דף צ״ז ע״א גמר׳ ובחלב אסור, והא ארבב״ח עובדא הוה קמי׳ דר״י וכו׳, הראש יוסף הביא בשם הת״ח ז״ל שהקשה למה לא פריך בלא״ה סתירה על ר״ה מעובדא דר״י, עיי״ש מה שכתבו האחרונים בזה, ולפע״ד נראה פשוט עפ״י מה שכתב הר״ן ז״ל בשם הרא״ה ז״ל דבחלב בצלי דמפעפע גרע מבישול ולא מהני ששים, משום דאינו מפעפע בשוה. והנה סברא זו נכונה לפי מה דפסקינן דרותח דצלי אינו כרותח דמבושל, אלא דחלב שאני דמפעפע, וא״כ שפיר י״ל דהחלב אינו מפעפע בשוה אלא הולך בשביל הנוח לו יותר אנה ואנה ולא מתפשט בשוה, אבל אם נאמר דכח הצלי ככח הבישול, תו ליכא לחלק ולומר דצלי אינו מוליך הטעם בשוה דמ״ש כיון דכחות צלי ובישול שווין הן. ולכן קודם שמסיק דחלב שאני דמפעפע, לא מצי מקשה אר״ה מהאי עובדא דר״י, די״ל דשם הוה ששים נגד החלב דכחוש הוה, וקמ״ל בסיפור דהאי עובדא דלא תימא צלי אינו כמבושל אלא חלב מפעפע, ואז הי׳ אסור בצלי אע״פ דאין בו סמך וכדעת הרא״ה, דאינו מפעפע בשוה, קמ״ל דגם בצלי מהני ששים דהוה כרותח דמבושל, אבל מאחר שחידש לן דצלי אינו כמבושל אלא שאני חלב דמפעפע, שפיר פריך מעובדא דר״י דתו ליכא לתרץ דהיה בו ס׳, דהרי בחלב דאינו מפעפע בשוה, לא מהני ששים כנ״ל וצריך לתרץ כחוש הוה ר״ל חלבו כחוש ואינו מפעפע, וכפי׳ ר״ת בתוס׳ ד״ה כחוש הוה. ולאידך פירוש שבתוס׳ דכחוש הוה דאית בה סמך, צ״ל דקמ״ל נגד דעת הרא״ה הנ״ל, דמהני ס׳ אף בצלי ואע״פ דהוה פחות מרותח דמבושל, מ״מ מפעפע החלב בשוה אלא דלפ״ז קושי׳ הת״ח הדרה לדוכתי׳ ודו״ק, אח״כ מצאתי שקרוב לדברי כתב הלב ארי׳ ז״ל.

ע״ש גמר׳, ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאי, ופרש״י ז״ל וז״ל, ״נחתום עכו״ם ואשמעינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או״ה״ עכ״ל מהא דמפרש קפילא נחתום ע״כ דלאו ע״ש האי מעשה קרי לי׳ כן, אלא דבעינן אומן היודע להבחין בין הטעמים ומ״מ בעינן לפי תומו ולא סמכינן אחזקה, דאומן לא מרע אומנתו, ופירוש זה הוא פלא והפלא, חדא דלמה צריך אומן ולא סגי באינו נרגש לסתם בני אדם, ובפרט לדעת רש״י ז״ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ומכ״ש אם נאמר דאחר ששים קאמר דבעי קפילא, דודאי רק דרבנן הוה האי טעמא שלאחר ס׳, ולמה לן להחמיר להצריך אומן המרגיש יותר מסתם ב״א. שנית אמאי בעינן מסלפ״ת ולא נסמך אאומן דלא מרע אומנתו כמש״כ התוס׳, ומה שהוסיף רש״י ז״ל דלא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או״ה, הוא סותר למה שכתב תחלה לפי תומו, דהרי מסלפ״ת היינו שלא ישאלו כלל, רק כלאחר יד יוציאו ממנו מה שהרגיש. והרבה דיו נשפך לפרש דעת רש״י ז״ל ובכל מה שכתבו בזה באחרונים ז״ל לא נח דעתי וזה מה שנרא׳ לפע״ד בזה. הנה תחלה נאמר דרש״י ז״ל הי׳ מדקדק שיטתו מלשון הגמ׳ דמדלא קאמר יטעמנהו לקפילא, אלא ״לטעמיה״ משמע מאליו ולפי תומו, וממילא גם קפילא ע״כ אומן קאמר ולא על שם המעשה העושה עכשיו קראו כן, דכיון דהוא כלאחר יד ולפי תומו טועם ולא בתורת ציווי לידע ולהבחין בטעם המאכל איך קראהו קפילא בשביל עשיית דבר שאינו מתכווין לכך, אלא ודאי דנקרא כן ע״ש אומנתו שהוא נחתום, וזה נכון מאד, אבל נשאר עלינו לבאר למה צריך לכל זה, ואם אינו אומן דלא מרע חזקתו למה לי לפי תומו. אבל דע כי מאחר דאנן מהדרינן לברר אחר ששים אי אית בי׳ טעמא קלישתא שאסרו חז״ל כל שטועם לפי תומו ואינו מתכווין לכך, לא סגי לן בסתם ב״א, אם אחר טעימה כלאחר יד ולפי תומו יאמר, שלא הרגיש אותו הטעם שאנו דנין עליו דכיון שלא נתכווין להבחין בטעמים, מלתא דלא רמי׳ עלי׳ הוה ולאו אדעתי׳ ולכן בעינן דוקא שידע בשעת טעימה שיש נפקותא בטעימתו ואז ודאי סגי גם בסתם ב״א כל שלא הרגיש ולכן בתרומה סגי לי׳ בסתם כהן, וכל שנותן לקפילא אומן הוא מפסיד ממון של ישראל חנם, אמנם בתערובות דאיסורא מה נעשה אם ליתנה לקפילא אומן שיטעמנה ויאמר לנו כפי אומנתו אם הרגיש הרי הפרזנו על המדה להחמיר יותר מדי, ואם שנטעמנה לסתם נכרי הלא אינו נאמן לנו בהגדתו שלא הרגיש. ומלתא דעבידי לגלוי לא שייך כאן דבסתם ב״א איכא דמרגיש ואיכא דלא מרגיש, כי חושי ב״א חלוקים, וכמו בבדיקת סכין דאין כל אצבעות שוות, כן בחוש החיך הטועם. ואם נתנו לו לטעום כלאחר יד ולפי תומו לא סגי בהכי, דכל שלא כיוון להבחין אינו מרגיש כ״כ כמובן, ולכן נתן ר׳ יוחנן דחכים בטרפות ובכל מילי עצה טובה ומושכלת, דליתן לקפילא ארמאי דליטעמיה לפי תומו מפני דאומן הרגיל בטעימת המאכלים להבחין בין הטעמי׳ גם בטועם לפי תומו בלי כוונה להבחין בין הטעמים, ירגיש עכ״פ כסתם ב״א בכוונה ואין מדת הדין לקוי אם נסמך על הגדתו, ולכן קאמר לטעמי׳ דהיינו לפי תומו, ודייקי קפילא ארמאי שהוא אומן להבחין. כדי שיהי׳ טעימתו שוה עם טעימת סתם אדם הטועם בכוונה, כדי להבחין אבל אחר שכבר טעים שפיר מצינן לשאול אותו בתורת אומן מה שהרגיש כי הגדתו אינה צריכה להיות מסלפ״ת דכיון דהוא אומן שפיר סמכינן אחזקתו שלא מרע אומנתו כמש״כ התוס׳, ולכן דקדק רש״י ז״ל שלא הזכיר ״מסיח״ רק דסמכינן עלי׳ לפי תומו ר״ל בטעימה לפי תומו, דהרי מלשון וליטעמי׳ נשמע רק דהטעימה תהי׳ כלאחר יד ולפי תומו. וא״כ אח״כ דשואלין אותו בתורת אומן זה שהרגיש הוסיף רש״י ז״ל שפיר דלא יודיעוהו שצריכין לו לדבר או״ה, אלא דנפ״מ למלתא אחריתא דאם יודיעוהו שלדבר או״ה צריכין יש חשש שכדי להכשיל יאמר דלא הרגיש ולא יפסיד אומנתו בכך, כי הכל יודעים דדרכם כן להכשיל, ובזה דברי רש״י ז״ל שפיר מזוקקים ומצורפי׳ כזהב וככסף וחכמת שלמה דיבר בו, בפירושו של הני שלשה תיבות דליטעמי׳ קפילא ארמאי. ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ שהקשו על הא דרבא דעמד על הבריית׳ לשאול, בשלמא תרומה טעם לי׳ כהן, אלא בב״ח מאן טעים לי׳ שהקשו להם למה לא קמתמה רבא על כל הני משניות דקתני בהו בנו״ט בתערובות יי״נ ובב״ח, ולפי האמור בשיטת רש״י ז״ל ניחא, דבכל הני ידע דאפשר לסמוך אאומן נכרי מצד חזקתו דלא יפסיד אומנתו, ואי דבאומן שהוא מרגיש יותר ימצא שיחמיר שלא כדין, שאני היכי דאפשר מהיכי דלא אפשר, אבל כאן בברייתא דקתני תרומה ובב״ח בהדדי, משמע לי׳ דשווין הן דנותן טעם בב״ח כנ״ט בתרומה, ואם נצטרך בב״ח אומן המבחין בטעמים הרי אינו שווה האי נ״ט עם נ״ט בתרומה, דשם לא צריך אומן אבל השתא דאמר ר״י דסמכינן אקפילא ארמאי בטעימה דלפי תומו, אז שפיר שווין הן כנ״ל, ואע״ג דלפ״ז חסר בדברי רבא האי תיבת ״דלטעמיה״ דמיני׳ ילפינן כל זאת כנ״ל, אין זה קושי׳ דכיון דקאמר דשמעינן מר״י דסמכינן אקפילא ארמאי א״כ באופן הנ״ל קאמר, דאי בתורת אומן ומשום חזקה דלא מרעה אומנתו אין זה רבותא דפשיטא, דהרי על האי חזקה סמכינן בכ״מ אלא ודאי דהרבותא דסמכינן אטעימה שלפי תומו, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ דתני׳ קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ״ט וכן תרומה. ועיין בראש יוסף שהביא דברי הרמב״ם בשם הרא״ה ז״ל דמייתורא דהאי רישא דפשיטא הוא דלא יבשל חלב בקדרה שבישל בה בשר מדקדק הרא״ה דאתא לאשמעינן, דדוקא בבת יומא, אבל באינה ב״י מותר לכתחלה ולא גזרינן אטו ב״י, משום דהתירא בלע, והנה בתרומה לא כ׳ מידי דלמה יהי׳ מותר אינה ב״י דהרי כאן לזר איסורא בלע ועיינתי בריטב״א גופא, ומצאתי שכתב דהתירא בלע אינו דומה לכלי מדין.

ולכאור׳ אין מובן לדבריו, הרי אדרבה מקשין העולם איך יליף טעם כעיקר מגעולי נכרים, דלמא משום בב״ח ציוה להגעיל דלכ״ע בבב״ח אמרינן טעם כעיקר, אבל באמת קושי׳ זו כרוב קושי׳ העולם, אין לה התחלה כלל, דאי רק משום כלי חלב כדי לבשל בהם בשר, וכן להיפך ציוה התורה להגעיל, למה המתין בפ׳ זו עד מלחמת מדין, הלא בכל בית ישראל יש כלי חלב ובשר ואם רוצה להשתמש בהם להיפך צריכין הגעלה, ואל תשיבני דאה״נ אלא דאגב ציוה להם להטבילם מטומאת עכו״ם הי׳ מוכרח לצוות גם אהגעלה דזה ליתא, דהרי טבילת כלים לדעת הרמב״ם ורוב הראשונים אינו אלא מדרבנן, וקרא דוטהר אסמכתא בעלמא, אלא אפילו לדעת הרשב״א ז״ל שדאורייתא הוא ונאמר שכלי תשמיש צריכין תחלה העגלה קודם טבילה, אז ודאי לא דברה תורה אלא מכלים שנשתמש בהם איסור אבל נשתמש בהם חלב טהורה, למה נבעי הגעלה לטבילה. ועכ״פ ברור הדבר דמשום בשר או חלב לא ציותה התורה להגעיל רק משום בשר או חלב שאסורים בעצמם משום טמאה וטרפות ונבלות ולכן יפה קאמר הרא״ה ז״ל, דבכלי מדין לא דיברה מהתירא בלע, וממילא דלא דיברה מתרומה בלע, דודאי לא הי׳ בתוך כלי מדין, אלא דתימא גדולה היא, דמה רצה בזה לומר, הכי בשביל זה לא נצריך מה״ת הגעלה בקדרה ב״י מבשר לחלב ומתרומה לחולין בשביל שאינם דומי׳ דכלי מדין אתמהה. והי׳ עולה בדעתי דהרא״ה ז״ל סובר כקושי׳ המהר״ם א״ש ז״ל שהביא ק״ז בעהחת״ס ז״ל בתשו׳ פ״ו ליו״ד, דחקר אפי׳ אי בכל האיסורין טעם כעיקר דאורייתא, מ״מ לא אסרה תורה אלא טעם הבא מן הממש, כמו משרת ענבים שהמים קבלו טעם מן הענבים, וכן יקדש להיות כמוהו, וה״ה בב״ח, טעם הבא מן הגדי לתוך החלב, אבל טעם כלי לתוך חלב שהוא טעם מן הטעם מנ״ל, ואפילו מאן דיליף מגעולי עכו״ם הרי אין בזה אלא עשה דתעבירו באש, ולא לאו ללקות על האי טעם היוצא מן הכלי, וא״כ איך נאמר דיתהווה בב״ח מפליטת כלים עיי״ש דרבו החת״ס זצ״ל קלסי׳ בסברתו, אבל כתב דסוגי׳ הש״ס וכל פסקי הפוסקים לא חלקו בזה, בין טעם הבא מן הממש ובין טעם הבא מן הכלי. ואם הרא״ה ז״ל סובר כן שפיר כתב דבהתירא בלע לא מצי להיות בב״ח, ולכן לא בעי הגעלה כלי בשר לחלב או להיפך מה״ת, אלא דגם אז עדיין קשה בתרומה מ״ט לא נלמד לאסור טעם היוצא מן הכלי לתוך חולין, כיון דכאן איסורא בלע לגבי זר. שנית עדיין קשה דאם לזה כיוון הרא״ה וס״ל דבאמת אין איסור מה״ת לבשל חלב בכלי של בשר וכן להיפך מה״ט דהתירא בלע, וא״א ללמוד מכלי מדין רק איסורא בלע, כי מכח טעם כעיקר א״א לאסור רק טעם מן הממש ולא טעם מטעם, וא״כ נפל פיתא בבירא דמה קשי׳ לי׳ דהתנא מה קמ״ל באמרו דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב פשיטא. הלא צריכה רבה דהרי מה״ת שרי, וע״כ מדרבנן אסור וצריך להשמיענו איסור זה באיזה משנה או ברייתא, ולפע״ד באמת נראה דהאי ברייתא מש״ה נקט בב״ח ותרומה הני דלא הי׳ בכלי מדין להשמיענו דאין בהם איסור תורה לבשל, כיון דהוא פחות מטע״כ, וניהו דאסרה תורה כלי מדין ונאמר דלאו חידוש הוא דלא אסרה אלא קדרה ב״י, מ״מ דין חדש הוא לאסור פליטת כלים, טעם הבא מן הטעם, ולא למדין רק על הני איסורים שעליהם קאי הקרא לצוות להגעיל, ולא בב״ח דהתירא בלע ולא תרומה דאין איסורו שוה בכל, וה״ה נמי כלי יין לנזיר ודלא כמו שכתבו התוס׳ בפסחים ובנזיר בסוגי׳ דטעם כעיקר דה״ה כלי יין דהרי ציווי דהעגלת כלי מדין כמו דלא הי׳ על כלי חלב או בשר משום דמה ענין זה למלחמת מדין כמש״כ לעיל, ה״ה כלי יין לנזיר נמי אין לו שייכות למדין, וא״כ למ״ד דיליף טעם כעיקר מגעולי עכו״ם, באמת לא יליף רק לאיסורי טמאה ונו״ט ודם וחלב שישראל נזהרים בהם ולא עכו״ם, אבל בשר או חלב או תרומה לזר ויין לנזיר טעם כעיקר מה״ת עכ״פ בפליטת כלים לא שמענו לדעת הרא״ה ז״ל, אשר כפי הנראה שכן סובר האי תנא דברייתא, אשר משום זה צריך להשמיענו דמ״מ מדרבנן אסור לבשל בהם, וממילא גם באינו ב״י אפשר דלא פלוג רבנן, אע״ג דהוה גזירה לגזירה, ועכ״פ מכאן א״א למידן היתר ודו״ק היטב.

אחרי כתבי כל זאת ראיתי בחדושי הצל״ח על חולין שכתב בפשיטות דבלועת חלב בכלי לדעת רש״י דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן ק״ו דאינו עושה בב״ח, דאם בלועת איסור אינו אוסר כש״כ דבלועת היתר לא נעשה איסור עיי״ש מה שמיישב בזה קושי׳ העולם דאיך למד רבא מכילכית באילפס דאינו אלא טעם כעיקר מדרבנן אבב״ח דטעם כעיקר דאורייתא לסמוך אארמאי. ועכ״פ כיון שכתב הוא ז״ל דלרש״י איכא ק״ו דבלועת חלב לא נעשה בב״ח, ה״ה לתוס׳ דס״ל טעם כעיקר בכל איסורין דאורייתא, בב״ח עדיין לא שמעינן דבלועת היתר יעשה בב״ח וכקושי׳ המהר״ם א״ש ז״ל.

ע״ש גמר׳ א״ר אמרו רבנן בטעמא ואמר רבנן בקפילא ואמר רבנן בששים, הלכך וכו׳ אין לפרש דכל מקום ששנינו בנ״ט, הוא בהתירא דמצי ליטעמי׳ כהן דזה ליתא, דהרי בכל המשניות וברייתות שנינו בנ״ט בין דהתירא ובין דאיסורא, ובין במבשא״מ ובין במב״מ, כמו במשנתינו ובברייתא דהביא רבא בעצמו, בבב״ח ובתרומה אלא דכל הני ששנינו בהן בנ״ט אין פירושן שוה, דבנ״ט דשנינו במשנתינו בגיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות דהוא מב״מ ע״כ בנ״ט היינו ששים, או כבשר בלפת, ובנ״ט ששנינו בבב״ח או ביין במים היינו בקפילא ארמאי ובנ״ט ששנינו בתרומה היינו ע״י טעימת כהן, ולכן קאמר הלכך וכו׳ ר״ל דאנן למדין מכל הני משניות וממימרא דר״י דאמר ליטעמי׳ קפילא ארמאי, דהדין כן, וע״כ לפרש כן, דששים דקאמר אינה נזכרת בשום משנה ואיך נאמר דמה דקתני במשנתינו בגיד בין הגידין בנ״ט שהוא ס׳ דבר שלא נזכר כלל, וכמש״כ לעיל במשנה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה א״ר וכו׳ ואמר רבנן בס׳ באמצע הדיבור, ור׳ אפרים הי׳ דוחה דהכא איירי בחמרא חדתא בעינבא וכו׳ ויש לי מקום עיון בזה דאם נאמר דרבא ס״ל במב״מ בשמא באמת במשהו כרב, ור׳ יהודה דמב״מ לא בטל, א״כ באינו שוה בשמא אבל שוה בטעמא כחמרא חדתא בעינבא, למה בעי ס׳ ולא סגי ברוב כמו תערובות יבש ביבש, ואי משום גזרה תערובות מינו אטו אינו מינו, לגזור אינו מינו בשמא אטו מינו בשמא, וליתסר במשהו ואולי י״ל עפ״י דברי הריטב״א ז״ל ע״ז ע״ג ע״ב דס״ל דהא דקאמר רב ושמואל דכל איסורין שבתורה במשהו מדרבנן קאמרו, ואפילו לרבנן דר״י, וא״כ לא שייך לגזור אינו מינו בשמא אטו מינו בשמא, דהוה גזירה לגזירה אבל אטו אינו מינו בטעמא ליכא רק חד גזרה, דטעם כעיקר דאורייתא. וכשאני לעצמי אפילו לר״י לא ידעתי מנין לו לאסור תערובות מב״מ מה״ת, דהרי חצי שיעור בתערובות לכ״ע לא אסור אלא מדרבנן וא״כ בכל תערובות פחות מכדא״פ, ליכא מן האיסור אלא חצי שיעור ובתערובות, ואיך יאסר מה״ת לאכול ממנו ומהא דדם הפר ודם השעיר דיליף ר״י דאין דם מבטל דם לא נשמע אלא דלא בטל, והוה כבעין ונפ״מ לענין כיסוי הדם ולענין זריקה, וכדומה אבל לענין אכילה דבעינן כזית בכדא״פ מה מהני לן דלא בטל המיעוט ברוב אבל מיעוט בתערובות עכ״פ הוה דאין בו איסור תורה, ואני לא מצאתי מקום בש״ס שיהי׳ נשמע ממנו דר״י אוסר תערובות מב״מ במשהו מה״ת, דעיקר הפלוגתא דר״י ורבנן לאו לענין איסורי אכילה איתשל, ובאיסורי אכילה דקאמר דלר״י אוסר במשהו, וכדלקמן דף ק״ט ע״א באמת רק מדרבנן קאמר וממה דגזר רב בחמץ בפסח אינו מינו אטו מינו אין ראי׳ כ״כ דהרי מצינו הרבה גזירה לגזירה והרי להרבה פוסקי׳ ובראשם הרמב״ם טעם כעיקר גופא אינו אלא מדרבנן ומ״מ גזרו במב״מ להצריך ס׳ אטו אינו מינו. ומהאי דברי הריטב״א ומשאר פוסקים ראשונים ואחרונים נראה דלר״י מין במינו במשהו מן התורה, והדבר צריך תלמוד.