[א] [לבוש] וגם ר' שמעון וכו'. כתב עולת שבת תימה על הרוקח שכתב במסקנא הטעם דשרי ר' שמעון לגרור משום דאפילו במתכוין ליכא איסור דאורייתא וכו', הרי להדיא מסקינן סוף פרק כירה דאפילו באיסור דאורייתא אמרינן כן עד כאן דבריו, ואני עיינתי ברוקח ולא מצאתי כן עיין סימן נ"ח שם ולכן נראה לי שטעה עולת שבת בהבנת דברי בית יוסף שפתח בשם הרוקח דבגדולים מאוד אסור אפילו בקרקע של שיש ואחר כך כתב בסוף פרק כירה וכו' הני מילי במרה וכו' וסבר שהוא מסקנת רוקח ולא דק שהם דברי בית יוסף עצמו. והשתא אפרש דברי בית יוסף דלא כתב אלא ללמוד מינה דאין איסור דאורייתא בגרירה אף במתכוין ונפקא מינה טובא בין איסור דאורייתא לרבנן אבל באמת לענין דבר שאין מתכוין דשרי ודאי מודה דאפילו באיסור דאורייתא שרי כמבואר בסימן רע"ו ורע"ז ושל"ו ודוכתא טובא וזה ברור. ונראה דגם הלבוש נכשל בכל הסעיף וסבר שבית יוסף כתב זה לטעם על דשרי בגרירא וליתא אלא כדאמרן:

[ב] [לבוש] ואינו איסור דאורייתא וכו'. ליתא דבתוס' שבת דף צ"ה ד"ה המכבד משמע לכולי עלמא חייב במתכוין אלא טעמא דמתירין משום אין מתכוין וסבירא ליה דלא הוי פסיק רישיה:

[ג] על ידי כותים וכו'. וכן עיקר דלא כרש"ל מיהו בכנף אווזא יש להחמיר ברש"ל פרק ב' דביצה סימן ל"ג שכתב שמשוה גומות ממש כמו מכבדות והוה כלי שמלאכתו לאיסור ואסור אפילו לטלטלה מחמה לצל כי אם לצורך גופו או מקומו, עד כאן, ועיין סימן ש"ח סעיף מ"ט דמתיר אפילו מכבדה לטלטל ומגן אברהם כתב שם דילמאן דאמר שאסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור, עד כאן, ואני אומר דלכבד השולחן דלכולי עלמא מותר דהא הרבה מתירין במרוצף בקרשים נראה דאסור דמחליף באבנים אבל בשולחן אין להחמיר כלל דלא מחליף בקרקע אבנים ועיין סימן של"ח סעיף ה' ואף דכתב הלבוש בריש סימן ש"ב דיש חשש דשיבר הקסמין מכל מקום בכנף אווזא לא שייך זה והוי מלאכתו להיתר ועיין סימן ש"ח ס"ק ס"א וכן משמע בסימן שי"ו ס"ק ל"ז בירוק:

[ד] סכין. ואין נופחין הקרקע (רמב"ם), ועיין סימן ש"ח סעיף ג' דעל ידי נפיחה מוקצה מותר הכא חיישינן לאשווי גומות:

[ה] לצדד וכו'. ולא יכריע חבית וישפוך ממנה אלא מגביה אותה מן הארץ ושופך דאם לא כן מחפיר הוא מן הארץ (הלכות גדולות מגן אברהם):