[א] אפילו פת קיבר וכו'. לשון הסמ"ק סימן קנ"א ואפילו הוא פת של שאור, ועיין בנחלת צבי שהאריך לפסוק דאם הפרוסה יפה וגדולה מהשלם יניח הפרוסה תחת השלימה כמו גבי פרוסה של חיטים, וכן נראה לעניות דעתי מתוס' ברכות דף ל"ט ד"ה כל וכו' שכתב זה לשונו, דלמה יברך בגדול הואיל ואינן נקי מזה עד כאן לשונו, משמע דאם הוא נקי יברך בפרוסה הגדולה. אלא שצריך עיון דאם כן יהיה דברי תוס' סותרים דהא בד"ה אבל וכו' משמע כפסק השולחן ערוך ולבוש. שוב מצאתי להדיא בפסקי' תוס' זה לשונו, של חיטים ושל שעורים שלימים או שניהם ממין אחד ואחד יפה מחבירו, עד כאן. הרי דמניח פרוסה תחת השלימה כמו בפרוסה של חיטים וצריך עיון, מיהו לדינא ראוי לעשות כן:

[ב] חיטין וכו'. ועיין בסעיף ד' דכוסמין לא (מלבושי יום טוב). כתב הפרישה נראה דפת שיפון כרוב פת שלנו ופת כוסמין פת כוסמין קודם דכוסמין מין חיטין ושיפון מין שעורים והוא הדין לאינך, עד כאן, ועיין ביו"ד סימן שכ"ד. כתב מגן אברהם נראה לי דאם השיפון שלם אין צריך להניחו בתוך הפרוסה, עד כאן. ולי נראה דאף שהוא של כוסמין דינא הכי דדוקא בשלם שעורים מניח, ועיין לקמן סעיף ד':

[ג] מניח הפרוסה וכו'. כתב מגן אברהם ושל"ה וב"ח וכל אחרונים בשם רש"ל דדוקא כשסועד יחידי אבל אם סועדים שנים יברך אחד על הפרוסה של חיטין ואחד על שלימה של שעורים, עד כאן. ומגן אברהם תמה הא כולי עלמא סבירא להו דפרוסת חיטים עדיפא אלא דאמרינן ירא שמים יצא ידי שניהם, ואם כן היאך יברך אחד על השעורין ויניח החיטים, עד כאן. ולעניות דעתי משמע מאשרי דלר' שלמן איכא פלוגתא והיינו שכתב הלבוש שקולין הן וכן משמע בב"ח. ומה שהקשה מסימן רצ"ח סעיף ד' דהא אפילו בית המדרש מבטלין שיברך אחד לכולם לא קשה מידי דשאני במוציא דבעי צרופי כדלעיל סימן קס"ו ואפילו באורח נראה לי דדינא הכי, וכן משמע בב"ח ודלא כמגן אברהם. מיהו כששניהם ממין אחד כתב הב"ח דאין לעשות כן כיון דקיימא לן דשלם עדיף, ועיין מה שכתבתי לעיל באם הפרוסה נקיה משלימה:

[ד] מברך על הגדולה. כתב נחלת צבי דוקא אם שניהם שוים ביופי, אבל אם הקטן פת ונקי והגדול פת קיבר מברך על הקטן, עד כאן. ונראה לי ראיה לזה מתוספתא שהביא תוס' שם שלימה דגלוסקאות ושלימה דבעל הבית מברך על שלימה דגלוסקאות פרוסה דגלוסקאות ושלימה דב"ה מברך על השלימות דבעל הבית, ואם איתא דמברך על שלם היותר גדול הוה ליה למינקט הכל בשלימה ויותר רבותא כגון שלימה קטן דגלוסקאות וגדול דבעל הבית מברך על בעל הבית, אלא מוכח דאז מברך על שלם קטן דגלוסקאות, ואפשר דבהכי מיירי רישא דתוספתא והיינו דהוצרך למיתני דמברך על שלימה דגלוסקאות:

[ה] יחברם יחד וכו'. היינו דמיירי כשאי אפשר לו בלחם שלם דהא כתבתי בסימן קס"ז ס"ק ג' בשם התשב"ץ דכשחותכין בככר לא הוי שלם, ומזה נמי ראיה לתשובתי שכתבתי בסוף הספר עיין שם ודו"ק. כשמחברים בשבת יזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה. כתב מגן אברהם אפשר דבחול אין צריך לחברם כלל וכן נוהגין, עד כאן, ולא נהירא:

[ו] על השעורים וכו'. ואם פת שעורים הוא פרוסה אף קטן משלם של כוסמין נמי דינו כמו פרוסה של חיטה שמניח פרוסה תחת השלמה (נחלת צבי), משמע דאם השלם שיפון מברך אפרוסה דשעורים וצריך עיון, ועיין לעיל ס"ק ב':

[ז] על הלבנה וכו'. כן כתב בית יוסף מסברא דנפשא, ואני מצאתי כן באגודה פרק כיצד מברכין, ונראה לי דאפילו השניה גדולה מלבן. כתב שיירי כנסת הגדולה ואם יש בלבן מעט שמן נוהגין להסיר מעל השולחן ולברך על פת גמור אחר אף שאינה יפה כמוהו, עד כאן, ומשמע אפילו הן שוין בגדולות:

[ח] נקיה ופת קיבר של ישראל וכו'. בשל"ה דף פ"ט האריך לדקדק דאם שניהן שוין במין אחד ובנקיות אחד צריך להקדים פת של ישראל עיין שם והוא דבר פשוט, וכן ראיתי שכתב כן להדיא תוס' [ברכות] דף ל"ט ומרדכי שם:

[ט] מברך על איזה וכו'. הב"ח כאן וביו"ד סימן קי"ב השיג בזה על שולחן ערוך ולבוש דמבואר במרדכי פרק כיצד מברכין דבאינו נזהר צוה השר מקוצי לסלק הפת לבן אבל בנזהר אין צריך לסלק, ובנחלת צבי הוסיף לתמוה שכן ראה להדיא בתרומת הדשן סימן ל"ב. ולעניות דעתי לפרש דברי המרדכי דלעולם השר מקוצי מיירי בנזהר וכן נראה דהא משמע דהשר מקוצי לעצמו צוה ומסתמא היה נזהר מפת של כותים, ומה שהביאו המרדכי על אינו נזהר היינו דמביא ראיה מנזהר לאינו נזהר דכיון דבנזהר צוה לסלק אם כן הוא הדין באינו נזהר שמברך על איזה שירצה, אם ירצה לברך על פת כשר מסלק הפת לבן מעל השולחן אבל באמת רשות לו לברך על הפת לבן כיון שאינו נזהר, וכן נראה לי לפרש דברי תוס' שם דף ל"ט ד"ה אבל וכו', וראיה ברורה לזה דהא תוס' וכל הפוסקים מביאים ראיה לדין זה מתוספתא דעל איזה שירצה מברך ואם כן איך יחלוק השר על תוספתא, ואי חולק על הראיה הוה ליה לתוס' או שום אחד מפוסקים לפרושי טעמו אלא על כרחך דלא פליגי ולכולי עלמא מברך על איזה שירצה באינו נזהר, וכן באגודה משמע דהשר קאי על מי שנזהר עיין שם, ועיין מה שכתבתי בסוף ס"ק [י"ג]. ולענין הלכה בנזהר לעולם יסלק הלבן ויברך על פת כשר ובאינו נזהר מברך על איזה שירצה ואם רוצה לברך על הפת כשר יסלק הלבן. כתב במגן אברהם סימן רפ"ד בשם רש"ל שאם יש אחד אצלו יתן לו לברך על הפת כשר והוא יברך על פת לבן דכהאי גוונא כולי עלמא מודים דמצוה לחלק, עד כאן, וכן כתב הפרישה בשמו דיתן פת כשר לאחד מבני ביתו. ולעניות דעתי לא משמע הכי במרדכי ותרומת הדשן סימן ל"ב, וכמשמע נמי בשולחן ערוך ולבוש בדין דבעל הבית אינו נזהר ובני ביתו נזהרים, ובדין בעל הבית נזהר וישראל מיסב עמו ודו"ק, ודוחק לחלק, וכן משמע להדיא מאיסור והיתר הארוך כלל מ"ד וב"ח ביו"ד שם. ונראה דלהכי לא כתבו אחרונים כשם שכתבו דברי רש"ל לעיל גבי פרוסה של חיטין. כתב של"ה דף פ"ט מסתברא דהא דמברך על איזה שירצה בשניהם שלימים או אינם שלימים, אבל אם אחד שלם השלם קודם משום דיש לזה מעלה יתירא על האחרת, עד כאן. וכן דקדק בנחלת צבי וכן מצאתי במרדכי קטן על קלף ז"ל פת נקיה טמאה וקיבר טהורה מברך על איזה שיהיה, עד כאן, ותוס' ופוסקים מדמין פת כותים לפת טמאה. עוד כתב הנחלת צבי דאם של ישראל פרוסה נקי ושל כותים פת קיבר שלם כיון שאמרו מצוה לברך על שלם אפילו הוא קיבר כדלעיל סעיף א' נראה דיניח הפרוסה תחת השלימה ויבצע משתיהן, ואם שניהן נקיים או קיבר של ישראל פרוסה ושל כותים שלימה מברך על איזה שירצה דשוים הם במעלות כנזכר לעיל. ותמיהני דברישא דיש לפרוסה לישראל שני מעלות אפילו הכי פסק דאין להניח השלם, מכל שכן בסיפא דאין לפרוסה אלא מעלה אחד דאין להניח השלם מפני הפרוסה ואם כן על כל פנים צריך לבצוע גם על השלימה ולמה פסק דמברך על איזה שירצה דמשמע דאם רצה מברך על הפרוסה ומניח השלם לגמרי. ועוד קשה לי כיון דקיימא לן בשל ישראל קיבר ושל כותים נקי מברך על איזה שירצה על כרחך אין מעלות דשל ישראל עדיף ממעלות של נקי אלא שוין לגמרי, ואם כן כיון דקיימא לן בסעיף א' דמעלות שלם עדיף ממעלות פרוסה נקי דהא מברכין על השלם אפילו הוא פת קיבר הוא הדין דעדיף מעלת שלם ממעלות של ישראל ואם כן ראוי לברך על שלם של כותים אף בשניהן נקיים ודו"ק. מיהו ממרדכי קטן הנזכר לעיל נמי משמע דאם שניהם נקיים אין מברכין על השלם של כותים דאם לא כן לאשמועינן רבותא אפילו בשניהם נקיים, ואפשר לדחוק ולדחות ודו"ק וכן משמע יותר בשל"ה שהבאתי. ולדינא נראה לי דאף בשניהן נקיים ופת כותים שלם יש להניח הפרוסה תחת שלימה. עוד יש לומר מדלא הזכיר בתוספתא וכל הפוסקים אלא פת כותים נקיים ופת קיבר של ישראל משמע דאם של כותים מחיטין וישראל שעורים יברך על של כותים, ומי שלבו נקפו בדבר זה יבצע לשתיהן ויניח של ישראל תחת של כותים:

[י] מסלק פת וכו'. והב"ח השיג בזה דאין צריך לסלקו. ולעניות דעתי עיקר כפסק השולחן ערוך ולבוש דאילו ראה הב"ח דברי אגודה ומהרי"ל לא היה כתב כן, גם במה שכתב לעיל דהשר מקוצי מיירי בנזהר נדחין דבריו גם הט"ז האריך בכאן לחינם. אלא נראה לי כיון שאינו אוכל אלא משום פרישות לא דמי לכשאין רוצה לאכול ממנו בסעיף א':

[יא] הואיל והוא וכו'. כתב עולת תמיד שלא לצורך כתב המחבר האי טעמא דאפילו אין הבעל הבית בוצע צריך לבצוע על פת נקייה כמו שכתב בישראל שאינו נזהר מיסב עמו וכו' עד כאן לשונו. ולא דק בדברי לבוש דלעיל כתב מותר לבצוע דמשמע דרשות הוא ואם רוצה בוצע על פת כותים כמו שכתב הלבוש שריא ליה רבנן שיבצע על איזה שירצה וכן כתב בסוף סעיף זה, אבל הכא כתב צריך לברך על פת נקיה כיון שאין דעתו לאכול אלא מאותו פת. גם הט"ז טעה בזה שלמד מהא דמצוה דהוא הדין בכל מקום שיש לו ברירה מצוה לברך על פת נקיה ותמה על הלבוש עיין שם. ולא דק דשאני הכא שאין דעתו לאכול אלא מאותו פת וזה דמי לסעיף א', גם בלאו הכי יש לחלק דהכא הוה בוצע אחד מבני ביתו ודאי היה מברך על פת ישראל כיון שאין אוכל פת נקיה דבעל הבית אין נותן לו ממנה, מה שאין כן לעיל באינו נזהר מיסב עמו שגם הנזהר רוצה לאכול ממנה אלא שמונע משום פרישות וכל שאפשר למצוא עילה שיאכל בהיתר שרי ליה רבנן, וכל זה ברור. גם קשיא על עולת תמיד מאי הקשה על המחבר הא העתיק דבריו מדברי תרומת הדשן סימן ל"ב:

[יב] לבצוע על היפה וכו'. הב"ח חולק בזה דכיון שהוא נזהר צריך לברך על של ישראל, והנחלת צבי מפרש הדבר דבעל הבית יבצע על פתו והסועד אצלו יבצע על פת כותים ועיין בש"ך וט"ז ליו"ד סימן קי"ב שהחזיקו והסכימו לפסק השולחן ערוך ולבוש וכן עיקר דהא כתבתי באליה רבה שם דדעת אגודה ומהרא"י ומהרי"ל הלכות בישולי כותים דאף שנזהר אוכל לבדו טוב לבצוע ולאכול מיפה של כותים ואף דלא קיימא לן כוותייהו מכל מקום כדאי הן לסמוך עליהן כשאחר שאינו נזהר מיסב עמו:

[יג] [לבוש] צריך עיון למה וכו'. כתב לחם חמודות דף מ"ט אין כאן מקום עיון על הבית יוסף דהרי בעל תרומת הדשן עצמו כתב שכן נהגו, עד כאן. ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה ללבוש דמה שכתב תרומת הדשן שכן נהגו היינו כשרוצה לברך על פת ישראל ובאמת כשרוצה מברך על פת כותים כמו שכתב להדיא בסוף דבריו וכהאי גוונא כתבתי בס"ק ט':

[יד] [לבוש] וכן נוהגים וכו'. כן כתב רמ"א, והנחלת צבי כתב והעולם מקילין כסברא ראשונה ובעמק ברכה ושל"ה כתב וירא שמים יוצא ידי כולם ולא יאכל לכתחילה פת הנאפה מעיסה שעירב בו דבש ושמן או חלב או תבלין, אם טעם התערובת ממי פירות או התבלין ניכר בעיסה אלא בתוך הסעודה דהיינו שיברך מוציא תחילה על לחם גמור או יאכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע דאז יברך עליו מוציא וברכת המזון וכן הדין בשמל"ץ או פוטר קוכין. (כן כתב הב"ח שאין לוקח אותו שמל"ץ ופוטר קוכין ללחם משנה אף שיש שם תערובת מים). אבל פת שנילש בחלב ואין בו מים כלל כי אם חלב ממש וטעם החלב ניכר יפה לכולי עלמא דין פת הבא בכסנין יש לה, ואין מברך עליו מוציא וברכת המזון רק בורא מיני מזונות כשאוכל אותם שלא בתוך הסעודה אלא אם כן אוכל שיעור שדרך אדם לקבוע עליו, וכל שכן קרעפלי"ך שאנו עושים בפורים, עד כאן, וכן ראוי לנהוג. אך מה שכתב ואין בו מים כלל קשה הא כתב בהג"ה שם דלא פליגי רמ"א ושולחן ערוך אלא כשרוב מים, אבל כשרוב מי פירות אף שמיעוטו מים לכולי עלמא דין כסנין יש לו. שוב ראיתי בב"ח שפסק דאף שאין בו מים כלל כגון סתם לעקוכי"ן שנמכרין בשוק ראוי לירא שמים ליזהר שלא לאכלן אלא בתוך הסעודה משום דיש פוסקים דבעינן שלא יהא הקמח עיקר, ומכל מקום בפורים קרעפלי"ך והויז"ן בלאז"ן לכולי עלמא דין כיסנין יש לו, עד כאן. מיהו על של"ה אכתי קשה גם על דברי הב"ח כתב הט"ז דיחידאה הן, ועל מה שכתב הב"ח דהויז"ן בלאז"ן לכולי עלמא יש לו דין כיסנין. כתב מגן אברהם דוקא כשנילוש בשומן ועיין סעיף י"ג, עד כאן, משמע דקרעפלי"ך אף שנילושין במים לכולי עלמא דין כיסנין יש לו ועיין לקמן ס"ק ט"ז. ודוחק לומר דלאו דוקא אהויז"ן בלאז"ן קאמר והוא הדין בקרעפלי"ך וכן משמע בט"ז וצריך עיון:

[טו] [לבוש] לתיאבון וכו'. ולא כדי להשביע אלא לקנוח בעלמא, וכתב הב"ח כגון קיכלי"ך שלנו, ומגן אברהם כתב שנקרא רעסליך כתב הט"ז דקרעפלי"ך אף שניטל ממנו המילוי דינו כאוכל עם המילוי, ועיין לקמן סקי"ט:

