[א] בשני ובחמישי וכו'. שארבעים יום מקבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון עלה משה רבינו ביום חמישי וירד ביום שני, וזה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה' בראם, וזהו דרשו ה' בהמצאו ב"ה. כתב ים של שלמה סוף פרק אותו ואת בנו דלא יפה עושין שאינם אוכלין בשר בלילה אחר שני וחמישי, ואוכלין בלילה שלפניה הא היום הולך אחר הלילה, מיהו שמעתי דטעמא דתענית מפני שבית דין של מעלה יושבין ודנין דיני נפשות אם כן יפה המנהג שלהם שאוכלין בלילה שלפניהם שהרי אין דנין דיני נפשות בלילה, אבל שמאחריהן אין אוכלין לפי שאמרו דיני נפשות שהתחילו גומרין אף בלילה, עד כאן. והקשיתי באליהו זוטא הא משנה שלימה איתא בסנהדרין דף ל"ב דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, עיין שם באליהו זוטא. ואפשר הטעם דבמשנה שם בסיפא קאמר דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, ואם כן חיישינן שמא חס ושלום הוא חייב והוי מלינין דינו עד למחר, לכך אין אוכלין בשר בלילה, ומכל מקום על רש"ל הקושיא קיימת דודאי אין גומרין בלילה, גם אין דנין רק כל אחד בפני עצמו נושא ונותן בלילה כמו שכתב הרמב"ם שם. שוב נדפס ספר מגן אברהם וראיתי בסוף סימן תק"פ שמוחק בדברי רש"ל נפשות וצריך לומר ממונות, ותימא עליו שהרי כפל ושלש רש"ל נפשות, ועוד תימא לפרש כן למעיין ברש"ל גופיה. והנה תמה מגן אברהם על רש"ל דאדרבה דקיימא לן אדם נידון בכל יום ומה שמתענין בהם היינו משום שהם ימי רצון, וכן כתבו תוס' ורש"י סוף פרק י"ד דשבת (פרק מפנין), וכן אין טעם להתענות בלילה שאחריהם, עד כאן. ולא קשה מידי שהרי קאמר שם מפני שבית דין של מעלה ושל מטה שוין בשני וחמישי ופירש רש"י שם וכיון דיום הדין ופקידה הוא עוונותינו נזכרים, עד כאן. והיינו שדין שני וחמישי גרע משאר רוב ימים כיון שגם בית דין שלמטה דנין, ועיין סימן של"ד ס"ק כ"ח. ובספר מנחת יעקב כתב בהלכות נדה סימן קפ"ה הטעם התענית במקום קרבן ובקדשים קיימא לן בחולין דף פ"ג דהלילה הולך אחר יום. עוד כתב בים של שלמה שם שיש נוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין בשתי לילות לפניה ולאחריה ואין למחות כשהן בריאין, אבל לנשים ילדות יש למחות והבעל פשיטא יש למחות, עד כאן. וכתב דמשק אליעזר דוקא פעם ראשון דאם לא כן לא הוי ביום שמעו וצריכה שלושה להתיר. כתב מגן אברהם שם ובימות הקיץ שאוכלין קודם הלילה אין צריך להחמיר בלילה שלפניו אם לא שקיבלו עליהם לחשבו כלילה אחר שהתפללו ערבית:

[ב] ואומרים והוא רחום וכו'. בכלבו הביא עובדא דבעו למינסי יהודים כמו חנניא מישאל ועזריא אמרו הב לן תלתין יומין זמן יהב להו, יתבי בתעניתא וכל יומא מאן דחזא בחולמיהן הוי משתעי באפי קהלא, בסוף תלתין יומין הוה תמן חד סבא דדחיל חטאין דלא הוי חכם כולי האי דאמר להו חמינא בחילמאי דאקרין חד פסוקא דכתב ביה תרין כי ותלתא לא ולא ידענא מאי הוא אמר לו חד סבא חכים ודאי הוא דאהני לך מן שמיא כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וכו' כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך, את תיעול בנורא ומשתזיב עבדו נורא רבתא ועלה ההוא סבא דחלם חלמא ואתפליג האש לתלתא חלקין ועלו בגויא תלת צדיקים לקבולי אפיא ושבחו ואמרו והוא רחום קדמאה אמר עד אנא מלך רחום וחנון, תנינא אמר עד אין כמוך, תליתאה אמר מתמן ולהלן ובכולהו מתחילין ברחום אב ומסיימין ברחום, עד כאן. ועתה בשם ה' אלהינו אשר הוצאתינו ועתה בעין ובצדקותיך בב' רפין ומעשה ידך דלי"ת בשו"א ולמען בריתך התי"ו בסגול:

[ג] לא אמרו מעומד וכו'. אבל בלבוש משמע דוקא בלא אמר כלל הוי פורץ גדר, בלחש וכו' וכן סתם הלבוש ומטה משה מפני שניתקן נגד תפילות שמונה עשרה. כתב מהרי"ל אף שסיים והוא רחום וישב על מקומו, מכל מקום המתין עד שנפל שליח ציבור ואז נפל עמו, עד כאן. מצאתי בספר צידה לדרך דף ל"ט צריך לאומרו בכוונה ובמתון לא כמו שהורגלו רוב שליחי ציבור לאומרם בשפה רפה ובמרוצה שלא בכוונה עד שאין אחד מהציבור שיאמר עם חבירו אלא אחד למעלה ואחד למטה, לא כמתחננים אלא כמתקוטטים, עד כאן: [לבוש] ואומרים הבט וכו'. כתב ר' יהודה החסיד שחזקיה תיקנה כשצר סנחרב על ירושלים עמד בשתי שעות בלילה ועשה בבית המקדש תפילה זו, ויש בה תיבות כמנין חזקיה ועוד שתי תיבות יותר על שם אותן שתי שעות וחתם בה שמו למפרע בראשי חרוזות, חוסה, זרים, קולנו, ה' אלהים, הבט, הרי חזקיה והקדים ה' אלהי ישראל הבט משום כבוד השם זה יה, ומה שנהגו לומר בסוף ה' אלקי בין כל חרוז וחרוז ובסופו גם כן כי כשתמנה הכל עם הכפל שכופלין תיבות כמנין חזקיה בן אחז לומר שהוציא את אביו מגיהנום בתפילתו, ועיין במטה משה סימן רי"ט עוד: [לבוש] אל ארך אפים וכו'. צריך לאומרו מעומד אפילו כד שמע משליח ציבור דזה וידוי הוא, ולפי שעתה קורין בתורה, ואנו עברנו עליה והקב"ה מאריך אפו עמנו ברוב רחמיו וחסדיו על כן אומרים אל ארך אפים קודם קריאת התורה, ומה שמתחיל באל וסיים באל, כנגד שתי אל קנא בדיברות ראשונות ואחרונות, ויש בו עשרים וארבע תיבות כנגד עשרים וארבע ספרים וכנגד עשרים וארבע שעות דיום ולילה, לומר אם עברנו על תורתיך בכל עשרים וארבע שעות סלח נא בזכות התורה שיש בה עשרים וארבע ספרים. כתב הלבוש ביש מקומות אומרים שתי אל ארך אפים באחד הושיענו ובשני והצילנו, ונכון הוא כי פירוש הושיענו שיושיענו מצרה שאנחנו בה עתה והצילנו שלא יבוא עוד, עד כאן. אבל במטה משה בשם הכלבו כתב טעם אחר עיין שם, ומצריך נמי דוקא בראשונה הושיענו ובאחרונה הצילנו ופה פראג נוהגין לומר הושיענו לחוד:

[ד] מראה וכו'. כתב מטה משה מוציאין ספר תורה וכו' בזרוע ימין ונותנה לחזן בימין, וגן נטע ריש סימן רפ"ב לא ידע מה שכתב כאן מגן אברהם. והקהל עונין ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו ששה תיבות כנגד ששה ימים שנשתהה משה בענן, כדי שיתעכל כל המאכל שבמעיו, תורת ה' תמימה עד כל החוסים בו, והם ארבעים תיבות כנגד ארבעים יום שעמד משה רבינו בהר לקבל התורה. לא יכריע לומר וזאת התורה כי אם נגד הכתב. מטה משה צריך להגביה התורה בשעה שאומר שמע וכו' אחד וגו' גדלו וגו' שלוש פעמים, גולל ספר תורה על שלושה דפין ומגביה ומראה כתיבתה לעם (מסכת סופרים). וכתב בפירוש סידור דאומרים בכל שבת ויום טוב גדול ונורא דלא כחזנים שאינם אומרים אלא בימים נוראים דליתא, שהקב"ה נורא תמיד וכן משמע במשאת בנימין ס"ו דקאי שם אכל השנה. כתב סדר היום אם לא אמר בריך שמיה בשעת הוצאת ספר תורה יאמר אותו כשפותחין אותו לפני העם, ומשמע אפילו בחול אומרים, אבל במגן אברהם ריש סימן רפ"ב כתב ביום השבת שחרית בפתיחת ארון יאמר בריך שמיה כמו שכתב בזוהר ויקהל, ועיין לקמן סימן קל"ט ס"ק ד' טעם דאומרים יהללו. והא דאמרינן הודו נמצא בדרשות מהר"ש דכתיב כסה שמים הודו וזה נאמר על קודם מתן תורה, אבל אחר כך הודו על ארץ ושמים. כתב הטור סוף סימן רפ"ד ונוהגים לומר מזמור הבו לה' בני אלים כשמחזירין הספר תורה מפני שנאמר על מתן תורה, וגם שבע ברכות של שבת ניתקנו כנגד שבעה קולות שנאמרו בו, עד כאן. וכתב הב"ח משמע דדוקא בשבת דאיכא תרתי טעמי ועל כן אין אומרים אותו אלא בשעת שמחזירין הספר תורה לפי שנאמר על מתן תורה, והא דלא תיקנו לומר אותו בשעת הוצאת ספר תורה אלא דוקא קודם מוסף היינו לפי דאותן שבעה ברכות שבמוסף הם באים בשביל שבת כדאמרינן בברכות דף כ"ט הני שבעה דשבתא כנגד מי, כנגד שבעה קולות, ולכן מה שנהגו העולם לומר אותו בכל פעם בשני וחמישי ובראש חודש ותענית וביום טוב וחולו של מועד הוא מנהג בורות כי לא ניתקן אלא דוקא בשבת קודם מוסף, עד כאן. ולעניות דעתי נראה שגם מוסף דיום טוב וראש חודש וחולו של מועד ניתקן נגד שבעה קולות כמו דשבת, אלא הש"ס שהזכיר שבת שהוא תדיר והוא הדין לאינך, ותדע דפריך הש"ס שם הני תשע דראש השנה כנגד מי ולא פריך נמי על יום טוב וראש חודש וחולו של מועד אלא כדאמרן. ואפשר דסבירא ליה לב"ח דטעמא מפני שנאמר על מתן תורה הוא דוקא בשבת דבשבת ניתנה התורה, ומה שכתב ולכן מה שנהגו וכו' קאי על תחילת דבריו דדוקא בשבת דאיכא תרתי ודו"ק:

[ה] אומר גדלו וכו'. והקהל אומרים וכו'. משמע דגם שמע ואחד וכו' אין אומרים בשבת כמו בחול וכן כתב במנהגים, וקשה דבמנהגים ה"ר כתב דאומרים שמע ואחד כמו בשבת ויום טוב עיין שם, וכן נוהגין: