[א] [לבוש] מזומנין לעני וכו'. ומזה הטעם אמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריך ימיו דילמא אתא עניא ויהיב ליה, והטעם דהמאכיל לעני על שולחנו או שולח מנות לאין נכון לו הוי כמקריב קרבן במזבח ואי ליכא עני יתן מחיר כסף שיווי המאכל, גם ידבר בדברי תורה כי התורה מכפרת יותר מקרבנות. וכתב של"ה דף פ"ו דראוי והגון שיתן הטוב שבשולחן בפרט אם הוא עני חשוב שאז יראה מזה שקיבלו בסבר פנים יפות, ושבח אני את הקהילות המחזיקים לומדים בחורים על שולחנם כל השנה כאחד מבניהם של בעל הבית, ובזה יצאו הבעל הבית משני דברים דהיינו חלק עניים ודברי תורה כי סתם בחור עני ומדבר דברי תורה ובודאי מה שנאכל על השולחן בזה ערבית ושחרית נחשב כשני תמידין וביחוד כשהוא מכבד את הבחור הלומד את התורה להניח לפניו המשובח שבשולחן:

[ב] פת שלימה וכו'. כתב באר שבע דף ק"ד המנהג פשוט באשכנז להסיר פת שלם מעל השולחן בשעת ברכת המזון וכן כתב מהרי"ו. ואני תמה דדוקא להביא פת שלם לאחר שגמר מלאכול הוא דאסור משום העורכים לגד השולחן אבל אם כבר מונח על השולחן בשעת אכילה אז אין צריך להסירו מאחר שהוא אינו עורך וכן הוא בזוהר פרשת תרומה, ועוד שהרי פשטא דלישנא דש"ס כל שאינו משייר פת משמע אפילו פת שלם, עד כאן, ונמשך אחריו הש"ך ביו"ד סוף סימן קע"ח וכל אחרונים. ולעניות דעתי ליישב טעמו דמהרי"ו דצריך להסיר משום הנכנסים שיסברו שהניחו אותו אחר האכילה, גם יש לומר דלשון פת משמע פרוסה כדכתיב ואקחה פת לחם, וכן בברכות דף ל"ט צריך שתכלה ברכת המוציא עם הפת ורצה לומר כשתפרוס הפרוסה עיין שם, ועוד דלשון רש"י בש"ס שם כל שאינו משייר פת וכו', ועוד הא כתב במשמרת הבית ושל"ה דלישנא דש"ס משמע כדברי מהרי"ו סתם ונכון לחוש לדבריו. ומה שכתב מהזוהר פרשת תרומה נראה שכיוון למה שכתב הזוהר זה לשונו הפתורא לא יהא בריקניא דהא לית ברכתא משתכחא על פתורא ריקנא דכתיב הגידי לי מה יש לך בבית דהא ברכאין עלאין לא שריין אלא באתר שלים עד כאן לשונו. ונראה שהבין באתר שלים דהיינו לחם שלם, ולעניות דעתי אין ראיה מזה דהכי קאמר שלא יהא שולחן ריקם, אבל שיהא הפת שלם לא בעינן והיינו שלא הזכיר בשל"ה מדברי זוהר:

[ג] [לבוש] ומיחזי כמכין וכו'. במהרי"ו שם עוד טעם דאין הברכה מצוי בדבר שלם דהוי כמו דבר שבמדה, וכתב באר שבע לא נהירא דאם כן מוציא למה מברכין על פת שלם, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דבמוציא מברך עליו להשם יתברך וצריכין שלם משום הקריבהו נא לפחתך כדלעיל סימן קע"ז אבל כשמשייר בברכת המזון הוא משום שיחול עליו הברכות שמברכין ומתפללין שאל יחסר לנו מזון לעולם ועד ושיפרנסינו בכבוד כדאיתא במדרש הנעלם רות, גדול כח ברכת המזון שמוסיף ברכה על מעשה ידיו וכמבואר בזוהר שם אמרינן שפיר דאין הברכה חל על השלם:

[ד] חוץ לשולחן וכו'. משמע דמי שנוהג להביא שמש אליו המים לשולחן צריך ליזהר, וכן כתב הב"ח והט"ז חולק דדוקא בזמן הש"ס שהיה מסלקין השולחן יש לחוש שעל ידי ניעור השולחן נפלו פירורין, עד כאן. לא דק דהא ריש פרק אלו דברים אם היסבו על השולחן מכבדין את השולחן משיורי אוכלין שנתפזרו עליו, וכן כתב לחם חמודות דבסעודת גדולות שנוטלין על השולחן אפילו במים ראשונים יש ליזהר לסלקן עיין שם, ומסתמא נוטלין בכלי וחיישינן משום ניצוצות:

[ה] [לבוש] שכל המאבד וכו'. דוקא כשדורסין עליהם אבל כשאין דורסין עליהם אף שמאבדין במים אין קשה לעניות כיון שאין בהן כזית מטה משה ועיין סימן רס"ב:

[ו] [לבוש] מזבח וכו'. ובמטה משה כתב הטעם כי ידוע שכל אותיות של אל"ף בי"ת יש בברכת המזון חוץ מן ף', והטעם שאין מלאך א"ף שצ"ף קצ"ף שולט בכל סעודה שמברכין ברכת המזון בשמחה ובכוונה לכן מכסין הסכין לרמוז לזה דבשעת ברכת המזון אין חרבו של מלאך המות שולט. כתב בספר חסידים סימן ק"צ אסור להרוג כינה על השולחן שאוכלין עליו, וכל ההורג כינה כאילו הורג על המזבח ואסור לכתוב בספר פלוני חייב לי כך וכך:

[ז] [לבוש] גם לפי טעם וכו'. ובתולעת יעקב כתב טעם לדבר כי אסור לנפת ברזל על המזבח כי הברזל כחו של עשו וכו', ובשבת שאין שטן ואין פגע רע והכוחות ההם שובתות אין לסלקן, עד כאן. עוד כתב בשבת אין לזכור בחורבן הבית רק בבנין המקדש שיבנה, עד כאן. ולפי זה מתורץ נמי קושית הבית יוסף כי בשבת אין זוכרין לחורבן ולא חיישינן שיקח הסכין ויתקע בלבו, וכן בתשובת באר עשק סימן כ"ז פסק שאין לכסות בשבת: