[א] אינה מערבת שלא וכו'. תימא דלשון השולחן ערוך להיפך אין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו ואפשר שיש טעות סופר בלבוש וצריך לומר אינה מערבת אלא שלא בידיעתו דאמרינן מסתמא ניחא ליה כן נראה לי וכן משמע ממה שכתב אחר כך וכו' אינה יכולה לערב:

[ב] [לבוש] ובני החצר וכו'. והב"ח פסק דמותרין שלא בידיעתו אם לא שמוחה:

[ג] אינה יכולה לזכות וכו'. ונראה לי דממזונותיו רשאי לזכות (מגן אברהם):

[ד] ויש אומרים וכו'. הוא דעת הרמב"ם פרק ה' והראב"ד השיג מש"ס דף פ' דמעשה דטורזינא דלא רצה היה עד כאן, ולכאורה פירושו נראה לי דרמב"ם פירש דהש"ס פשיט דיוקא ולאיסורא דדוקא שלא מדעתו מותר אבל הך דטורזינא דלא רצה אסור, אך תיקשי על מה שכתב הרמב"ם פרק ב' דין י"ב דשוכר מאשתו שלא מדעתו ופירש המגיד בלא רצה, וכן נראה לי מוכח מדלא פירש הרמב"ם שם דמיירי דוקא בלא ידיעתו כדפירש בפרק ה', לכן נראה לי דסבירא ליה לרמב"ם לחלק בין ישראל לכותים דבכותים אף בלא רצה מהני וכהאי גוונא כתבו תוס' דף ע' ד"ה יורש וכו' והש"ס מייתי ראיה מדישראל מערב שלא בידיעתו הוא הדין בכותים אפילו בעל כרחך, והנה הרמב"ם פירש בש"ס דף ס"ד אפילו שכירו של ישראל נותן עירובו שלא מדעתו ודיו, והוא הדין שכיר של כותים משכיר אפילו בלא רצה, ותמה בית יוסף בסימן שפ"ב דהא בישראל בלא רצה לא מהני ועל כן פירש דברי רמב"ם בענין אחר דחוק ולמה שפירשתי מיושב דשאני כותים, ומכל מקום לדינא נראה לי עיקר כסברא ראשונה דאפילו בלא רצה מותר כי המגיד כתב שכן משמעות הסוגיא וכן משמע מכל הפוסקים:

[ה] [לבוש] אין האשה רשאה וכו'. אבל מגן אברהם כתב דרשאה כמו בני החצר ובהכי שפיר מתיישבת סוגיות הגמרא רגיל אין וכו' ואין צריך להגיה כמו שכתב בית יוסף (מגן אברהם). וצריך עיון דהא לפי הרמב"ם דפירש הא דאסור כשאינו רוצה לערב וכו' קיימינן אם כן מאי הוכיח מרגיל אין, ונראה לי דסבירא ליה דשמואל דסתמא אמר מערבת שלא מדעתו משמע אפילו אינו רגיל אם כן דייק שפיר דמיירי בלא ידיעתו דוקא דאי מיירי אפילו כשאינו רוצה תיקשי אינו רגיל דשמואל אברייתא ודו"ק:

[ו] אבל כופין וכו'. נראה לי דכולי עלמא מודים בזה כמו שכתב המגיד פרק ה' דין ב':

[ז] [לבוש] דהא יכולין וכו'. היינו ליש אומרים אבל לסברא ראשונה לעולם אין יכולין לערב בלא דעת אשתו וכן כתב מגן אברהם, וצריך עיון דבסימן תל"ו כתב כסברא ראשונה ודין זה הוא מהרא"ש ריש פרק הדר: