מדקתני דנוהג בחיה ועוף, ואי דנימא דוקא באינו מזומן חייב מדכתיב כי יצוד, א״כ מנ״ל דאינו נוהג בבהמה דלמא גם בבהמה אי מתרמי אינה מזומנת חייבת בכסוי, והא דכתיב חיה משום דדבר הכתוב בהוה דחיה דרכה להיות אינה מזומנת ולכן מוכרח לאמר דלא קתני אלא משום דבפרק שה״ק קתני נמי הכי אע״ג דכבר נשמע, והא דלא קתני בשאר פרקי, משום דבכל הני לא צריך כלל אבל הכא הרי יש צורך, אלא דכבר נשמע ממה דקתני ונוהג בחיה ובעוף, ודוק היטב.

עוד שם גמרא, דא״ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר וכו׳, ופרש״י ז״ל עפר למטה ולא על קרקע קשה. רצה לשלול בזה פי׳ התוספ׳ דאמרו בסוף ד״ה צריך שיתן, דצריך עכ״פ הזמנה בפה דגם עפר למטה בכלל המצוה. ולעיל דף ל״א ע״א כתב רש״י ז״ל ב׳ הפירושים. ולפע״ד ב׳ דעות אלו תלויים בפירוש דברי ר׳ זירא דלפי פשטות הדברים דרש ר״ז האי בעפר דבעינן שיכסהו מלמטה ומלמעלה בעפר לאחר ששפך את דמו, וזאת אי אפשר רק ע״י גרירה אלא דא״כ חסר בקרא הגרירה דהול״ל ושפך את דמו על הארץ, וגררו משם וכסהו בעפר, וכיון דלא כתיב הכי, אנו דנין דאפשר לקיים וכסהו בעפר ע״י שיתן תחלה עפר על הארץ למטה, וישחוט עליו ואח״כ יכסנו מלמעלה וא״כ הוא בעינן עכ״פ שיזמין בפה העפר דלמטה דמעיקר המצוה הוא שיעטוף בעפר לאחר ששפך אלא דאם הזמין עפר דלמטה בתחלה די בכך. אבל יש לפרש דר״ז דרש האי בעפר אשלפניו נמי והוה כאלו כתיב ושפך את דמו בעפר וכסהו בעפר, דגם השפיכה תהי׳ לתוך עפר, וא״כ לא בעינן שום הזמנה אלא אם איכא שם עפר תחוח לשחוט לתוכו, מקיים בזה קרא דכתיב ושפך את דמו בעפר ונראה פירוש זה השני יותר מן הראשון, מדהביא ר״ז האי ושפך את דמו שהוא לפירוש הראשון ללא צורך כלל כמובן. ולעיל דף ל״א השמיט באמת האי ושפך את דמו אלא דשם מקצר במאמרו משום דאינו עיקר מקומו. אלא דבשו״ע יו״ד סימן כ״ח עושה האי דעה דצריך הזמנה בפה לשיטה העקרית, ועיין עוד לקמן.

עוד שם גמר׳ ניהו דלמטה לא אפשר למעלה אפשר לעבוד כסוי, מי לא תניא ריב״י אומר שחט חיה ואח״כ בהמה פטור מלכסות, בהמה ואח״כ חיה חייב לכסות הפוסקים הראשוני׳ השמיטו האי ברייתא מכל וכל, ורבה המבוכה זה אומר בכה וזה בכה, ותמצית דבריהם כי דינא דהאי ברייתא קשה להולמה מצד קושיות התוס׳ דהא שפיר מצי מכסה ע״י גרירה, שנית הלא דם חיה שנתערב בדם בהמה הרי תנן לקמן פ״ז ע״א במתניתן דרואין אותו כאלו הוא מים, אם היה בו מראית דם חייב לכסות, והש״ס לא הביא האי ברייתא אלא להוכיח מנה דעפר למטה אינו מעכב. ועיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שכתב, דהאי תנא סובר דגם לח בלח אין בילה. ובמחכ״ת ארשה לאמר כי לא דבר נכונה, כי מאן דס״ל אין בילה, ע״כ אין הכונה דלח בלח עומד השני על הראשון שתחתיו כמו יבש ביבש, אלא דאינו נבלל בשוה וא״כ אדרבה היא הנותנת לחייב בכסוי אם שפך דם בהמה על דם חיה ועכ״פ מידי ספיקא לא נפקא דשמא איכא מדם החיה גם למעלה. אלא ודאי דדם שאני דכשנופל על הארץ ומתקרר מיד נקרש קצת עכ״פ, כאשר נראה לכל, ולכן פשיטא לי׳ להאי תנא דדם שלמטה נשאר במקומו ודם הבא בזמן מה אח״כ - דבין שחיטה לשחיטה סתמא איכא שהיי׳ מועטת - עומד כולו למעלה ומכסה את שלמטה הימנו. והא דתנן לקמן דם שנתערב בדם היינו בידים או בשפך זה על זה בעודו חם ממש טרם שנקרש קצת.

אחרי כתבי זאת הראה לי תלמידי הה״ג מו״ה אברהם משה נ״י דברי הטו״ז או״ח סימן תס״ז דס״ל לאסור הבאר שנפל בתוכו מים חמוצים קודם הפסח משום דעומדים למעלה, וזה דלא כחת״ס. אמנם החת״ס אדברי הראשונים קסמיך דגם בלי בלילה ביד אמרינן בלח יש בילה, וכבר עמד בזה על דברי הטו״ז בפרמ״ג שם עיי״ש. עוד הקשה תלמידי הנ״ל על הברייתא דהא לח אינו חוצץ ולמה לא יועיל כסוי לדם החיה שתחת דם בהמה, והשבתי לו דזה לק״מ דהרי אדרבה אמרו במנחות כ״א ע״א, דדם בין לח ובין יבש חוצץ ופריך שם מבריית׳ דאלו לחין אין חוצצין יבשין חוצצין, וחדא מנייהו דם, ומשני הא דסביך הא דלא סביך, ועיין יו״ד ס״ק צ״ח ובפוסקים שם, הרי דדם שאני משאר משקין וטעמא כמש״כ, דבדם איכא ממשות הרבה ודרכו להסתבך וכיון דטעמא דלח בלח אינו חוצץ הוא משום יש בילה, ובדם לא שייך טעם זה רק בעודו צלול. עוד אמרתי בסברא דכפי מה שפרש״י ז״ל לקמן פ״ח ע״ב ד״ה כלל הצריך לפרט דבעינן הדם נבלל בעפר דכיון דהקפידה תורה על כסוי עפר דוקא, שדרכו לבלוע מסתמא משום דבתוכו יהי׳ נבלל ולא שיהי׳ רק מכוסה למעלה, א״כ כל שיש דם בהמה למעלה ואינו נבלל עם דם שלמטה הימנו מעכב הכסוי בעפר דהא לא יהי׳ הדם דלמטה נבלל בעפר רק מכוסה ולא סגי בהכי. ובזה מתורץ נמי הא מין במינו אינו חוצץ, אבל לפי״ז ניחא דמב״מ אינו חוצץ שייך רק במקום שהדבר צריך שיהי׳ מונח על דבר אחר ומינו מפסיק אמרינן דמינו אינו מעכב מלהיות נקרא מונח עליו, אבל כאן דבעי נבלל בעפר איך יתכשר ע״י מב״מ אינו חוצץ, סכ״ס אינו נבלל ואפילו ליכא שום דבר המפסיק בעי חוץ מכסוי גם בלילה בעפר ודוק היטב.

שוב ראיתי דכל הקושי׳ מתלמידי נ״י הנ״ל לק״מ והוא ממה ששנינו בזבחים ע״ח ע״ב, דלי שיש בו יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב, וכתבו שם התוס׳ דלא דמי להא דתנן הדיו והחלב לחין אין חוצצין דהכא כיון דהאי דלי יש בו חלב עד רובו לא מחלחלי, ולא דמי לחלב דמנח אגבא דיינא הרי דבריבוי משקה לא אמרינן יש בילה ודו״ק.

עוד שם בגמר׳ דא״ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ויש לי מקום עיון דהרי בחולין לא בעינן שנה הכתוב לעכב רק בקדשים, וכמש״כ התוס׳ מנחות ל״א ע״א ד״ה ואם הקדים, וא״כ איך מדמה הא דר״ז דמיירי בקדשים להא דכסוי הדם דהוה חולין. דניהו דמצינן גם בחולין דרק למצוה נאמר ולא לעכב כמו קריאה בחליצה ע״כ לאמר דזה דוקא בדבר שאינו מעיקר המצוה רק טפלה בעלמא. אבל ליתן עפר למטה דהוא מעיקר המצוה מהיכי תיתי לא יעכב. ואולי כפי מה שכתבנו לטמלה דעפר למטה ידעינן מדמפרשינן הקרא דתיבת בעפר קאי אשלפני׳ נמי דהיינו אושפך את דמו, א״כ י״ל דהוה כתרי מצות שאינן מעכבות אחת את חברתה, כמו תכלת ולבן בציצית ומ״מ קאמר דכל שאינו ראוי׳ לעפר למטה פטור גם אשלמעלה, משום דאקרא קאי דאנן מספקינן אי האי מצות כסוי נאמר דוקא בחולין כמשמעותו הסתמית או נאמר דה״ה בקדשים, וע״ז שפיר פשטינן כיון דקרא תרתי קאמר עפר למטה ועפר למעלה, ע״כ דלא מיירי מקדשים וליכא מצוה בקדשים כלל לכסות הדם, ולא מטעם דאינו ראוי לעפר למטה, אלא דקרא מוכח דלא איירי בקדשים מאיזו טעם שהיה להמצוה ב״ה, שלא לצוות כסוי על דם קדשים כמו דלא צוה בבהמה רק בחיה ועוף. ואי קשי׳ לך א״כ הא דר״ז דכל הראוי׳ לבילה וכו׳, מה בעי הכא, לפע״ד נראה דגם התם בהא דבילה נמי הפירוש כן, דכיון דהתורה אמרה בלולה דלמצוה בעינן לבלול, ע״כ דלא דבר הכתוב ממנחה גדולה יותר מס׳ עשרונים דזה פסול, ולא משום שאינו יכול לבלול אלא מטעמא אחרינא דהקפידה תורה שלא להביא מנחה יותר מס׳ עשרונים, דמשום דא״א לבלול למה יפסל כיון דאין בבלילה אלא מצוה. וכן צ״ל בכל הני שהביא התוס׳ כמו ושמע אשה דממעט חרש, אין הטעם משום דבעינן ראוי׳ לשמוע כדי שנוכל לקיים ושמע אישה, אלא דמהא דושמע אישה אנו מוכחים דדברה תורה מאיש שאינו חרש, אבל החרש אינו יכול להפר מאיזה טעם נסתר מאתנו. אלא שהתוס׳ כאן ד״ה אין בילה לא ס״ל הכי, דהרי כתבו דמסברא קאמר ר״ז דבעינן עכ״פ ראוי׳ ואני בעניי לא אבין האי סברא מה היא, וצ״ע.

ובגוף הענין דר״ז דבעי עפר למטה אשר עליו בנה מסדר הש״ס יסודו, דלכן קדשים פטורין מכסוי והפוסקים פליגי אי בעינן הזמנה בפה דוקא בעפר למטה. ובעיני יפלא מאד דאיך השמיט רבנו הקדוש במשנה וכן ר״ח ור״א בברייתא האי חלק המצוה ולא הזכירוהו אפילו ברמז רמיזא, אם לא במה דקתני דאינו נוהג במוקדשין אם נפרש מטעם דלא מצי ליתן עפר למטה. ועיין יבמות ל״ו ע״א דאמר ר״א אפשר דאיתא להא דר״ל ולא תנן במתניתן, והיינו נמי מטעמא הנ״ל כיון דדינו של ר״ל הוא מעיקרי דיני חליצה, א״א שלא יהי׳ נזכר ונרמז במשנה, ומייתי התם מתניתן וברייתא לסייעו עיי״ש. ועוד דהדרשה דר״ז גופא נראה כעין אסמכתא. דאיך יכתב וכסהו עפר, הלא כל מקום דמשתמש בפעל כסה תבא אחריו בי״ת השמוש, כמו סוף פ׳ במדבר וכסו בה את מזבח הזהב, ושם א״א לאמר עטוף מלמטה. ואפילו אם נאמר כמש״כ למעלה דהאי בעפר קאי אשלפני׳ ושפך את דמו בעפר, אין לזה תואר דרשה גמורה והכרחית כמובן לכל מבין לשון והגיון, ובפרט דדרשינן לקמן בברייתא דמי ששפך יכסה, ובמה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל דכל זאת מורה דמעפר למטה אין זכר. ולעומת זה גם להיפך קשה דדרשות של אסמכתות לא מצינו רק בדבר של טעם שהיה נראה לחכמים משום סיג וגדר או משום נמוס וד״א ואסמכוהו אקרא, אבל כאן לפום רהיטא לא מצאתי מאיזו טעם היה נראה לחז״ל להוסיף על הכסוי דלמעלה גם עפר למטה.

ומתוך עיוני זה אמרתי אלכה אל הבאר באר מים חיים רבינו הרמב״ם ז״ל, כדרכי תמיד אולי מתוך דקדוק לשונו הטהור והברור, אלמד סוד הדבר הסתום הלזה, וכאשר בינותי בפי״ד מה״ש בסידור דיני הכסוי, מיד נתגלה לי אור גדול אור בהיר בשחקים. דהנה מתחלת הפרק עד קרוב לסופו מסדר הרמב״ם ז״ל דיני כסוי הדם ולא הזכיר מאומה דהכסוי הוא עיטוף בעפר למטה ולמעלה, ואח״כ בהלכ׳ י״ד כתב וז״ל: ״השוחט צריך ליתן עפר למטה ואח״כ ישחוט בו ואח״כ יכסה בעפר אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר״ עכ״ל הזהב. הנה כל רואה ישתומם כאשר יתבונן בדבריו הקדשים. א׳) דמתחיל השוחט צריך ליתן עפר למטה כאלו לא דבר עד הנה ממצות כסוי כלל. ור״ז דקאמר לשון זה הוא משום דמדבר מכל המצוה וקאמר דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. וכן תראה מלשון הטור שבריש דבריו כתב כיצד מכסין נותן עפר תחוח למטה ועפר תחוח למעלה ואח״כ מביא דעות אי צריך הזמנה בפה, הרי דהטור מביא ממש מימרא דר״ז אלא דלא קאמר השוחט צריך שיתן וכו׳, משום דהוא כבר עסק בדין דחייב לכסות. אבל הרמב״ם ז״ל אחרי כל דיני כסוי מתחיל במימרא בפ״ע השוחט וכו׳ הא חדא. ב׳) דקדק הרמב״ם ז״ל לכתוב בעפר למטה ״צריך שיתן״ ובעפר למעלה כתב ״ואח״כ יכסה בעפר״ והלא דבר הוא דמשנה לשון ר״ז דקאמר ליתן עפר למטה ועפר למעלה וע״כ דעביד הכי כדי להוציא האי עפר ממצות כסוי. ג׳) מה זה שהוסיף על דברי ר״ז וכתב צריך שיתן עפר למטה ואח״כ ישחוט בו, והאי ואח״כ וכו׳ לא נזכר בדברי ר״ז כי באמת ר״ז לא קאמר דצריך ליתן עפר למטה קודם שחיטה בהכרח, אלא דצריך ליתן עפר למטה ולמעלה, דבקרא שדרש משמע שיכסהו בעפר לאח״ש ואין זה אלא עצה טובה, שלא יצטרך לגרור הדם יתן עפר תחלה. אבל הרמב״ם שנה בדיוק והוסיף ואח״כ ישחוט בו משמע דאם לא עשה כן בטל המצוה דעפר למטה, וזה נגד הש״ס דקאמר ולגרור ולכסוי. והלח״מ דן להיפך דהרמב״ם ס״ל דבעי גרירה וזה ליתא, דהא מצריך לשחוט בתוך העפר, ובגרירה לא יתוקן האי מעוות כי רק בדברי ר״ז דלא קאמר ואח״כ ישחוט בו, יש לפרש כן דיתן עפר למטה בין קודם ובין אחר שחיטה כמובן לכל מבין דבר. ובזה נפרך גם פירושי דלעיל דתיבת בעפר קאי גם אשלפניו דאם קרא שפיכה בתוך עפר מצריך, מה מהני הגרירה, דסכ״ס לא קיים השפיכה בתוך העפר כדכתיב בקרא, דמאן ספון לפרש טעמא דקרא דמשום הכסוי קאמר ושפך את דמו בעפר, דלמא איכא טעמא אחרינא בציווי דושפך לתוך העפר והבן זאת. ד׳) והוא העיקר דמסיים, אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר. ומי לא ישתומם על המראה הלזו, והלח״מ שם הרגיש בהאי זרות וכתב וז״ל: ״פירוש בענין דליכא למיחוש למינות כגון ע״ג כלי, אי נמי אפילו איכא למיחוש למינות קאמר הכא, דזולת האי טעמא דהוא דרבנן, מדאורייתא אסור״ עכ״ל. העתקתי כל לשונו כדי להראות לעין השמש דבשום אופן אין מתקבלין דבריו. דבדרך הראשון דמיירי ע״ג כלי דמותר מצד חשש מינות, מה בעי הרמב״ם הכא בזה, דהלא דין שחיטה בכלי דאסור ועל גבו מותר באר לעיל בפ״ב והכא דאסור בדליכא עפר למטה מה ענין זה לכלי, הלא ע״ג קרקע נמי אסור בלי עפר למטה, ולא עוד אלא דהרמב״ם בפירוש קאמר ולא ישחוט בכלי ולא על גבי כלי. ודרך השני דבאופן דאסור לשחוט בכלי מיירי, ואתא לאמר דאית בי׳ נמי איסור מה״ת משום דליכא עפר למטה, גם כאן הבן שואל, מה ענין זה לכלי פשיטא דבלא עפר למטה בטל חלק ממצות כסוי ולא בכלי בלבד אלא אפילו על קרקע קשה הדין כן. והנך רואה כי מחמת דהלח״מ לא ירד לסוף דעת הרמב״ם ולסגנון למודו בש״ס, תלי בי׳ בוקי סרוקי, וכן תמצא בהרבה פסקי הרמב״ם שהוכחתי שכל הבאים אחריו לא השיגו דרכי למודו, לכן נתקשה להם בדבריו ויישוביהם רחוקים מדעתו כרחוק מזרח ממערב.

ועתה אבינך דעת הרמב״ם ז״ל דהוא ז״ל בשום אופן לא רצה לקבל האי דרשה לדרשה גמורה רק לאסמכתא, מטעם דהדרשה בעצמה חותם האסמכתא עליה וכנ״ל, וגם משום דלא נזכר בשום משנה וברייתא האי חלק המצוה מעפר למטה, והיתכן ששכח התנא להשמיענו חידוש דין כזה, שנדרש מדקדוק קל בקרא, ולכן ס״ל לרמב״ם דאין בזה משום מצות כסוי כלל, רק מאחר דאמרה תורה לכסות דם הנשפך מחיה ועוף בעפר ומדרך הדם הנשפך על הארץ שזוחל למרחוק ובפרט אם הקרקע קשה ומדרון קצת. ואז הכסוי קשה מאד כי צריך לילך כל אותו הדרך ולכסות דם הנזחל, ולכן מסתמא ישחוט השוחט לתוך כלי או גומא כדי שיהי׳ הדם כנוס במקום אחד כדי לכסותו בנקל, אבל בזה הלא יש חשש חק לעכו״ם כמבואר לעיל בפ״ב במשנה וגמרא וכדפסק הרמב״ם ז״ל בפ״ב מה״ש, ולכן אמרו ז״ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה שע״י כן יעמד הדם במקום אחד ולא יצטרך לשחוט לתוך כלי או גומא ואסמכוהו אקרא, כדי לעשות חיזוק לדבר זה שלא ישחוט לתוך הכלי חיה או עוף הצריכים כסוי. אולם הש״ס קודם דמסיק בטעמא דקדשים אין בהם חיוב כסוי, להא דמר בר ר׳ אשי דמה חיה אינה קדשים וכו׳ והיה מבקש למצוא טעם למה במוקדשין לא, מכח הא דר״ז ע״כ היה סובר דהוא מעיקר מצות כיסוי, ליתן עפר למטה ומן התורה, ואין זאת אלא ס״ד בגמרא. אבל אחר שמסיק להאמת וכאשר תראה לפנינו דהוא עיקר הטעם דלא בעי כסוי בקדשים, שוב לא צריכים אנו למימר דר״ז דאורייתא קאמר, ומשום מצות כסוי, אלא אסמכתא הוא, ולמען לא ישחוט בכלי להקל עליו הכסוי, צוו לתת עפר למטה, כנ״ל ברור ואמת בדעת רבנו הרמב״ם ז״ל, וממילא דיפה כתב הכ״מ שם דממה שכתב הרמב״ם אבל לא ישחוט בכלי ויכסה בעפר, נראה דסובר דלא בעי הזמנה בפה דזה ודאי אמת, אבל לא מטעם אחד, שהתוס׳ לא עלתה על דעתם דהאי עפר למטה לאו משום מצות כסוי קבעי, משא״כ דעתו של הרמב״ם ז״ל דאין בזה משום מצות כסוי כלל, ורק דרך אסמכתא נדרש כך.

ודע דבביצה דף ז׳ ע״ב דהביא הש״ס נמי הא דר״ז פירוש רש״י ז״ל פירש פירוש חדש בהאי דרשה דר״ז, והוא דבעפר משמע שהדם טמון ונבלל בעפר קודם הכסוי, ור״ל וכסהו כשהדם כבר נבלל בעפר, והוא פלא דא״כ עפר למעלה היכן כתיבא דאפשר לכסות במה שירצה רק שהדם יהי׳ טמון ונבלל תחלה בעפר. ומזה גופא דרש״י ז״ל פירש פעם כך ופעם כך תראה, כי הילפותא הלזו דעפר למטה הוא דחוקה בקרא בדרך אסמכתא. עוד יש לי רמז לזה במאמר דר״ז גופא שכופל הא דיש ליתן עפר למטה ועפר למעלה בתחלת המאמר, ובסופו והוא יתור ממש ללא צורך דהכי הול״ל אר״ז ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד וכו׳ ומדהתחיל בדין דצריך שיתן משמיענו דהדין נולד קודם הדרש ומן הטעם שכתב הרמב״ם ז״ל, ואח״כ נסמך אקרא וזה רמז הגון לדעתי.

ועוד אראך הכרח גמור לפרש כרמב״ם ז״ל דמר בר ר׳ אשי ע״כ דס״ל דהאי עפר למטה אינו אלא דרבנן וקרא אסמכתא. דהנה האחרונים ז״ל כתבו דלמר בר ר׳ אשי דודאי אית לי׳ דגם קדשי בדק הבית לא בעי כסוי, ע״כ דאית לי׳ ילפותא דלעיל דושפך יכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה שמחוסר שפיכה פדיי׳ וכסוי, דאל״כ הלא חיה מצי להיות קדוש קדושת בדה״ב ויפה כתבו בזה דניהו דרש״י ז״ל מפרש במתניתן אבל לא במוקדשין חטאת ועולת העוף, אין זה אלא לעומת מה דס״ד בגמר׳ דהטעם משום דלא מצי ליתן עפר למטה וזה לא שייך רק בקדשי מזבח. אבל לפי המסקנא פשיטא דכיון דמוקדשין סתמא קתני, כולל הכל גם קדשי בדה״ב, וטעמא משום דמחיה ועופות טהורין אין מספר קמיירי במתניתן, ואין מסתבר דלא במוקדשין סתם דהכא מיירי רק מתורים ובנ״י. ותדע דהרי הש״ס על הקושי׳ וליגרר ולכסי מתרץ אי בקדשי מזבח ה״נ. אבל הכא במה עסקינן בקדשי בדה״ב, וקשה איך קאמר סתם לא במוקדשין אי קדשי מזבח בעי כסוי, ואדרבה נוהג במוקדשין הול״ל, אלא ודאי משום דחיה ועוף כמעט כולם אינם ראויים למזבח זולת שני מינים בעוף, דהיינו תורים וב״י לא חש לדבר עליהם, וסתמא מוקדשין דהכא קדשי בדה״ב הן, וא״כ ע״כ גם מר בר ר׳ אשי ס״ל דקדשי בדה״ב עכ״פ נמי בכלל פטור ננהו, ומדרשה דושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה דמחוסר פדיי׳. אלא דלפ״ז נתקשו ז״ל למה לי׳ למר בר״א לחדש דרשה דמה חי׳ אינה קודש דהא שפיר אמרינן לעיל דלא שייך כסוי משום האי דרשה גופה דפוטר בקדשי בדה״ב דמחוסר פדיי׳ פטור נמי בקדשי מזבח דמחוסר גרירה. ותרצו דלא ס״ל למר בר׳ אשי רק מחוסר פדיי׳ דהוא מעשה רבה ובעי בי״ד וכהן. אבל מחוסר גרירה דהוא מעשה כ״ד לא, ובמחכ״ת תירוץ זה לא נתן להאמר, דהרי משנה מפורשת שנינו בגיטין דאין כותבין במחובר לקרקע וטעמא משום דוכתב ונתן כתיב ולא שיהי׳ מחוסר תלישה, ועיי״ש בתוס׳ וכן לקמן פ״ט בסוף פרקן, ועל משנה זו בודאי לא יחלוק מר בר״א, ומה בין תלישה לגרירה. אבל לדעת הרמב״ם מר בר״א נאיד מהאי טעמא דלעיל דמחוסר גרירה, משום דס״ל דכל עפר למטה אינו אלא מדרבנן, ומהטעם שכתב הרמב״ם ז״ל, וקרא דר׳ זירא הוה אסמכתא בעלמא ודו״ק היטב.