[א] אבל הכניסן וכו'. וסתמא כמי שהכניסן למאכל בהמה (תוס') פירוש כשראויים למאכל בהמה ועיין סימן שי"ט סעיף ו' ד':

[ב] מי מלח וכו'. פירוש מים במלח או ביין וחומץ או שאר משקה (סמ"ג וסמ"ג):

[ג] הרבה וכו'. פירוש אז אסור אפילו לתוך התבשיל אפילו לסעודה זו דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל אבל לעשות מותר כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן פרק שמונה שרצים דנקיט לסעודה זו אורחא דמילתא נקט דכיון שאין עושה אלא לאותו הסעודה עושה מעט וכן משמע ברמב"ם פרק כ"ב ורבינו ירוחם דף ע"ז ודו"ק וכן מצאתי מבואר בספר שבלי הלקט סימן ד' מותר לעשות מי מלח מועטין בשבת לצורך יומו, עד כאן, וכן משמע בספר תניא ודלא כעולת שבת ומגן אברהם. כתב עולת שבת דבש"ס מבואר דאם נותן שמן לכתחילה לתוך המים או לתוך המלח מותר אפילו במרובין, ולא ידעתי למה השמיט השולחן ערוך, עד כאן, ולעניות דעתי יפה כיוון השולחן ערוך כי נראה לי דרבנן פליגי אר' יוסי ואסרו אף בשמן לכתחילה וכן משמע ברמב"ם פרק כ"ב ורבינו ירוחם שם ומרדכי ושלטי גיבורים שם ודו"ק:

[ד] לתוך התבשיל וכו'. והוא הדין דמותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ומכל שכן כשנותן מלח לחוד בו ואחר כך המשקה דאפילו לר' יוסי מותר דשומן ממתיק המלח כמו שמן (תוס' שם וספר התרומות וסמ"ג). מהר"ש התיר להוסיף חומץ במוריס שכמעט נתייבשה לגמרי ומהרי"ל אוסר לתת קידה בחומץ להטביל במקום מוריס וכן לעשות ביצים קשים מבושלים עם פיטרלין בחומץ שדומה להילמי, וכתב מגן אברהם ס"ק [כ"ה] צריך עיון זה דמי ליינמולין דשרי ומעט שרי לדברי הכל:

[ה] ארבע או חמישה וכו'. והב"ח כתב דנהגו עלמא שלא למלחן כלל אלא כל אחד מטבל במלח כשרוצה לאכול, עד כאן, וכן כתב במהרי"ל הלכות יום טוב וכן נראה לי פירוש הש"ס דלמלוח אפילו אחד אסור דדמי למעבד וכן משמע ברמב"ם וכן מצאתי בראב"ן סימן שנ"ב. כתב בשלטי גיבורים דמותר ליתן מלח על השלטן ואחר כך שמן וחומץ, עד כאן. כתב הט"ז ראיתי שמשהין אותו כך עד שיסנן המים ואחר כך נותן שמן וחומץ זה איסור גמור ודמי למעבד (ט"ז), ואולי דמי לביצים סעיף ד' מיהו בצלים ושומן דינם כצנון וכתב מגן אברהם אוגרקוס חיין דינן כצנון אם לא כשנותן שמן תיכף, עד כאן, ועיין ס"ק ג':

[ו] שנראה ככובש וכו'. לכך אסור לשפוך בשבת יין או שאר משקים בכלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ דהוי ככובש (ט"ז):

[ז] [לבוש] ויש אומרים וכו'. כבר כתבתי שנוהגין להחמיר:

[ח] [לבוש] שאין וכו'. ועוד שאין המלח מועיל להם (מגן אברהם):

[ט] להניחה וכו'. משמע אפילו להניח מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפילו לצורך אותה סעודה אסור (מגן אברהם), ואינו מוכרח ועיין ס"ק ג' ועוד הא כתב רבינו ירוחם דף ע"ז זה לשונו, מותר למלוח בשר שראוי לאכול באותו יום כגון מבושל או חי אם רוצה לאכלו כך, עד כאן, הרי דאם רק ראוי לבו ביום מותר אף שלא לאותו הסעודה ומשמע בשבלי הלקט שהביא בית יוסף דכל שיש הפסד לבשר אם לא ימלחנו מותר למולחו ולהערים שיאכלנה וחוזר ונמלך ואינו אוכלו בשבת והט"ז הבין דוקא כשיאכל בשבת והנראה לעניות דעתי כתבתי, מיהו בדבר שאין ראוי לאכול בשבת לא שייך הערמה ואסור למלוח אף שיסריח ויפסיד, והנה מגן אברהם מביא בשם תוס' והרא"ש והרשב"א ור"ן דאסור למלוח בשר אף שרוצה לאכול בשבת דמתקן הוא ומדברי רבינו ירוחם ושבלי הלקט שהבאתי מבואר דמותר, ונראה לי דבמבושל אפשר דלכולי עלמא מותר. כתב מגן אברהם הרשב"א כתב בית ג' שער ג' המולח בשר להצניע לדרך חייב חטאת צריך עיון דבגמרא משמע דהלכה כרבא דפטור דבתרא הוא וכן פסק הרמב"ם פרק י"א, עד כאן. ונראה לי דאפשר כיון דרב אשי דף ע"ה מפרש לדברי רבה הלכה כוותיה ודו"ק ומצאתי בביאורי רש"ל לסמ"ג ז"ל אין עיבוד באוכלין כתב לקמן בדף מ"ו עד מי שמלח בשר בשבת להוליך לדרך רחוקה חייב משום מעבד, עד כאן, וזה תמוה דרבא דקאמר דף ע"ה אין עיבוד באוכלין גם לדרך רחוקה פטור ונראה לי דבדף מ"ו לא כתבו אלא לענין דבעינן מלח הרבה אבל לענין חיובא בשבת סמך על מה שכתב בהלכות שבת דאין עיבוד באוכלין ובזה יש ליישב נמי דעת הרשב"א דלעיל ודו"ק:

[י] פולין וכו'. כיון דהמליחה מועלת לה הוי כצנון (אחרונים):

[יא] מותר וכו'. לשון הרמב"ם פרק כ"א הצריך לדוך פלפלין וכיוצא ליתן לתוך המאכל בשבת כותש ביד הסכין ובקערה אבל לא במכתשת, עד כאן, ופירש מגן אברהם או בקערה שידוכם בשולי הקערה, ובמשמעות דברי רמב"ם לא משמע הכי אלא תרתי בעי שידוך ביד הסכין ובתוך הקערה וכן פירש הבית יוסף, ובגמרא דנקט ביד הסכין לחוד צריך לומר דמסתמא אז אינו כותש במכתשת וכן משמע בסמ"ק דין הטוחן ובר"ן פרק תולין, ונראה לי ראיה ממה שכתב הכלבו דף ל"ג שמלח הגס מותר לפזר על השולחן ולהדקא בקתא דסכינא, עד כאן, ומשמע דוקא על השולחן ומסיק שם דמלח ותבלין שוין הם וכן משמע עוד שם והיינו דמסיים הרמב"ם אבל לא במכתשת ובאמת כשמדוך בשולי הקערה הוי שינוי כמו ביד הסכין רק שידוך בתוך הקערה האחרת וכיוצא בו לאפוקי במכתשת וזהו כוונת האגור ודו"ק. כתב הט"ז אין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דמוליד ריחא עיין סימן תקי"א:

[יב] מותר לחתכו וכו'. מזה ראיה למה שכתב מגן אברהם דאסור לחתוך בסכין פלפלין וכל תבלין דהא דוקא במלח שהיא דק מותר מיהו לפררו ביד פשיטא דמותר ואפילו בסכין משמע קצת במגן אברהם דמותר כשחותך לאכול מיד עיין סעיף י"ב וצריך עיון:

[יג] קמשוי אוכל וכו'. כן כתב רמ"א ולאו דוקא נקטו אלא עיקר איסור משום טוחן כיון שחתכו דק דק וכן נראה דעת מגן אברהם ובזה מתורץ תמיהת ט"ז כאן וסימן שכ"ד סעיף ז':

[יד] במורג וכו'. שקורין רי"ב אייז"ן דכיון שמיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת (ריב"ש קמ"ז), ועולת שבת שהקשה הא גבינה אינו גידולי קרקע כמו בשר לא קשה מידי דאסור משום דדמי למכתשת אבל באמת מותר לחתכו דק דק בסכין ואפילו הוא קשה מתיר מגן אברהם והוא הדין דמותר לחתכו בקרדום או במגירה. דבר שאינו חפץ לאכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה (מגן אברהם), עיין סימן של"א סעיף ז':

[טו] אבל אם לאכלו מיד וכו'. או שהתרנגולים יאכלו מיד (ר"ן) עיין סעיף ט'. כתב מגן אברהם בשלטי גיבורים מפקפק על היתר זה גם בבית יוסף כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת אבל במדינתנו נוהגין לחתוך הצנון דק דק מאוד ואף על פי כן אסור לעשות עד יציאת מבית הכנסת דבעי סמוך לסעודה ממש כמו שכתב ריש סימן שי"ט, עד כאן, ושם ביארתי דאין צריך להמתין:

[טז] נתלשו מבעוד יום או שנתרסקו וכו'. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ריש פרק כ"ב איתא דבעי ריסוק כמו שכתב סימן ש"כ סעיף ב' בזיתים וענבים לכן נראה לי דהכי פירושו כשנתלשו יכול לרדות החלות מהכוורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גביו מסביב או לסחטו לתוך האוכל או שנתרסקו וכו' (מגן אברהם) והוא דחוק, אבל נראה לעניות דעתי דבמה שהקשה הוא גופיה אחר כך כיון דבגמרא קאמר דבש מעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא אם כן למה יגרע מפירות העומדין לאכילה דמותר לסחטן כיון שאין שם משקה עליו וסיים וצריך עיון ליישב, ולעניות דעתי דמיושב היטב דקושיא ראשונה מתרצת חברתא דבאמת אם נתלשו מבעוד יום לא בעי ריסוק ומותר לסחטו בכל ענין כיון שאין שם משקה עליו והא דבעינן ריסוק בחלות דבש היינו כשלא נתלשו דדומה לתולש אבל בזיתים וענבים מעיקרא אוכל והשתא משקה לכך אף בתלושין אסור שלא יסחוט והוא נכון ברור:

[יז] מותר לרדותו. פירוש מותר ליקח הדבש הצף אבל אסור ליקח החלות ועיין בתוס' דף מ"ג ריש ע"ב (מגן אברהם), והוא תמוה דמשמעות רמ"א ולבוש דגם החלות מותר לרדות וכן מבואר מכלל דברי דלעיל ודו"ק, וכן נראה לי דמתוס' שם אין ראיה דמיירי שלא נתרסק אבל בריסוק מותר וכן מבית יוסף משמע דתוס' מיירי בלא נתרסק שהרי כתב עליהם דדבש הצף דמותר היינו כשזב מערב שבת אבל כשזב בשבת אסור אלא אם כן ריסק מערב שבת ודו"ק:

[יח] [לבוש] ותבואה וכו'. כן כתב הרמב"ם ולכל הפוסקים שיטה אחרת כמו שכתב בבית יוסף (מלבושי יום טוב), וכן משמע בט"ז ואני אוסיף דהבית יוסף סיים דרבינו ירוחם חלק ט' פירש כרמב"ם אלא שנראה מדבריו דזיתים המיצרי היינו שתית נגד הגמרא, עד כאן, ותמה אני דבית יוסף שם מבואר דפירש דשתית היינו קלי כפירוש רש"י ופוסקים רק שמכניס בין הדברים דין דזיתום המצרי כמו שהוא בש"ס והרא"ש אבל לא עלה על דעתו כלל שיהא שתית דזיתים המצרי ומכל מקום אשתמיט למלבושי יום טוב שהמגיד פרק כ"א הסכים להרמב"ם ובכנסת הגדולה שכ"א כרי"ף והרא"ש:

[יט] אבל קשה וכו'. הקשה בשלטי גיבורים דלמה יהא לעולם אסור בקשה והרי שתית קל מקלי ומותר בקשה ולי נראה דבקלי נמי בקשה אסור וסמוך לעיל אדהכי במכל שכן (מלבושי יום טוב), והוא דחוק למעיין ברמב"ם גופיה וכן הב"ח פירש בפשיטות דרמב"ם מותר בקלי מעט אף בעבה גם בגמרא דוקא בשתית מחלק בין רכה לעבה ולא בקלי ועוד הא לשאר פוסקים פשיטא דמותר וכבר נודע דכל מה דנוכל למעט במחלוקת ממעטינן וכן נראה לי להיפך דרמב"ם מתיר בקלי מעט דסבירא ליה דגם בשתית מותר בעבה מעט והא דאוסר בקשה היינו בהרבה, ובזה ניחא לי קושית (לתו"מ) [לחם משנה] זה לשונו לרמב"ם דשתית וקלי שני דברים היכא אמר בגמרא כתיב אפינקסים דלוי וכו' ולית חילא בידא למיסר מר' יוסי בר יהודא הא ר' יוסי בר יהודא לא מיירי אלא בקלי ואינהו הוי גבלין שתיתא עבה, עד כאן, ולפי מה שכתבתי מיושב דמיירי בשתית עבה ומועט דלא גרע מקלי כדלעיל:

[כ] [לבוש] תחילה. אני תמה דיש אוסרים שבסימן שכ"ד סעיף ג' הוה ליה לכתבן גם כאן (מלבושי יום טוב), ולא קשה מידי דיש אומרים שבסעיף ט"ז קאי אכל הנך דלעיל וכן משמע במגן אברהם אבל בפרישה מחלק בקמח קלי דשייך גיבול יותר פסקו כולי עלמא כר' יוסי בר ר' יהודה דנתינת מים לא הוי גיבול והאריך בהוכחות. הנה הט"ז למד דין חדש דאסור לערב בשבת של פסח קמח שעושין מטחינת מצה אפויה שנותנין ביין או מי דבש דדמי לשתות שהוא טחינה גסה ואף דמותר ברכה היינו על ידי שינוי אבל בקמח זה אין ידוע מה נותן תחילה בחול כדי לידע מה השינוי, עד כאן, ולעניות דעתי משמע בתרומת הדשן סימן נ"ג דאם אין ידוע נעשה שינוי דמפרש הגמרא שיתן המאכל ואחר כך המשקה ועוד דכבר כתבתי דמעט מותר בעבה ואפילו בלא שינוי, גם בתוס' [שבת] סימן (תע"ג) [שכ"א ס"ק ל'] כתב שאין דבריו מוכרחים:

[כא] [לבוש] יש בו וכו'. ובשחלים כתב דאין בו משום לש וצריך עיון דמשמע דמיירי הכא שלא נתן בחרדל משקה מבעוד יום מדכתב לקמן ויש אומרים דהא דשרי לערב חרדל וכו' ואם כן דין אחד לחרדל ושחלים דנקט גבי חרדל לש ובשחלים שחקן נראה לי:

[כב] אלא ביד וכו'. או בכלי עצמו (ת"כ סימן נ"ג) וכן נראה כוונת הלבוש במה שכתב מערב באצבעו ואם נתן המשקה מערב שבת מערבו בכף (מרדכי) כמו בשתית וכו', פירוש דוקא ברכה כדלעיל וכן פירש מלבושי יום טוב ומגן אברהם וכל זה אפילו לצורך אותו סעודה אסור מסקנת הט"ז אם שכח לשפוך חומץ בערב שבת לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ ואחר כך הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או עושה בכלי עצמו ומנענע אותו ובירק הנקרא שלאטין אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק אבל למה שחותכין צנון ואוגרקס דק דק טוב להחמיר שיתן החומץ תחילה ובכל זה אם כבר נתן קצת המשקה מערב שבת מותר להוסיף בכל ענין אבל במעט טיפין לא מהני ואפילו נתן בתחילה בשבת נראה לי דאין לאסרו בדיעבד כי הרבה פוסקים מקילין. כתב מגן אברהם נראה לי דאסור להשתין על טיט ועפר משום גיבול וכן משמע בספר יראים גבי מורסין אסור לטרוף ביצים מגולגלים בקערה דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדירה:

[כג] יינומלין וכו'. דוקא שלהם מותר אבל לטרוף אותם יפה ולסנן כמו שעושין היום אסורים (שלטי גיבורים ואחרונים):

[כד] חילתית. כך שמה בערבי ונוהגין לאכלה במקומות הקרים (ברטנורה):

[כה] אם שתה ממנו וכו'. באליהו זוטא כתבתי שיש טעות סופר וצריך לומר ואם שתה וכו' כמו שכתבו השולחן ערוך ועולת תמיד וצריך לומר דבכוונה שינה הלבוש דסבירא ליה דוקא משום סכנה מותר לשתות אבל כשאין סכנה אף ששרה מאתמול אסור לשתות, ומה שכתב במה דברים אמורים לשתותו בחמין וכו' הכי פירושו במה דברים אמורים דאין היתר לשתות אלא במה שכבר שרה מערב שבת אבל בשבת אסור לשרות היינו לשרות בחמין אבל בצונן מותר לשרות בשבת אם אין לו מה ששרה מערב שבת כיון שהוא לו סכנה ומכל מקום צריך עיון דמטור ושולחן ערוך משמע דמותר לשתות אף בלא סכנה מה ששרוי מאתמול וכן מבואר ברי"ף והרא"ש פרק תולין ורבינו ירוחם חלק ט' וכן משמע ברש"י דף קמ"ו ור"ן שכתבו דבלאו רפואה נמי משקה ואפשר דמיירי במקום שאין דרך לשתות כי אם לרפואה לכך אין היתר אלא בסכנה וראיה לזה נראה לי מרמב"ם פרק כ"א דין כ"ב, ועיין מה שמגיה המגיד שם ובכלל דברי אפשר לפרשו בלא הגה ודו"ק:

[כו] וליתנו בחמה וכו'. ואי ליכא חמה אפילו באור שרי מפני הסכנה ואי ליכא אור מותר לשרות בחמין:

[כז] [לבוש] שבע ימים וכו'. כן כתב בטור ושולחן ערוך ותימא דבגמרא [שבת] דף ק"מ איתא בהדיא שלושה ימים וכן כתב בספר צידה לדרך ודוחק לומר שיש טעות סופר בטור ושולחן ערוך ולבוש:

[כח] בעץ פרור וכו'. דוקא בנחת ולא בכח (ב"ח) וכתב בעל הלכות גדולות דכן הדין באותן שמהתכין ביצי דגים לחים בשבת על ידי שמן וחומץ או לימוניס ועיין ט"ז ועיין סימן שי"ח סעיף י"ח:

[כט] המחמיר וכו'. ומותר למרח התפוחין גם למקום הריקן והוא הדין על הלחם (מגן אברהם):

[ל] [לבוש] משום בורר וכו'. ואם כן אף התפוחין אסור לקלוף להניח ועיין סימן שי"ט סעיף ג':

[לא] לאכול לאלתר וכו'. דוקא מעט מעט אבל קילוף גדול יחד נראה כבורר (רבינו ירוחם ואחרונים):