[טז] [לבוש] נקטינן וכו'. וכן כתב בית יוסף וזה לשונו, ולענין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל דאין מברך עליהם מוציא וג' ברכות אלא אם כן קבע סעודתו עליו או אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, עד כאן. וכתב הב"ח תימא למה אמר שהוא קולא הלא אם אינו מברך ברכה הראויה לה בין כך ובין כך הוא חומרא שעובר משום לא תשא ולכן חולק על פסק זה דאפילו בקיכלי"ן שלנו אין לאכול אלא בתוך הסעודה כדלעיל, אבל מצאתי בדרישה שכתב זה לשונו, אפשר משום שהדין שברכת בורא מיני מזונות היה ברכה כוללת כמו ברכת שהכל, ולכן יש לברך על כולם בורא מיני מזונות, ובברכה אחרונה מקילין ומקצרין ומברכין מעין שלוש, ואף על פי שברכת מעין שלוש אינו עומד במקום ג' ברכות עד כאן לשונו. וכיוצא בזה ראיתי עכשיו נדפס בט"ז וזה לשונו, דודאי בורא מיני מזונות פוטר הכל אפילו עיסה שעירב, אלא שמפני חשיבות הפת קבוע עליו המוציא וברכת המזון משום הכי כל שאין ברור לנו שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין להקל, עד כאן, ועיין לקמן סימן רס"ח ס"ק י"ח, ועיין לקמן ס"ק כ"ו, וצריך עיון. גם תמיה לי על בית יוסף דסותר לנפשיה שהרי כבר כתב דאין דבר תלוי בקביעות שלו אלא ברוב בני אדם, וכן פסק בשולחן ערוך ואיך כתב כאן אלא אם כן קבע או אכל שיעור וכו'. ואולי משום דיש בכל אלו מחלוקת הפוסקים סבירא ליה לסמוך על הראב"ד שהביא בבית יוסף דגם בקביעות דידיה תליא מילתא, ואף שבכלל זה הוא נמי פורים קרעפלי"ך וכבר כתבתי בשם הב"ח ושל"ה דכולי עלמא מודים בזה, אולי סבירא ליה לבית יוסף דמאן דפירש כעכין יבשין סבירא ליה בקרעפלי"ך דדינו כפת, והב"ח לא סבירא ליה הכי. עוד יש לומר דהב"ח ושל"ה מיירי בקרעפלי"ך שלנו שנילושין בדבש דבזה לכולי עלמא מותר, אבל הבית יוסף ושולחן ערוך קאי על הקרעפלי"ך שנילושין במים רק שנתמלאו בדבש ושומן ודו"ק וצריך עיון, גם לפי זה למה לא כתבו בשולחן ערוך ואולי חזר בנפשיה:

[יז] ואחר כך אכל וכו'. כתב בתשובת מהרש"ך סימן קע"ג ואם נמלך לאכול כדי שיעור בלי צירוף האכילה ראשונה מברך המוציא, עד כאן. כתב אור חדש שיעור בני אדם לקבוע עליו סעודה הוא ג' או ד' ביצים, עד כאן. וצריך עיון אי כוונתו באוכל פת לבדו או עם דברים אחרים. וראיתי (במ"מ) [במגן אברהם ס"ק י"ג] שכתב זה לשונו אם אכלו לבדו בעינן שיאכל כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו, ואם אכלו עם בשר ודברים אחרים סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו עם דברים אחרים, ואם אכל שיעור זה לבדו וישבע ממנו מברך המוציא כיון שאחרים רגילין לשבוע כשיעור זה כשמלפתין אותו:

[יח] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר כי בשולחן ערוך סתם ופסק הכי. כתב בעמק ברכה לא ראיתי במדינות אלו העיסה שבלילתה רכה אפילו הויז"ן בלאז"ן לישתה רק שמגלגלין אותה אחר כך הדק היטב אך במדינות רוסי"א נותנים קמח ומים בקדירה או בקערה ומערבין אותה בכף הקמח והמים יחד ודרכם לשפוך אותה העיסה בכף עלי ירקות רחבים שלא ישפכו לחוץ ונאפין בתנור בלי לישה וגלגול כלל כי אין בו סולת ללוש ולגלגל אותה העיסה ביד או בעץ הגלגול לפי שהוא רכה מאוד כמו דייסא וקורין אותה רקוקין ובלשון רוסי"א גאליסנקי, אבל וואפלאטקי"ש שעושין בפראג בין שני ברזילים אף שקובע סעודה עליו אין מברכין אלא בורא מיני מזונות, עד כאן. ורקיקים שנותנים עליהם מרקחת שקורין נויא"ט אם ניטל המרקחת ואוכל הרקיקין לבד מברך בורא מיני מזונות:

[יט] שלא מחמת וכו'. פירש העמק ברכה ובשל"ה דף צ"א שאין קובע עליהן לאוכלן לשם סעודה למלא כריסו אלא אוכלין לתענוג ולקינוח בעלמא ומחמת סעודה רצה לומר שאין אוכלין לתענוג ולקינוח רק אוכלים בשביל שביעה כגון שעדיין לא מילא כריסו ומבקש אוכל למו למלא נפשו כי ירעיב ואז אין מברך עליהן אף בשאין אוכל מהם אלא מעט וכן משמע בברכות מהר"מ ומגן אברהם. אבל הט"ז כתב דכל שאוכל מעט מברך בורא מיני מזונות כיון שאין רוב בני אדם קובעין עליו סעודה ואין תלוי בדעתן כלל אם אוכל דרך שביעה או דרך קינוח, ואם קובעים עליו סעודה אפילו פירות פת פוטרתן. עוד כתב של"ה דדוקא בלחמניות כגון נאליס"קי או בקרעפלי"ך או לעקוך וואפלטקיש הוא דאי אכיל להו לתענוג בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם אבל שאר מיני מאכלי עיסה ואפילו הויז"ן ובלאז"ן שהם דקים ביותר ומטוגנין בשמן או בשאר משקים הואיל ובלילתן עבה בתחילה ואינם ממולאים בשום דבר פת פוטרתן, והט"ז חולק בזה דאפילו בהויז"ן בלאז"ן ופריטלי"ך צריך לברך בורא מיני מזונות. כתב מגן אברהם בסוף סימן זה יש אומרים דנילוש במי ביצים בלא שומן הוי כנילוש בדבש:

[כ] טעונין ברכה וכו'. כתב עולת תמיד ונראה דהוא הדין בפת הבא בכיסנין ולפי מה שכתב הב"ח שאין לאכלם כי אם בתוך הסעודה משמע דאין צריך לברך בורא מיני מזונות, ואפשר לומר אם מכוין בשעה שמברך המוציא להוציא זה אין צריך לברך בורא מיני מזונות וצריך עיון עד כאן לשונו. ותמיהני הא מפורש בבית יוסף וכן בב"ח גופיה וכל אחרונים דדין פת כיסנין ולחמניות שוין בזה, ועיין בס"ק שקודם זה. עוד כתב עולת תמיד זה לשונו, ומהכא יש לדקדק דאם בירך על מה שצריך בורא מיני מזונות המוציא לחם דלא יצא מיהו למעשה צריך עיון, עד כאן. ולכאורה אין ראיה כלל מהכא דלא הוי מכוין כלל לאכול זה, אך מהא שהבאתי לעיל דמקילין מספיקא לברך בורא מיני מזונות ולא אמרינן דמברך המוציא דיוצא נמי אף שחיובו לברך בורא מיני מזונות משמע דלא יצא:

[כא] פחות מכזית מברך וכו'. כתב עולת תמיד יש לתמוה דהא סמך לברכה ראשונה הוא דילפינן מקל וחומר מברכת המזון כשהוא שבע מברך וכו' ואמאי לא נאמר דיו לבוא מן הדין להיות כנדון מה ברכת המזון דוקא בכזית אף המוציא דוקא בכזית, עד כאן. ואשתמיטתיה דברי תוס' סוכה דף נ"ו ויומא דף ע"ט והרא"ש שם שהקשה קושיא זה מתרצי דלאו קל וחומר גמור הוא אלא מדרבנן וגילוי מילתא בעלמא הוא משום דאסור ליהנות בלא ברכה עיין שם. עוד מצאתי בכסף משנה פרק ג' מהלכות ברכות שכתב על דברי תוס' והרא"ש הנזכר לעיל, ואכתי קשה לי מה ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהוא מדרבנן יותר מברכה אחרונה שהוא דאורייתא, ונראה לי דברכה ראשונה חיישינן שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהוא צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן אבל לאחריו אוקמוה אדינא, ועיין לעיל סימן קס"ז ס"ק י"ד:

[כב] [לבוש] קודם שנתבשלו וכו'. בלחם חמודות דף מ"ז תמה על הלבוש דמאי איכפת לן בקודם שנתבשלו מכל מקום עכשיו בשעה שאוכל אין בהן כזית, עד כאן. ולעניות דעתי גם הלבוש מודה בזה, ומה שכתב קודם שנתבשלו היינו לאפוקי בלא היה כזית קודם שנתבשלו ונתחברו אחר כך על ידי בישול דדרך להיות תמיד בשעת אכילה כזית על ידי חיבור וכדסיים הלבוש ואם נתפרדו וכו' אלא שנתחברו וכו' כנזכר לעיל ודו"ק. אלא דצריך עיון בדין זה דאמרינן שאם לא היה כזית אף שנדבקו אחר כך דמברך בורא מיני מזונות, הא כתב מגן אברהם דאמרינן בש"ס אם פירר הלחם עד שמחזירין כסולת ואחר כך חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך מוציא אפילו ליכא תוריתא דנהמא אפילו מטוגנים בשמן תחילה, ויש לומר דשאני גבלן ואפאן, וצריך עיון גם מהא דמנחות שמברכין מוציא. צריך עיון לי בברכות דף ל"ז וברמב"ם פירש ודע דכל הני אפילו קבע סעודתו עליו מברך בורא מיני מזונות כיון דלאו פת הוא כלל. כתב מלבושי יום טוב ואם עירו על הפירורין מכלי ראשון לפי מה שכתב ביו"ד סימן ס"ח דאין עירוי אוסר יותר מכדי קליפה שהוא העירוי על ידי קילוח אם כן אין מזה משום בישול, אבל לפי מה שהקשיתי אני שם אם כן בעירוי דקילוח הוי כבישול, ומכל מקום נראה לי לצאת ידי ספיקא ולאכול לחם גמור קודם אכילה, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם ועיין בש"ך סימן ק"ה ס"ק [ה'] ובספרי שם:

[כג] [לבוש] עד שהמים וכו'. והוא הדין ביין לבן אבל יין אדום אף אם לא נתלבן היין מחמת הפירורין מברך עליה בורא מיני מזונות הואיל דהלחם נתאדם על ידי היין, כן דקדק בנחלת צבי וכן כתב להדיא בשל"ה דף צ"ב וכן משמע בט"ז:

[כד] [לבוש] ואין בפרוסת כזית וכו'. פירש בשל"ה שאין בכולה פרוסה פרוסה אחת שיש בו כזית. כתב עמק ברכה לחם שמייבשין בגחלים שקורין בלשון אשכנז פעני"ץ ושורין אותו אחר כך בשכר אף שהשכר מתלבן מחמת פעני"ץ ונפסד צורתו מחמת השריה מברכין עליה המוציא והוא שיש בחתיכה אחת לבדו כזית שלם, ואם אין בחתיכה אחת לבדו כזית אלא על ידי צירוף שאר פרוסת מברך בורא מיני מזונות כיון שנפסד צורתו. כתב עולת תמיד פת השרוי ביין כתב מהרי"ל מברך על היין דכתיב וכל משרת ענבים וטעות גמור הוא דמהאי קרא ילפינן דטעם כעיקר הוא, אבל ליחשב שתיה זה דבר שאין לו שחר, עד כאן. ולא דק דלמד מדכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה דקריא לו שתיה עיין שם. מיהו לדינא מצאתי בשבלי הלקט דף י"ח וכלבו וספר תניא דף ל"ד דכיון דשורה בהן פתו הוה ליה פת עיקר ומשקה טפל, וכן הדין במשרה בשר במשקה וסיים ולעולם אינו חייב לברך בורא פרי הגפן או שהכל עד שישתה המשקה דרך שתיה, לפיכך נראה שטוב לברך תחילה על המשקה ואחר כך ישרה בו פת, עד כאן. ונראה לי שזה קאי כששורה גם הסיק ששרוי בו מיהו אם עיקר כוונתו על המשקה ששרוי בו פוטר את הפת, ואם כוונתו על שניהם יברך על שניהם. ואם מפרר מעט לחם דק לתוך השכר שם אינו מברך רק שהכל על השכר (מגן אברהם):

[כה] [לבוש] ואפילו יש לו תואר וכו'. ואף שיש בהן פרוסה מכזית ולא דמי לחביצא בסעיף י' דהתם היה תחילה פת גמור מה שאין כן הכא שהעיסה נתבטל. ונראה דאפילו היה דעתו תחילה לאפותה ונמלך לטגנה דינא הכי וכן כתב מגן אברהם, וכן מוכח בט"ז:

[כו] [לבוש] וכן נוהגין וכו'. ומכל מקום נראה לי שאם שבע ממנו הוי ספק דאורייתא וצריך לברך ברכת המזון מספק מגן אברהם, וכהאי גוונא הקשה בס"ק מ"ג ועיין לעיל מה שהבאתי ס"ק ט"ז:

[כז] ורימזלך וכו'. מיהו אותם שעושין ורימזל"ך מלחם גמור מפורר או מלחם שרוי במים מברך מוציא וברכת המזון אם לא שאין בכל אחד כזית, ואם מעורב בהן קמח וטוגן בשמן צריך עיון אם נלך אחר הרוב מגן אברהם. ולי נראה דאם שרוי במים מסתמא המים מתלבנים:

[כח] אבל פשטיד"א וכו'. פירוש שממולאין בבשר דאילו ממולאין בפירות הוי כיסנין כמו שכתב סעיף ז' אפילו נאפה בתנור מגן אברהם. ולפי מה שכתבתי בסוף סימן זה דשוין הן צריך לומר דמיירי הכי כשקבע סעודה. ועוד יש לומר דהא לענין שלא יאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת מבואר לעיל דגם במילוי פירות דינו הכי. ומה שכתב רמ"א אבל אם נילש כבר וכו' היינו דמבואר שם דבזה מותר לכתחילה לאכול בלא פת ולברך בורא מיני מזונות וצריך עיון:

[כט] [לבוש] ואחר כך אוכל וכו'. ופת פוטרתן כיון שבלילתן עבה של"ה, ומיהו בסעיף ז' כתב דכעבין יבשין הוי גם כן כיסנין (מגן אברהם). ועיין לעיל מה שכתב הוא גופיה ס"ק י"ט דכעבין עשוין לקינוח ולא למזון ויש לכוין דבריו שבכאן כי קיצרתי:

[ל] [לבוש] ברותחין וכו'. בכלל זה מה שקורין בלשון אשכנז איב"ר זאטני זעמי"ל, עד כאן:

[לא] ואפילו קבע וכו'. והב"ח החמיר בטרוקני"ן היכא דלא קבע סעודה, ובטריתא היכא דקביע סעודה דאין לאכלן אלא אם כן מברך על לחם גמור בתחילה, ועיין במגן אברהם:

[לב] לחם העשוי לכותח וכו'. כתב מלבושי יום טוב בטור דאם עשאן כמין גלוסקא מברך עליה המוציא, וגם בשולחן ערוך נשמט ולא ידעתי למה, עד כאן. וכן תמה בלחם חמודות דף מ"ז זה לשונו, תמיהני שהשמיטו בשולחן ערוך שהרי אין עליו שום חולק, עד כאן. ואפשר דסבירא ליה לשולחן ערוך דהטור כתב כן דוקא ליש אומרים בסעיף י"ב דדין מוציא וחלה שוין ואנו קיימא לן כסברא ראשונה, וכן משמע בנחלת צבי:

[לג] [לבוש] בין אופין בחלב וכו'. כתב מלבושי יום טוב אינו באגור ואין ממלאים חלב בפשטידא וראיתי בתשב"ץ בהג"ה דלשם דדוקא כל כהאי גוונא לאפוקי שמילאן בפירות שכן כתב בפנים שנוטל מפירות לחוץ ומברך קודם אכילה בורא פרי העץ ואם יש לו שאר פירות מברך עליהם ופוטר את אלו ואם אכל המולייתא בסעודה אין צריך לברך כלל, ולא דמי לשאר פירות הבאים בתוך הסעודה שצריך לברך עליהן, עד כאן. ותמיהני דבהגהות תשב"ץ סימן רצ"א מבואר איפכא שכתב זה לשונו, דבתוך הסעודה אין צריך לברך על תפוחים כלל ולא דמי לפירות בתוך הסעודה דמברכין לפניהם לפי שאין רגילין ללפת בהן את הפת, אבל בהאי מולייתא אפילו היה אוכל אותם שלא בתוך הסעודה אין צריך לברך על התפוחים משום דקימחא עיקר עד כאן לשונו. הרי דסבירא ליה להג"ה דאף בפירות קימחא עיקר ומברך על הפירות ופוטר המולייתא, מכל מקום להג"ה לא סבירא ליה הכי, וכן מבואר באגודה פרק כיצד מברכין. עוד ראיתי בעמק ברכה ושל"ה דף צ"א שכתב על דברי אגור ושולחן ערוך ולבוש זה לשונו, ומשמע דמיירי בכל ענין מברכין עליהן המוציא אפילו לא קבע סעודה עליהן. ונראה לעניות דעתי דאין זה דומה לפת הבא בכיסנין שהם מליאים צוקר ושקידים ואגוזים דמברך עליהם בורא מיני מזונות אי לא קבע סעודה עליהם דנוכל לחלק בין מולייתא הנעשה בבשר ודגים וגבינה ובין מולייתא הנעשה בפירות, עד כאן דבריו בקצרה עיין שם כי הוא האריך מאוד בטעמו. ותימא דזה דלא כמאן דלתשב"ץ מברך בורא פרי העץ ופוטר המולייתא ולהגה משמע דדין פירות בזה ממש כדין בשר וגבינה, ועוד דבשל"ה דף צ"ב מביא דברי הג"ה הנזכר לעיל. ועוד נראה לי בפירוש תשב"ץ והגהותיו דלא פליגי דתשב"ץ מודה דאם לא בירך תחילה על הפירות אלא בירך המוציא דאין צריך לברך אחר כך על הפירות דקימחא עיקר ובהכי מיירי בעל הג"ה, והתשב"ץ קאמר דלכתחילה יברך קודם אכילת הפשטיד"א על הפירות דהא קיימא לן לקמן סימן רי"ב דאם אוכל תחילה הטפל בעי ברכה, ואפשר דמודה שמברך אחר כך גם מוציא. ומה שכתב התשב"ץ ופוטר המולייתא נראה לי דהיינו פירות שבמולייתא ודו"ק וכן נראה לי לדינא. ועוד נשאר לי בזה תימא גדולה על (ע"ת) [עמק ברכה] ושל"ה ממה שראיתי בספר תניא דף ל"ט שכתב על הא דברי האגור דמברכין מוציא אפשטיד"א דבשר וגבינה זה לשונו, ומסתברא דוקא אם קבע סעודתו עליהן, אבל אם לא קבע מברך בורא מיני מזונות עד כאן לשונו, ולא זכרו ולא פקדו מדבריו. שוב ראיתי שגם דעת הט"ז ומגן אברהם נוטה דגם בשר וגבינה הוי כמו כיסנין ושמחתי. אך צריך עיון דאם כן מה שכתב רמ"א ולבוש אבל אם אפאו במחבת ובמשקה וכו' מיירי אף בקובע סעודתו ומאי שנא בפת הבאה בכיסנין, ולפי זה נראה לי דגרע מפת הבא בכיסנין והוי תבשיל גמור וצריך עיון ריש סימן קע"ז: