[א] תוליכם וכו'. דוקא דברים קטנים כאלו אבל בגדים לובשה מיד אחר הטבילה (תוס' ורא"ש):

[ב] ויש מי שאוסר וכו'. דחיישינן שתרפה הקליעה ותמתח החוט (ב"ח), וט"ז פירש דחיישינן שתסתור על ידי כותים דודאי מותר דהוי שבות דשבות עיין ס"ק מ"ב:

[ג] מעשה אריגה וכו'. צריך עיון וביו"ד סימן קצ"ח פסק דחוצץ ושם יתבאר היטב:

[ד] [לבוש] שחוצץ וכו'. צריך עיון וביו"ד שם כתב לשון רש"י דמסירה משום שלא תתלכלך:

[ה] [לבוש] אבל בחוטים וכו'. דוקא בשאינו תכשיט (נחלת צבי):

[ו] שהם רפויים וכו'. שאינה חונקת עצמה מה שאין כן בקטלה שהיא רחבה ואינה חונקת:

[ז] בקטלה וכו'. עיין סעיף ז' והא דלא חיישינן הכי דילמא שלפא משום דאז לא תהיה בעלת בשר:

[ח] [לבוש] ולא דמי לטוטפת וכו' לפיכך וכו'. זה לקח ממה שכתב בית יוסף זה לשונו, ולא דמי לטוטפת דטוטפת אינה קשור ואם באה לקושרו קושרו בשבכה אבל כלילא קושרת תמיד ולא בשבכה אלא רצועות תלויות בו וקושרתן בהם עד כאן לשונו, וצריך עיון דבש"ס [שבת] דף נ"ט קאמר טעמא מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחוי ואם כן לא דמי כלל לטוטפת שדרכה לכל הנשים דאז אפילו לחשובה אסור כמו שכתבו תוס' שם, לכן נראה לי דהלבוש במחילה לא כיוון יפה בדברי בית יוסף כי כוונת בית יוסף להקשות להיפך דבטוטפת כשר בקשור והכא אי לאו טעמא דאשה חשובה אסור אף בקשור לזה מתרץ דבטוטפת איכא היכירא שפיר בקשירה כיון שאין דרכה בכך ולא אתא למשלף ועוד שקשר בשבכה לא תגלה ראשה מה שאין כן בכלילא דדרכה לקשור ואינה קושרת בשבכה חיישינן שתתיר הקשירה למחווי אי לאו טעמא דאשה חשובה וזה ברור:

[ט] על לבה וכו'. לקבל פירורים שנופלין מפיה ולא יטנפו בגדיה (ש"מ):

[י] מכוסות וכו'. ומקום שנהגו לגלות האזנים אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאה משם (רמ"א), ומדכתב ובמקום שנהגו וכו' משמע דאין חילוק בין נשואות בין בתולות דבשניהם יש מקומות שמגלות אסור ויש מקומות שמכסין ומותר, מיהו במגן אברהם ס"ק [ט"ז] דמשמע דבכל מקום אסור בבתולות וכן משמע בלחם משנה פרק במה אשה ודלא כמשמעות:

[יא] [לבוש] טריחא וכו'. אף דחוטי צבעונים אסור בכך התם יותר קל מנזמי האוזן (תוס' דף נ"ט), ואין לומר דהתם מיירי במקום שנוהגין לגלות אזנים דאם כן מאי פריך הש"ס דף ס"ה מבנתיה דשמואל עיין שם, גם הוה ליה לחלק כן דרך להוציאם משם ודו"ק:

[יב] ואם יוצאת וכו'. אפילו מעמיד קשורים (בית יוסף), והב"ח חולק דאין בזה חיוב חטאת שאין דרך הוצאה בכך, וט"ז ומגן אברהם השיגו עליו שדרך הוצאה בכך עיין שם, אך צריך עיון דבשלטי גיבורים דף קכ"ו כתב להיתר בשם הרא"ש וטור, גם מהגהות מיימוני פרק ט"ו משמע דאף נקובה הוא תכשיט לאשה בצעיפה מיהו בגדולת מרדכי מוחק ומגיה שם ואינן מוכרח לעניות דעתי:

[יג] [לבוש] דכיון דלצניעותא וכו'. משמע דאף הוא תכשיט מותר לכתחילה בין שדוחק המחט לשערות תחת צעיפה בין שתוחב המחט על הצעיף שלא תיפול דמשום גילוי שער לא משלפי ומחוי וכן מבואר בבית יוסף, ולפי זה מה שכתב בסיפא ואם אינה מעמדת וכו' היינו בתכשיט אבל באין תכשיט חייב חטאת ולאפוקי מט"ז שהקשה דבתכשיט אסור לתוס' דלא דק דלבית יוסף לא סבירא ליה הכי, ועוד נראה לי דאפשר דגם תוס' דף ס' סבירא ליה הכי ולא דמי לבירת דצנועה יותר בגילוי שער, ומכל מקום מקשים תוס' דמבירית לא פריך הש"ס מידי ודו"ק, וכן מבואר בהרא"ש ורמזי"ם ורבינו ירוחם וראב"ן סימן שמ"ט ובמרדכי ובאגודה מתירין אפילו במפתחי חלוקה דלא גזרינן שתשלוף דאם כן תגלה בשרה, ומה שהאריך הט"ז בדברי סמ"ג הוא לחינם דברור דמה שמתיר הסמ"ג מיירי למאן דאמר דבזמן הזה שאין לנו רשות הרבים מותר עיין סעיף י"ח וכן כתב בב"ח, ומה שהקשה הט"ז לוקמיה הש"ס באוגרת ראשה וכשהיא תכשיט בראשה לא קשה מידי דבזמן הש"ס לא היו המחטים כך כמו שכתב ראב"ן שם:

[יד] וחייבת וכו'. עיין סימן ש"א סעיף ט':

[טו] והוא תכשיט וכו'. משמע דהך לכתחילה אסור דדמיא לכובלת, וצריך עיון דמשנה מפורשת [שבת] דף ס"ב היוצא בכוליאר חייב חטאת אך מספר התרומות סימן ר"מ למדתי דמיירי כשאין בו מחט תקועה שיכולין לסגור פה מפתחי חלוקה וצריך עיון לכוין פירוש רש"י שם לזה ועוד בביאורי רש"ל ועיין ס"ק י"ג וצריך עיון:

[טז] שיקשור בו בושם וכו'. אבל אם אין בו בושם חייב (ש"ס):

[יז] כסף וכו'. או עץ (ספר צידה לדרך), וצריך עיון דר"ן בשם ירושלמי כתב דעץ דינו כשל זהב וכן פסק בספר זכרון להגאון ריבי"ן:

[יח] בחוטי שער וכו'. מפני שהמים באים בהן ואינן חוצצין בטבילה על דרך שנגזור שתחלוץ (רמב"ם פרק י"ט), כתב בשלטי גיבורים דמותר לאשה נשואה לגלות פיאה נכרית שלה, אפילו עשויה משערותיה דאין שער באשה ערוה אלא המדובקים בבשרה אבל לא בתלושין דעשויה לכסות שערותיה האחרות אף דעבדה לקושטה שתהא נראת בעלת שער עד כאן לשונו, ולא דמי לחוטי צמר אף דהני שערות מחוברין בדבר ויש בו משום חציצה דהך פאה נכרית הוא כמלבוש דאינה הולכת זולתה, אי נמי בשעת טבילה מניחן בביתו (פרישה):

[יט] ולא ילדה וכו'. והרמב"ם מתיר בילדה בשל זקנה (טור), וכתב שלטי גיבורים שכן דעת רי"ף ור"ן וצריך עיון דמר"ן מבואר להיפך וכמו שכתב בית יוסף והנה [הרב המגיד] פרק י"ט הקשה על הרמב"ם הא אוסר בשן של זהב משום דמיגנאי אתא לאשלופי, גם הקשה מדאמרינן בשבת דף ס"ה דאי אשמועינן דידה הוה אמינא משום דמאיס וכו', עד כאן, ולעניות דעתי לא קשה מידי דאדרבה טעמא דרמב"ם מדאשמועינן במתניתין דמתירין אפילו בשל בהמה דגנאי יותר אלמא דלא חיישינן למשלף שערות משום גנאי, והא דאסרינן בזקנה בשל ילדה היינו שתישלוף להראות משום שבת, ומה שתמה הבית יוסף וכסף משנה איך מפרש הרמב"ם איידי דקאמר בש"ס לשיקרא דנראה לי דלא קשה מידי דסבירא ליה כגירסת תוס' לא זקינה בשל ילדה וילדה בשל זקינה אם כן יש לומר דהכי קאמר ילדה בשל זקנה מותר אף דמשמעות הש"ס דקאי למעלה על לא זקנה דלא כב"ח מכל מקום תנא ליה משום איידי ולא הוי לשקרא כן נראה לי ודו"ק:

[כ] [לבוש] ובסנדל וכו'. חסר כאן ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה (מלבושי יום טוב):

[כא] [לבוש] ולפיכך וכו'. תמה דזה משנה מפורשת דף ס"ד ובספר התרומות וסמ"ג כתבו שהוא ברייתא וצריך עיון מכל מקום מבואר דכולי עלמא סבירא ליה הכי אף שתוס' שם מקשין על הר' פורת דפירש משום שחיקת סמנים, אם כן אמאי לא תחזור פירוש דכיון דאתמול הוי עלה לא חיישינן לשחיקת סמנים ומכל מקום ודאי לא יחלוק על משנה ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה דאף לטעם שחיקת סימנים אסור לחזור וכן כתבו תוס' להדיא, ובית יוסף דף ק"ב וכן מוכח במגיד פרק י"ט שכתב דרמב"ם השמיט ואם נפל לא תחזיר מפני שנסמך על דין רטיה וחזר, עד כאן, אלמא דכולי עלמא סבירא ליה הכי ודו"ק:

[כב] אם נפל וכו'. כתבו תוס' בעירובין דוקא כשנפל על גבי קרקע אבל על גבי כלי שרי כמו ברטיה סימן שכ"ח סעיף כ"ה ודברים הללו נשמט מאחרונים עד כאן לשון תוספות יום טוב וכן מוכח ממגיד הנזכר לעיל, וצריך עיון אם כן איך דייקו ספר התרומות וסמ"ג דאם נפל לא תחזור לא קאי אמוך שבנדתה שהרי צריכה להסירה אם תצטרך לנקביה הא אפשר שלא תניח על גבי קרקע, מיהו לפי מה שכתב מגן אברהם דתוס' לא כתבו אלא להא טעם של הר"ר פורת אבל מטעם דמיחזי כמערים להוציא אפילו על גבי כלי אסור ויש ליישב מיהו ודאי כשאינה רוצה להיות בביתו מותר ולדידן שאין לנו רשות הרבים אפשר נמי דמותר:

[כג] [לבוש] ולפי זה וכו'. באמת שכן כתבו תוס' בשבת דף ס"ד אבל בסמ"ג וסמ"ק וספר התרומות מבואר דאף לטעם דמערמת להוציא מותר במוך באוזן וסנדל וכן פסק הב"ח ומלבושי יום טוב ונחלת צבי וכן משמע בבית יוסף ושולחן ערוך אפילו ליתן תבן בסנדל וטעמא דמוכחא מילתא דצריך לכך מה שאין כן בדבר שנותנה בתוך פיה וכן מבואר במרדכי והרא"ש ורבינו ירוחם דסבירא ליה נמי דמערמת להוציא ואפילו הכי מתירין במוך וסנדל וגדולה מזה מסופקים סמ"ג וספר התרומות וסמ"ק אי מותר ליתן פילפל לריח רע בשבת לכתחילה וטעמא כתב בביאורי רש"ל דריח רע מוכיח עליו ואין שייך בו הערמה אבל בשלח ומשום חולה השנויים לא מוכרח עליה כל כך וליכא מאן דידע, עד כאן, ומספר צידה לדרך למדתי דהספק הוא אי פירוש מתניתין פילפל הוא גם על זה שיש בו ריח רע אבל ודאי קאי לא יתן וכו' על פילפל, ובזה מתורץ תמיהת בית יוסף ונחלת צבי ודו"ק וצריך עיון:

[כד] [לבוש] לנידתה וכו'. בבית יוסף, לעניות דעתי גם תוס' דשבת מודה בזה דמותר דזה מוכח טפי שצריך להוציא משום הוצאה וכן מוכח בפסקי תוס' שם דלא אסרו אלא במוך באוזן וסנדל:

[כה] בשל זרוע וכו'. אבל בשוק לא שלפא דלא מגליא שוקא:

[כו] [לבוש] שאין דרך וכו'. זה לשון הרא"ש ריש פרק ו' דאם שכח שבתא אפילו נאסור לו להתירו לא יניח כיון שאין זכור שבת אבל בהנך שצריך להתירם לצורך שבת חיישינן שמא ישכח שבת ואתא לאתויינהו ובהנך שאין צריך להתירן לא חיישינן שמא בשעה שמתירו הוא זכור שבת ואחר כך ישכח שבת ואתא לאתויינהו דבשעה מועטת כזו לא חיישינן שמא ישכח, עד כאן ואפשר לכוין דברי לבוש לזה ודו"ק:

[כז] [לבוש] יש אומרים שאסורים וכו'. היינו יש אומרים בסעיף י"ח להתקשט אפילו בביתם (בית יוסף):

[כח] [לבוש] ואף על גב דהגהות מיימוני וכו'. פרק כל כתבי הקודש וסוף עירובין:

[כט] [לבוש] חוץ מטבעת שיש וכו'. מזה קשה על של"ה דף קל"ה שכתב זה לשונו נשאר במסקנא שלא תצא אשה בטבעת שיש עליו חותם בחצר שאינו מעורב, על כן יש להזהיר הנשים על זה עד כאן לשונו, ונראה דטעמא כיון דכתב השולחן ערוך בלשון אפשר לא רצה לסמוך מכל מקום הא הלבוש כתבו בפשיטות וכן מסתבר כיון דנהגו הנשים עכשיו לצאת בטבעת שיש חותם כמו אין חותם אין חילוק כלל, ועוד דהשולחן ערוך כתב הלשון אפשר משום שלא יצא בבית יוסף לפוסק שכתב היתר ובפירוש עיין שם, ואני מצאתי בשלטי גיבורים דף קע"ג בשם צפנת פענח להיתר ועל פי זה יש לפרש הכי דברי ראב"ן סימן שמ"ט עיין שם ודו"ק וכן מבואר בשלטי גיבורים דף קכ"ג, ומה שכתב השולחן ערוך ולבוש מיהו וכו' בבעל המאור כתב סברא להיפך דאיסור דאורייתא לא גזרינן בחצר עיין שם:

[ל] בכל התכשיטין וכו'. היינו דאסורים מטעמא דדילמא שלופא ומחוי וכן מבואר בשולחן ערוך:

[לא] שניטל חודה וכו'. במרדכי פרק ד' פירש שלא יצאו במחט שניטל חודה ועוקצה דלא מהני ביה יחוד לענין טומאה עד כאן לשונו, ובריש כל הכלים אמרינן דאם ניטל חודה או עוקצה אסור לטלטלה שלא יצאו דקאמר ר"י לאו דוקא דבטילטול נמי אסור עד כאן לשון בית יוסף וכן כתב בשולחן ערוך ולא עיין יפה דבגמרא קאי אמחט נקובה דאז כשניטל חודה דהיינו חוד שלה או עוקצה פירוש קשר עדיין חזו למילתיה עד שניטלו שניהם וכן משמע בהדיא בספר התרומות סימן רנ"ד (מגן אברהם). ותמה אני על גדול שכמותו דבגמרא שם זה לשונו, ניטל חודה או עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות ואסור לטלטל וכן הוא ברי"ף והרא"ש והר"ן וכל הפוסקים וכן הוא בספר התרומות שם להדיא ובסימנין ונראה כוונתו לחלוק על מה דמשמע ממה שכתב שולחן ערוך חודה או עוקצה ולא קאמר נמי כמו בסימן ש"ח חודה או חור אלא דמיירי הכא באינה נקובה ועל זה חולק דדוקא בנקובה אסור בניטל חודה או חור אבל באינה נקובה מותר עד שניטלו שניהם חודה ועוקצה ולפי זה צריכין להגיה הרבה כדברי מגן אברהם ודו"ק, ואף שאם תמצא לומר שכוונתו כן מכל מקום לעניות דעתי דברי בית יוסף נכונים בכוונת המרדכי שלא יצאו לאו דוקא דלא מהני ביה יחוד לענין טומאה ובתוספות שם מבואר דכל דלא מהני יחוד אסור בטילטול ועוד הא כתב המרדכי חודה ועוקצה ובניטל שניהם מודה דאסור בטילטול ועוד דבהגמרא פרק ט"ו כתב ניטל חידודה או עוקצה אסורה גם אפשר דחודה דנקט המרדכי היינו חודה ברי"ש:

[לב] צבועים וכו'. עיין ס"ק י"א:

[לג] חוץ מהפנים. כן לשון הטור אבל לרש"י והר"ן כל ראשן ופניהם חוץ מן העינים:

[לד] דלא בר טילטול וכו'. וסמ"ג ומרדכי כתבו טעם אחר מפני שנראה כמערים להוציאו ולא לצורך מלבוש ובשלטי גיבורים תמה עליהם אם כן מאי מיבעי הש"ס [שבת] דף ס"ו במערים בכוונה להוציא אגוז בסעיף כ"ג וסלקא בתיקו, עד כאן. ואני תמה עליו אמאי לא היקשה על תוס' דף ס"ז ורוב פוסקים שהבאתי בס"ק כ"ג גבי פלפל לתוך פיה משום דנראה כמערמת וכו', לכן נראה לי דזה שנראה לכל במערים ביותר גרע ממערים באגוז שאין נראה לאחרים וכן סימן ר"מ כתב בסמ"ג עוד יש לומר דמיבעי בש"ס על פרפה מערב שבת כמו שיתבאר לקמן, אך קצת קשה לפי זה מאי קאמר תיבעי למאן דאמר אין מערימין התם דרך הוצאה וכו' לימא התם לובש בשבת והכא מיבעי בערב שבת:

[לה] ואם פרפה וכו'. דמעשה מועיל ולטעם הסמ"ג צריך לומר משום דאז אינו נראה כמערים, כתב רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"א דכן הדין באיש:

[לו] [לבוש] מאתמול וכו'. כן כתב במרדכי ובגדולת מרדכי כתב ספרים אחרים אפילו בשבת, עד כאן, וליתא דהא העתיק לשון ספר התרומות וסמ"ג ושם הוא מאתמול וכן כתב סמ"ק גם דלא כהבנת בית יוסף ברמב"ם:

[לז] ופרפה וכו'. נראה לי דאפילו פרופה מאתמול אם כוונתו להוציאה לבנה אסור (מלבושי יום טוב), וצריך עיון בר"ן עיין שם:

[לח] תקומה וכו'. וקורין לה קוטנ"א בלע"ז ורש"י וט"ז כתבו שקוראים שטערין שוס ובביאור רש"ל לסמ"ג כתב המעתיק שהוא אבן חצר שיש בו חלל ואבן קטן בתוכו כענבל בזוג וכן נברא:

[לט] [לבוש] ויש לו משקלו וכו'. היינו שנמצא החפץ מאליו מכוין ומשקל האבן ולא חיסרו ממנו או הוסיפו מעליו לכוונו (ש"ס ורש"י) ולשון הרי"ף דאיכון ותקל לרפואה:

[מ] אסור וכו'. משמע מדרבנן כמו שכתב בית יוסף בשם הרמב"ם דהלכה כרבנן ודלא כסמ"ק שפסק דחייבת כר' אליעזר, אך ראיתי שגם ראב"ן סימן שנ"ד ור"ן פרק המצניע פסקו כסמ"ג וכן משמע קצת מספר התרומות סמ"ק ומרדכי ריש פרק במה אשה גבי חוטי צמר קלועות דגודלת בסעיף כ"ו חייבת והוא הדין בסרק וכוחלת, ודוקא לעצמה אבל לחברתה לכולי עלמא חייבת (ש"ס סוף פרק המצניע), וכן כתב ריא"ז בשלטי גיבורים גבי גודלת ועיין סימן ש"ך ס"ק כ"ד:

[מא] ומטעם וכו'. אבל הרמב"ם כתב דהוי ככותב ותמה תוספות יום טוב שהוא נגד מסקנת הש"ס, ולא קשה מידי דכבר כתב שלטי גיבורים שהיה לרמב"ם גירסא אחרת עיין שם, ובכנסת הגדולה תירץ דרמב"ם דייק מדאמר ר' אליעזר בסרק משום צובע אלמא דכוחלת משום כותב:

[מב] [לבוש] ואסור וכו'. משמע נמי מדרבנן ועיין ס"ק מ' כתב בית יוסף בשם הכלבו דהאידנא נהגו לקלוע שערן ואין מי שימחה בידן דמוטב שיהיו שוגגין וכו' שאי אפשר למונען שלא יתגנו על בעליהן, עד כאן, וכן כתב ראב"ן שם וסיים ואם תאמר מה שכורכת החוטין סביב שערן אינו גדיל איברא גדיל הוא דהא גבי ציצית שכורך חוט אחת סביב החוטין וקרי להו גדיל, עד כאן, ואף דסבירא ליה לראב"ן דגודלת אסור מדאורייתא מכל מקום צריך לומר דאינו מפורש מדאורייתא כמו תוספת יום כיפור בסימן תר"ח סעיף ב', וצריך עיון הקלוע נימין בתלוש חייב משום אורג והכא בשער לא חשיב אריגה:

[מג] אסור לסרוק וכו'. בריב"ש סימן שצ"ד כתב דחייב משום גוזז ומה שפירש רש"י בדף צ"ד דמתקן שערו במסרק אסור ובידים משום בונה היינו אחר שראשן סרוק יפה ואין בו חשש השרת נימין רוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין אבל הסריקה הוא משום גוזז, עד כאן, ובזה מתורץ מה שמקשין תוס' שם בד"ה פוסקת וכו':

[מד] [לבוש] שאין מתכוין וכו'. תמיהני הא ראה לשון הש"ס שהביא בית יוסף לשון כל הסורק להשיר נימין מתכוין בנזיר דף מ"ב הרי דמיירי במתכוין (מלבושי יום טוב), ותימא לי תמיהותו דאין ספק דלבוש כתב כן ממה שכתב בית יוסף פרק המוציא יין שפירש דמסרק ודאי מסיר שער ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה, עד כאן, ואי מיירי במתכוין ממש למה לי טעם משום פסיק רישיה וכן משמע ממה שכתב בית יוסף ויש מהנדזין בדבר וכו' ויש לדחות וכו' עיין שם, וכן מבואר ברש"י פרק במה טומנין דף נ' ובאגודה וברטנורה פרק שלושה מינים, שוב ראיתי בריב"ש סימן שצ"ח שהקשה על רש"י מש"ס דנזיר הנזכר לעיל, ותירץ דהמקשה היה סבור דיש סריקה דלא הוי פסיק רישיה ולזה השיב רבא דפסיק רישיה הוא שאין אדם סורק אלא כשיש בו נימין מדולדלין כדי להשירן ואפשר שבכלל דברי רבא אסור, עד כאן וצריך עיון, ומגן אברהם תירץ דש"ס דנזיר מיירי במסרק רך ודוחק גם אמאי לא מוקי הש"ס במסרק קשה דאסור אפילו באין מתכוין. ואגב אזכיר מה שקשה לכאורה דהוה ליה להש"ס דנזיר לאוקמי כולה כר"י וסבירא ליה דהך תנא דנתר וחול אין מגרר כלל כדאמר בשבת שם ודוחק לומר משום מפספס לא משני הבית יוסף ודו"ק:

[מה] [לבוש] אבל לסרוק וכו'. לשון רמ"א לחוף ולפספס ופירש רש"י בנזיר שם חופף שערו בנתר וחול ומפספס שמפריד שערותיו זו מזו והרמב"ם וברטנורא פירש חופף מחכך בידו ומפספס מחכך בצפרניו או בכלי והש"ס שם דאסור לחוף באדמה שודאי משיר שער:

[מו] [לבוש] ויש אומרים וכו' אסורה וכו'. לעצמה מדרבנן ולחברתה חייבת (שלטי גיבורים סוף פרק מצניע) וכן משמע בברטנורה שם ואפשר כוונתו אפילו באצבע לכן נראה לי להחמיר שלא לעשות באצבע לחברתה: