[א] אחר שלבש וכו'. כתב כנסת הגדולה [הגהות ב"י] שמעתי סמך מדכתיב [בראשית ל, מד] העטופים ללבן וקשורים ליעקב. ובלבוש וב"י כתבו הטעם דמצות ציצית שקולה נגד כל המצות, ועוד שהיא תדירה שנוהגת גם בשבת ויו"ט, ותדיר קודם. מטעם זה כתב ב[שיירי] כנסת הגדולה [הגהות טור אות א] מי שאין ידו משגת לקנות ציצית ותפלין, ציצית קודם לתפילין. אבל עולת תמיד [סק"א] כתב עליו דאינו נכון אלא יקנה תפלין, דהא אמרו חז"ל [ר"ה יז ע"א] פושעי ישראל בגופן זה קרקפתא דלא מנח תפלין ע"כ. ואני אומר דאי משום הא ליתא, דהא כתבו התוס' בד"ה [קרקפתא] דדווקא כשאינו מניח תפילין משום ביזוי, כשמונע להניחן בשביל שמצוה בזויה עליו הוא דמקרי קרקפתא, וכן כתב ב"י בסימן ל"ז [סעיף א] בשם המרדכי [שם סימן תשז] והר"ן [שם ד ע"א ד"ה בינונים], ואפילו להרא"ש [הלכות תפלין סי' כח] שכתב ב"י שם, נראה דמודה דלא מיקרי קרקפתא בזה כיון דקונה מצוה אחרת. מיהו מ"מ כיון דלא מצינו דמקרי קרקפתא בציצית אלא בתפילין, יש ראיה דתפלין חמירא. מיהו הא כתב ב"י שם לחד פירושא דתפלין לאו דווקא והוא הדין בכל המצות. ומ"מ נ"ל לדינא שיקנה לתפלין, דציצית לאו חיובא הוא כדלעיל סימן כ"ד [ס"א]. ועוד הפוסקים קראו לתפילין מצוה דגופה, וציצית לא קראו מצוה דגופה כמ"ש אבודרה"ם דף ל', וקי"ל לקמן סוף סימן ל"ח דתפילין קודם למזוזה משום דמצוה דגופה עדיף. שוב נדפס ספר בית הילל ומצאתי ביו"ד סימן רפ"ה [סק"ב] שפסק נמי הכי מטעם אחר, דתפלין תשמישי קדושה הוא, וציצית לא תשמישי קדושה הן. גרסינן בירושלמי דפאה [פ"א ה"א] דאין מחויב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפלין וציצית. כתב הב"ח [ס"א] מקצת בני אדם בזמנינו שאין להם תפילין וסומכין על חבריהם שמשאילים להם תפילין לאחר שיוצאין ידי חובותיהן, ועונשן גדול:

[ב] יניח תפילין וכו'. כתב בספר החינוך בפרשת ואתחנן [מצוה תכא] לפי שהאדם [בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוה, כי כן] בטבע החומר מבקש כל הנאות כסוס כפרד אין מבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ, ורחוקה היא מגבולה שהיא השמים, לא תוכל (לגבור כחו אליו) [לו, ויגבר כחו עליה] תמיד, לכן צריכה להרבה שומרים והם תפלין וציצית ומזוזה, ולבל נפסוק דברי תורה מפינו יומם ולילה, אלא אלה להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו. עוד אמרו חז"ל [קדושין לז ע"ב] למה נסמכה ביאת הארץ לפרשת תפלין, אמר הקב"ה עשו מצוה זו שבשבילה תכנסו לארץ ותזכו לחיי עולם הבא. עוד אמרו [ר"ה יז ע"א] אם יש לאדם מחצה עוונות ומחצה זכיות ויש בו עון, תפלין מכריע לחובה. כתב בספר ברוך שאמר [אות כו] בג' פסוקים שכתוב בהן לטוטפות, אחד בפרשת והיה כי יביאך [שמות יג, ט], ואחד בשמע [דברים ו, ח], ואחד בוהיה אם שמוע [שם יא יח], ולזכרון [ד]כתיב בקדש כל בכור [שמות יג, טז], באלו ד' פסוקים תמצא כל האותיות של א"ב חוץ מגימ"ל וסמ"ך, לומר גס רוח לא ישא תפלין, כי אם מי שרוחו נמוכה ואינו מחזיק טובה לעצמו כשהוא לומד ועושה מצוה, ע"כ. כתב בספר חסידים סי' רע"ג אם התפלין בתיק לא ינערם, אלא יתפשם בידו ויוציאם. ומצאתי כתוב [עמק ברכה סי' טו] טוב שירחץ במקום הנחת תפלין קודם הנחתן: [ב*] גרסינן [ברכות יד ע"ב] כל הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. וכתב הלבוש יש מפרשים על השם יתברך והכי קאמר, כיון שאומר בקריאת שמע והיה אם שמוע וכו' ונתתי מטר וכו', והוא אינו מניח תפלין, והקב"ה נותן מטר ע"כ. ובאמת שרש"י [שם ד"ה כאלו] פירש הכי על השם יתברך, ומה שכתב הלבוש והכי קאמר כיון וכו' הוא הבנתו בדברי רש"י, והוא רחוק, ועוד מי כתיב כל מצוותי (מצאתי כתוב) [מצותי כתיב], וכי בשביל שלא יקיים מצות תפלין לא יתן מטר. וראיתי במעדני מלך דף י"ג [שם פ"ב סימן י אות ט] שפירש לדברי רש"י ז"ל שאילו העיד באמת שה' אלקינו ה' אחד היה מקיים מצוותיו ע"כ. וכן נוטין דברי הב"ח [ס"ב], אלא שהוסיף וכתב דבקשירת התפלין מעיד על יחודו, ואם אינו מניח תפלין נראה כמעיד עליו שאינו יחיד ע"כ. ותמהני שלא הזכירו מדברי לבוש. עוד ראיתי בתוס' ברכות דף י"ד [ע"ב] בד"ה ומנח וכו' זה לשונם, פירוש באדון שצוה, שהוא קורא והיו לטוטפות ולאות על ידיך ואין עכ"ל, ופירושו נראה דמעיד על השם יתברך שלא צווהו להניח תפילין. וכן מצאתי באבודרה"ם דף ל' [עמוד עח] שפירש כן דברי רש"י. ובר מן דין מוכח לי דהלבוש במחילת כבודו לא השגיח לעיין בדברי תוס' הנ"ל (ד"ה) [ד]מ"ש ונ"ל שאין זו קושיא וכו', כבר כתבו תוס' להדיא, וכן אבודרה"ם שם מקשה ומתרץ הכי. ואולי דקשיא ליה ללבוש על דבריהם דהו"ל לומר כל מי שלובש ד' כנפות ואין לו בה ציצית כאילו מעיד עדות שקר, ולזה אפשר סיים וכתב ואין דרך בני אדם לדקדק וכו', ור"ל דאף שילבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ"מ אין דרך בני אדם לדקדק וכו' ולא מיתחזי שקר, ודחוק וצ"ע. והצעתי דברי אלה לפני אדוני אבי הרב נר"ו, ואמר שיש להוסיף להפליא על הלבוש בהבנתו דמעיד שקר משום שבא מטר, הא בסוף סנהדרין [קיג ע"א] גבי מעשה דאחאב משמע דקאי דווקא על עבודת כוכבים, ועוד דפירש מהרש"א שם [ד"ה אחאב] דלא יהיה מטר קאי על ואבדתם מהרה אחר ונושנתם. ועוד דהא פרשת והיה אם שמוע לרבים נאמר כדפירש רש"י פרשת עקב [דברים יא, יג ד"ה בכל], אם כן התנאי דמטר דווקא אם רבים אין מניחין תפלין. והשבתי דאפשר ליישב זה, דמ"מ העולם יטעו ולא ילמדו לימודים אלו, כדמצינו דאחאב לא למד, וא"כ נראה כמעיד עדות שקר. מיהו כבר בררתי האמת בפרש"י:

[ג] שמעלין בקודש וכו'. ובסוף סעיף זה כתב הלבוש יש אומרים דתפלין קודמת כיון שיש בהן קדושה יתירה. וצריך לומר דבסברא זה פליגא, אם דבר שיש בו קדושה יותר, יוקדם או יאוחר משום מעלין בקודש. ובאמת לא ידעתי מאן נינהו הני יש אומרים שכתב לקמן, ובב"י לא נזכר מהם, והטעם דמעלין בקודש הוא בליקוטי (מהרי"ל) [מהרי"ו דינין והלכות] סי' כ'. ונראה שהוא עפ"י הסוד, שנכנס האדם מקדושה קלה לקדושה חמורה, וכדאיתא בש"ע מהר"י לוריא [הל' ציצית סעיף כ], וכן בזוהר [ח"ג קכ ע"ב] ומקור חיים [סק"א]. וכן במגילה דף (כ"ב) [כא ע"ב] קאמר אחרון שקרא ד' הרי זה משובח משום מעלין בקודש ולא מורידין. עוד דעיקר טעם יש אומרים לקמן כדמסיים הלבוש דמצות ציצית אידחי משעת הלבישה מפני שלא היו ידיו נקיות. וא"ל הא כתב הלבוש גופיה סימן ח' סעיף י"א דאפשר ללובשו בלא ברכה, מ"מ לכתחלה משמע שם בריש הסימן דטוב יותר ללובשו אחר נטילה. הקשה הלבוש למה לש"ע ליתן טעם דציצית קודם, הא ציצית חל מיד שילבש ותפלין אינו מניח ערום, ומטעם זה לא הוצרכו להזכיר. ולענ"ד לק"מ, דהא קי"ל דציצית לאו חובת גברא ואם ירצה לעשות כל מלבושיו בלא ד' כנפות וציצית הרשות בידו, אלא דבשעת קריאת שמע ותפלה צריך ליזהר בהם אף מי שאין מעוטף בהם כל היום, כדלעיל סימן כ"ד [ס"א], ולכן הוצרך הש"ע לטעמים אלו. ומה שכתב מטעם זה לא הוצרכו עיין באליה זוטא [סק"א]:

[ד] כדי שלא יעבור וכו'. כתב מג"א [סק"א] צ"ע דנראה לי דאין קפידא בזה כיון דתפלין עדיין בתוך כיסן, וכן משמע סעיף י"א ע"כ. ולענ"ד דשאני בסעיף י"א דשניהם בתוך הכיס הו"ל מעביר יותר במה שהוציא ראשון, משא"כ הכא דאף שהוא בתוך הכיס מ"מ הוי מעביר, כיון שתפלין בידו ע"י כיס והטלית אין בידו כלל:

[ה] אף בטלית וכו'. וכן כתבו המקובלים [עי' מצת שימורים ה' תפילין ד"ה ובעת], וסיימו דכשמניח תפלין של יד יניחם בצנעה דהיינו שיכסה הזרוע בטלית ויניחם. אבל מג"א [סק"ה] כתב שמצא כתוב בשם מנהגי מהר"י [עי' נגיד ומצוה עניני ביהכנ"ס] דבבית הכנסת התעטף בטלית גדול, ובמקומות שמצויים עכו"ם ברחוב לכו"ע יתעטף בחצר בית הכנסת. עוד כתב [סק"ד] אף שבא טלית לידו קודם תפלין אין צריך להתעטף בו בביתו כיון שאין דעתו ללובשו כאן:

[ו] מניח תפילין והולך וכו'. כתב עולת תמיד [סק"ג] במקומות שדרים בין כותים או מבואות המטונפות שאינו יכול ללבוש טלית ותפלין בביתו, יניחם בפרוזדור של בית הכנסת, ולא ילך לתוך בית הכנסת זולת טלית ותפילין ע"כ. אבל בכנסת הגדולה [הגהות טור] מבואר דאפילו כשיש מבואות מטונפות יניחם בביתו ויכסה התפלין במקום הטינופת, וכן משמע לי בתשובת מנחם עזריה סימן נ"ט. וכן משמע במג"א סימן מ"ג [סוף ס"ק יא]. ובזוהר פרשת ואתחנן שהביא לבוש תחלת דבריו כד נפקא מתרעא דביתא בציצית ותפלין, ד' מלאכין קדישין מזדווגין עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה ואוזפין ליה, פירוש מלווין אותו לבית כנישתא, ומכרזי קמיה הבו יקרא לדיוקנא דמלכא ע"כ. וכמדומה דכנסת הגדולה לא עיין בתחלת דברי זוהר עי"ש ואין להאריך. וכן בזוהר פרשת שלח לך [ח"ג ש ע"ב] מבואר שיניחם בביתו. כתב ספר מקור חיים [סק"ב] אמנם מי שרגיל לילך לבית הכנסת למנות מעשרה ראשונים קודם עלות השחר, עדיף טפי שנוטל שכר כנגד כולם, ומקיים מה שאמר הכתוב [משלי יד, כח] ברוב עם הדרת מלך, ואח"כ מתקדש יותר בעטיפת ציצית ותפלין, גם כי אינו מקיים להניח התפלין בביתו, לא יגרע משלימות [הנמצא בלבישת הטלית והנחת התפילין כל אחד כפי בחינתו, בהיותו בבית הכנסת עדיף כמדובר] ע"כ. אבל בש"ע מהר"י לוריא [הלכות נט"י דשחרית] סעיף כ"א כתב דיותר טוב לילך לבית הכנסת מעוטף בטלית ותפלין, משילך קודם זמן טלית ותפילין ולהיות מעשרה ראשונים ע"כ. וכן בתשובת מהר"ם מלובלין סימן ל"ד פטר לאחד מקנס שחייב לילך לתהלים מטעם זה עי"ש, וכ"כ מג"א [סק"ג] בשם כוונת האר"י [ר"מ טרינקו כא ע"א]. ובאמת מסתבר כמקור חיים, כיון שעדיין אין זמן של ציצית אין החיוב מוטל עליו כלל. שוב נדפס תשובת נחלת שבעה [סימן ו] ומצאתי כדברי, וכתב כן בשם ספר תוצאות חיים [לראשית חכמה אות קנד]:

[ז] ומברך וכו'. בספר מקור חיים [סק"ג] כתב שאין עיכוב בדבר. ועיין לקמן סימן מ"ז [סעיף יג]:

[ח] על הזרוע וכו'. עוד טעם, על הזרוע כנגד חוש המיחוש שתלוי ביד, ולכן אין בו אלא בית אחד, ועל הראש ד' בתים נגד ד' חושין שבראש, חוש הראות, חוש השמע, חוש הריח, חוש הטעם, כדי שיתעורר האדם בחמשה חושים ויזכור חסדי אל וייחודו ושהוא משגיח על כל בריותיו. ולרמז זה, יגיע רצועה של ימין עד הטבור, לרמז שהשפעת עולם השפל במצות בוראו עד טבור העולם, לאפוקי מלבן של [ה]אומרים שהשגחת המשגיח מגעת עד גלגל הלבנה ולא יותר. עוד מצינו תפילין של יד זכר לחוזק יד, ושל ראש זכר ליציאת מצרים אשר ראו בעיניהם. ועיין לעיל סימן ח' סעיף ט' אם הניח תפילין בלא כוונה אם יצא:

[ט] להניח תפילין וכו'. הא דלא מברכינן לקשור כדכתיב וקשרתם, משום דעיקר מצות תפילין הוא שיהיו מונחים עליו כל היום, ואם היה מברך לקשור היה משמע דבקשירת רגע אחד ואחר כך מסירן יצא, לכך תקנו להניח דמשמע שיהיו מונחים עליו שעה אחד עכ"פ, כן כתב הב"ח [סעיף ה ד"ה וא"ת], ועיין (לעיל) [לקמן] סעיף י"ב. ובספר מקור חיים [מו ע"ב] כתב משום דברכת להניח מועיל נמי לפטור תפלין של ראש, לכן תקנו להניח שהוא כמו ענין התחלה כי עדיין צריך להניח של ראש. כתב לחם חמודות [ה"ק תפילין אות נד ובמלבושי יו"ט סק"ד] דלמ"ד דתפלין ידגי"ש, להורות על הכפל דתפלין לשון פלילה. ואם עבר והניח של ראש תחלה עיין סימן תרפ"ד [א"ר] ס"ק ח':

[י] וטוב לומר תמיד [ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד] וכו'. והלבוש שהשמיטו, נראה משום דכתב בית יוסף אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ע"כ. ואף שכתב לחם חמודות [שם] דרמ"א לא חש לדברי ב"י דכיון שאנו נוהגין לברך שניהם, טוב לומר לרווחא דמלתא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לא שמכניסין עצמינו בספק ברכה כלל, וכ"כ מלבושי יו"ט [סק"ב] בשם דרשות מהר"ש [סי' קעא] דאין אנו מסופקים, פשיטא לן כר"ת. מ"מ נראה דס"ל ללבוש דאין לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כי היכא דלא תיפוק מיניה חורבא, ויטעו במלתא אחריתא בספק ברכה שיברך על סמך שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מיהו העולם נוהגין כרמ"א. וגדולה מזו ראיתי שכתב עולת תמיד [סק"ז] זה לשונו, ואני אומר שיותר טוב שיכווין שלא לצאת בברכת להניח, ואז ברכה שמברך על הראש אינה ברכה לבטלה, כמ"ש בתשובת מנחם עזריה [סי' קב] עכ"ל. וזה דבר תמהון, דהא קי"ל אם סח או אין לו אלא של ראש מברכין שתים, א"כ אם יכווין שלא לצאת בברכת להניח יצטרך לברך עוד ברכת להניח על של ראש, ואדרבה צריך לכווין בברכת להניח גם על של ראש, דניתקן נמי על של ראש כמבואר בדברי לבוש. ומתשובת מנחם עזריה אין ראיה, דס"ל לברך רק ברכה אחת על שתיהן, ואם סח אין מברך אלא על מצות, אבל לדידן דמברכין שנים לא שייך זה, הילכך עיקר כדברי רמ"א. כתב לחם חמודות [שם] מ"ש רמ"א דטוב לומר תמיד [אחר הברכה שניה וכו'], כולל בלשון הזה אף אם היה סח ביניהם, דלרש"י אין מברך להניח, ולדידן חוזר ומברך גם להניח, ולפי (זה) שאין להפסיק בין שתי הברכות עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לכך כתב דתמיד אפילו בענין זה אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד [אחר הברכה שניה], אלא דאז כשסח צריך שיכווין באומרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכת דלהניח שחזר ובירכה ע"כ. ונראה דכן הדין אם אין לו אלא של ראש לחוד:

[יא] צריך להעביר וכו'. דכתיב על ידך והדר לטוטפת בין עיניך, משא"כ בציצית ותפלין בסעיף א' [מג"א ס"ק יא]:

[יב] בקמ"ץ וכו'. בספר מצות שמורים דף ס"ד [ד"ה ואח"כ] בשם המעריך [בס' הערוך ערך תפלין] כתב דהש"ע שפסק לומר בקמ"ץ טעה דהוא לשון מנוחה, וכאן צריך לומר בפת"ח ודג"ש לשום תפלין, כמו נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו עכ"ל. ותימא עליו שמלאו לבו לחלוק על ש"ע, והוא מאגור [סי' לז], גם לזו לא ראה דברי לבוש שדחה זה מפסוקי דאורייתא. ומלשון הש"ס אין ראיה, ואפשר דגם בחנוכה בש"ס צ"ל בקמ"ץ, וכן בתשב"ץ [קטן סי' רעא] מבואר כדברי ש"ע. גם אישתמיטתיה דברי הרד"ק [בספר השרשים] שהביאם בשני שרשים מחולקים, הקמ"ץ בשורש נו"ח, ופת"ח בשורש ינ"ח עי"ש. עוד ראיה מפסוק חבור אפרים עצבים הנח לו [הושע ד, יז], ועתה הניחה לי [שמות לב, י], והנחתיו על אדמתו [ירמיה כז, יא], להניחו במדבר [במדבר לב, טו], שענין כולם העזיבה. עוד ראיתי בספר עולת תמיד [סק"ט] שכתב זה לשונו, ובלבוש ובלחם חמודות פליגי על הש"ע ודבריהם נראין לברך בפתח עכ"ל. ותימא גדולה דאדרבה הלבוש החזיק לברך בקמ"ץ, וכן פסק לחם חמודות דף צ"ד [שם אות נד], וכן פסק מלבושי יו"ט [סק"ד]. אלא דהקשו על ב"י שכתב שאין חילוק במשמעות, על זה יש חילוק גדול ושיש לברך דווקא בקמ"ץ וכן עיקר. ומצאתי בפסקי תוס' מנחות סימן (קנ"ב) [קל"א] זה לשונו, יברך להניח ברפ"ה ולא להני"ח בדג"ש ע"כ. נראה פירושו דיברך בקמ"ץ כי בפת"ח הוא בדג"ש. כתב לחם חמודות שם [אות נה] על מצות יש לברך בחול"ם על הוי"ו או בפת"ח תחת הוי"ו, והבורר יברור. ואני רגיל לומר בפת"ח דשניהם כחדא חשיבי ע"כ. וכתב שיירי כנסת הגדולה [הגהות טור אות ב] שכן מנהג העולם, וכ"כ אור חדש [בברכות התפילין], ודלא כט"ז [סק"י]. אם אין לו אלא של ראש לבד לכו"ע מברך בפת"ח:

[יג] אחר הנחה על הקיבורת וכו'. וכ"כ הב"ח [סעיף ו] לא יתחיל לברך עד אחר הנחה של יד על הקיבורת קודם קשירתם, בשל ראש לא יברך עד אחר הנחת סביב הראש קודם שמהדקן בראש, וכן קבלתי. וצריך למשמש בשל יד כשאומר שנית להניח, ט"ז [סק"ד], וכ"כ מצות שמורים [ד"ה ואח"כ קודם]:

[יד] לחזור ולברך וכו'. משמע אפילו באמן יהא שמיה רבא וקדושה, וכן מבואר בסעיף שאחר זה. וכן פירש הנחלת צבי [סק"ט] דברי הש"ע, והט"ז [סק"ח] פירש להיפך, ולא נהירא. וכן מוכח בב"י שצריך לחזור ולברך, וכ"כ בתנחומא [סוף] פרשת בא הביאו הט"ז בתשובה הנ"ל. כתב בספר ברכת אברהם [ח"ד סי' קעב] אם מניח של יד בבית אחד והלך להניח של ראש בבית אחר, אף שהיה דעתו בשעת הברכה לכך צריך לחזור ולברך ע"כ. וכתב עולת תמיד [ס"ק יג] וצ"ע למעשה, ע"כ. ועיין בסימן ח' סעיף י"ג [א"ר ס"ק טו], וסימן קע"ח [ס"א]. וכתב הלבוש אפילו אותם שמניחין בחול המועד בלא ברכה אסור להסיח, דאין הטעם דמביא עצמו לברכה שאינו צריכה, אלא דכתיב והיו שיהא הויה אחד לשניהם. וכ"כ בפסקי מהרא"י [תרומת הדשן ח"ב סימן קז] בשם תוספות [מנחות לו ע"א ד"ה סח]. ותימא על עולת תמיד [ס"ק יב] שכתב בשם תוספות [ברכות מה ע"ב ד"ה הא] דהטעם משום ברכה שאינה צריכה. גם מה שכתב דלטעם זה אם חבירו מברך על התפלין והוא מכווין לצאת בברכת חבירו, וגם חבירו מכווין להוציאו, מותר להפסיק ע"כ. לכאורה תמוה, ונראה דצריך לחזור ולברך כיוון ששח בין ברכת חבירו לבין הנחת תפלין של ראש כמו כשבירך לעצמו. ולקמן סימן קס"ז ס"ק י"ג כתבתי כיוצא בזה עי"ש. ונראה דאף המניח בחול המועד בלא ברכה אסור לענות אמן יהא שמיה רבא מטעם דעבירה בידו, ודלא כמג"א [ס"ק יז] שמיקל בזה:

[טו] לצורך תפלין וכו'. והירא דבר ה' לא יפסיק כלל אפילו שהוא לצורך תפלין, מקור חיים [מז ע"א], ועיין לקמן סימן קס"ז סעיף ו':

[טז] קודם שיכרוך וכו'. אבל בכוונת האר"י [ר"מ טרינקו ז ע"ב] כתב דמהר"י נהג לכרוך ז' כריכות בזרוע, ואחר כך הניח של ראש. וכן פסקו הט"ז [סק"ט] ושל"ה [חולין, נר מצוה, אות כב] ומצת שמורים [ד"ה ואח"כ צריך], וכן אני נוהג. דנראה לי שגם לדברי הטור לאו איסורא הוא ואינה הפסקה גמורה, וכן מצאתי במהרי"ל הלכות תפלין [אות ט] דלא חשיב הפסק:

[יז] שאסור וכו'. עיין בלבוש, ובספר מקור חיים [שם] כתב הטעם משום דאין עושין מצות חבילות. וכתב כנסת הגדולה [הגהות טור] ודווקא המניח, אבל אדם אחר יכול להוציא של ראש מהתיק בעוד שחבירו מניח של יד ע"כ. ובמקור חיים [מז ע"א] משמע דדווקא בשעת הדחק מותר. כתב בשלחן ערוך מהר"י לוריא [ה' תפילין ס"ב בהג"ה] דלא היה חושש מלהוציא תפלין של ראש אף אם לא (היה) הקיף בזרוע, ואחר שהיה כורך ז' כריכות אז היה משים תפלין של ראש ע"כ. ועיין לקמן סימן כ"ז [א"ר] ס"ק [ט'].

[יח] לא נהגו וכו'. לשון הלבוש אינו מנהג. בלחם חמודות דף צ"ד [שם אות נו] ומלבושי יו"ט [סק"ז] ומקור חיים [שם] תפסו על הלבוש שאינו מנהג, דלא ידע שכתב האגור [סימן פד] כן בשם הזוהר [ח"ג קכ ע"ב] ויש בו סוד עפ"י הקבלה ע"כ. ולי נראה דראה וידע הלבוש זה ואפילו הכי ס"ל דאינו מנהג, כמו שהאריך רש"ל בתשובה סימן צ"ח דאין לסמוך בזה אדברי זוהר, וכל המשנה ומברך בישיבה ידו על התחתונה עי"ש. ומסיים דמי לנו גדול מר' שמשון מקינו"ן אחר שלמד ספרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו, דמי שלא ידע להשיג סודה על נכון בקל יבא לקצץ בנטיעות. והטעם דהנחה דומה לעבד שמקבל חותם של עבודת העמידה. ומהר"ם כתב דילפינן לכם מספירת עומר, מבואר דאף ההנחה יהא בעמידה, ודלא כפשרת מג"א [סק"כ]:

[יט] נשמטו ממקומן וכו'. כתב של"ה דף קי"ג [חולין, נר מצוה, ד"ה קבלתי] דקיבל ממהר"ש מלובלין, דבזמן הזה דאין מניחין תפילין אלא בשעת תפלה אין צריך לברך, כי בוודאי כל זמן שעוסק בדבר שבקדושה אין זה נקרא מסיח דעתו מתפלין שגם הם דבר שבקדושה, ודינים אלו לא נאמרו אלא למי שלבש תפלין כל היום וכל משא ומתן שלו בתפלין אז הוי שפיר היסח הדעת. ועוד דלא חשיב הסיח אלא כשהוא בשחוק ובקלות ראש כמ"ש הטור סימן מ"ד, ובוודאי בבית הכנסת בשעת התפלה ליכא שחוק וקלות ראש ע"כ. וכ"מ דעת מג"א [ס"ק כא]. ולענ"ד נראה דשאני בזה שנשמט ממקומו הוי היסח הדעת כל שאין מחשב על התפלין, וכן משמע בפסקי מהרא"י [תרומת הדשן ח"ב] סימן (כ') [ק"כ], ועוד דהא להרבה פוסקים אף בהזזה אדעתיה להחזיר צריך לברך מטעם דמצוה אזלא מיניה, ומכל שכן בזה שנשמט ממנו פתאום. ועוד הא אפילו [בהותר הקשר של יד] קודם שמניח של ראש שקלי וטרי הב"י אי צריך [לחזור ולברך] אשל יד, ובאותו פעם וודאי אינו בשחוק וקלות ראש. וכן משמע מדסתמו בעלי הש"ע ולבוש שהיו בזמן הזה ופסקו דצריך לברך, וצ"ע:

[כ] ויש אומרים וכו'. לאו דווקא הזזה אלא הוא הדין הסירו לגמרי אדעתא להחזיר, חוץ מהסירו ליכנס לבית הכסא צריך לברך, כיון דאי אפשר ליכנס בתפלין לשם, וכן כתב ב"ח סימן ח' [סעיף יד] וכל האחרונים ועי"ש. ואפשר לכוין כן הלבוש:

[כא] אינו צריך וכו'. והוא הדין מי שיש לו תפלין בידו בלא קשר, ומברך ועושה קשר ומניח דשפיר עולה לו הברכה, דעשיית הקשר אינו הפסק, וכ"כ הט"ז [ס"ק יב]:

[כב] הותר מהדק וכו'. וכתב עולת תמיד [סק"כ] דאזיל לשיטתו דהזיזן ממקומן אדעתא להחזירם מיד צריך לברך, מיהו על רמ"א יש לתמוה למה לא הגיה דאין צריך לברך ע"כ. וכ"מ במג"א [ס"ק כג]. וזה תמוה יותר על הלבוש דפסיק נמי בהזיזן דאין צריך לברך. אבל לק"מ, דוודאי גרע הותר מעצמו אף שהותר תיכף אחר הנחת של ראש, מהזיזה בפירוש אדעתא להחזיר. ובזה מיושב מה שהאריך לתמוה לחם חמודות דף צ"ה [שם אות נט ובמלבושי יו"ט סק"ח] על רמ"א שלא הגיה על מה שכתב בשולחן ערוך בנפסק הקשר בתחלת ההידוק דאין צריך לברך, הא כשגמר ההידוק צריך לברך, וזה כתב ב"י למאי דס"ל דהזיזה אדעתא לחזור צריך לברך, אם כן רמ"א דפסק בהזיזן דאין צריך לברך, הוה ליה להגיה גם בנפסק הקשר אחר ההידוק דאין צריך לברך ע"כ. ומה שכתב מג"א [שם] בזה דחזר בשלחן ערוך, דחוק ותמוה. ולעניות דעתי דבית יוסף מקל וחומר קאמר, דאם בהזיזן אדעתא להחזיר צריך לברך מכל שכן [בנפסק] בגמר ההידוק אף שלא הניח של ראש. אבל באמת למאי דקיימא לן דאין צריך לברך בהזיזן, מכל מקום בגמר ההידוק ונפסק הקשר מעצמו אפשר דצריך לברך, דנפסק הקשר גרע מהותר, וכן משמע בלבוש, וכן פסק עולת תמיד [ס"ק יט]. אבל הט"ז [ס"ק יב - יג] פסק דשוה להותר, ואין צריך לברך בנפסק הקשר אף אחר שגמר ההידוק, וכן משמע בנחלת צבי [בעטרת צבי סק"כ], ויש להקל בספק ברכה:

[כג] תפלין שאולין וכו'. אפילו שואל שלא מדעת בעלים יצא, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה כמו בטלית סימן י"ד [ס"ד]. ואם מצאה מקופלת יקפלנה כמו שמצאה, כ"כ בתשובת בנימין זאב [ח"א סי' קצט]** [כג*] כתב הלבוש אבל גזולין אסור לברך עד שיהא בה יאוש וכו'.** אבל הט"ז [ס"ק יד] אוסר אף ביאוש ושינוי רשות. ועיין לעיל סימן י"א סעיף ו':

[כד] לאחר קדיש יתום וכו'. ובשלחן ערוך מהר"י לוריא [סעיף יב] כתב לא תסיר התפילין עד אחר עלינו לשבח ועל כן נקוה לך ע"כ. וכ"כ מקור חיים [מז ע"ב] וסיים עד שיאמר פסוק והיה ה' למלך על כל הארץ וגו', כי זה תכלית השלימות שיהיה ה' אחד ושמו אחד ע"כ. ואולי אזהרתם אפילו ביחיד המתפלל שלא יסירו עד אחר עלינו, או במקום שאין אומרים קדיש אחר עלינו. מיהו (במ"א) [במטה משה] סימן כ"ב השיג על רמ"א וכתב שלא לחלוץ עד ארבע קדושות והוא ברכו את ה' המבורך, וקדושת בשפה ברורה, וקדושת העמידה, וקדושת ומקבלין דין מדין. ושלש קדישים, דהיינו אחר קדיש תתקבל, ושכן נכון ע"כ. וראוי לנהוג כדברי מהרא"י [לוריא] ומקור חיים:

[כה] קודם תפלת מוסף וכו'. כן כתב הלבוש, ולקמן סימן (תק"ה) [תכג ס"ד] כתב דיש לחלצן בראש חודש קודם קריאת פרשת ראש חודש בספר תורה. וכ"כ בסימן ת"צ [ס"ב] בחול המועד של פסח. ודעת גיסי בספר חק יעקב שם [סק"ב] להסיר גם בפסח קודם קריאת תורה [בפרשת] והקרבתם, דאיתא באשר"י [ה"ק תפילין סימן יט] ר' יוחנן היה חושש בראש ולא היה מניח תפלין אלא מפסח לפסח, דכתיב ושמרתם את החוקה עי"ש. ולפ"ז קודם [קריאת] מוסף בספר תורה יש לחלוץ. ומג"א [ס"ק לא] כתב בשם הלבוש סימן ל"א [ס"ב] דחולץ קודם הלל וליתא. אבל בחול המועד של סוכות יש לחלצן קודם הלל, וגדולה מזו ראיתי בתשובת מנחם עזריה סי' ק"ח שהטיח הרבה נגד הנוהגים לחלוץ אחר קריאת התורה בשעה שרודף להתפלל מוסף דהוי כחולץ לפני רבו, וגרע מי שחלץ לפני רבו [מ]מי שחלץ לפני המלך, והכא לפניו יתברך בשעה שהוא עומד בתפלה. וכתב דהמקדים אפילו בראש חודש לחלוץ קודם הלל הרי זה משובח, חוץ משליח ציבור שלא יחלוץ עד אחר קדיש תתקבל שכבר נסתלק מלפני התיבה, והיינו קודם קריאת התורה ע"כ. מבואר דיש לחולצן קודם כל קריאת התורה, לא קודם פרשת מוסף בלבד. וזה לשון הט"ז בסימן ל"א [סק"ב] בחול המועד יש לחולצן קודם הלל, ומכל שכן קודם קריאת התורה, ובראש חודש יש לחלצן קודם מוסף. ולענ"ד לנהוג בראש חודש אחר קדושת ובא לציון כמו בשאר הימים, אבל לא ימתין עד אחר קדיש דהוי יותר כחולץ לפני רבו כיון שעומד להתחלת התפלה. ומה טוב לעסוק בחליצה כשאומר יהי רצון שנשמור חקיך, כי במערבא היו מברכין לשמור חקיו, בסימן כ"ט, ובחול המועד דפסח קודם פרשת מוסף בספר תורה ובחול המועד דסוכות קודם הלל כמ"ש הלבוש ואפילו השליח צבור:

[כו] קדושת כתר וכו'. הקשה הט"ז [ס"ק טז] דלא עדיף אות זה מחול המועד גופיה דמניחין תפלין, וסיים דהנוהג שאינו חולץ במוסף אין עליו תלונה על שהוא סותר המנהג ע"כ. וכן מצאתי בלחם חמודות דף צ"ו [שם סוף אות עד]: