[א] שמשיירין וכו'. דעת הפוסקים עיקר דגם קודם הבדיקה יצניע החמץ שרוצה לאכול דאולי יחסור ממנו תוך הבדיקה ויהא צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר ובשעת אכילה יוציאנו ויחזור ויצניענו, וכל שכן כשחל ארבע עשר בשבת שצריך לשמור החמץ מה שמצא בבדיקה עד שעת הביעור, ויש להזהיר להמון בכל זה:

[ב] [לבוש] שאז צריך לבדוק וכו'. מכל מקום אין צריך לברך שנית, חק יעקב. ויש לגמגם דדמי לסימן תל"ה בלא בדק בארבע עשר דמברך ובחד מתניתין הוא דין זה:

[ג] [לבוש] כל הבית וכו'. אף במקום שאין מכניסין בו חמץ אם לא כשהן נעולות וליכא חור שעכבר יכול ליכנס שם, ואם ראינו לאיזה מקום הוליכתן לא חיישינן למקומות אחרים אף שפתוחים, ב"ח וכנסת הגדולה:

[ד] [לבוש] כופה וכו'. וכן הסכמת הפוסקים דאפילו לכתחילה כופה ודלא כב"ח. אסור ליתן חמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלותן כדאיתא בחולין דף י', אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין להגלות (מגן אברהם):

[ה] שודאי אדם וכו'. מיירי שאי אפשר לקטן ליטלו, דאם לא כן צריך בדיקה, עיין מה שכתבתי סוף סימן תל"ט (מגן אברהם):

[ו] יבטלנו וכו'. הטעם דאף אם ישכח אחר כך חמץ בפסח לא יעבור בבל יראה, אבל כל שלא נמצא ואינו יודע ממנו אינו עובר אף שלא ביטל, כן כתבתי בתשובה הנדפס בסוף שער אפרים בשם תוס' פרק כל שעה. והנה בן המחבר שם כתב דתוס' יחידאי הוא מדכתב הרא"ש פרק כל שעה ישראל שמצא חמץ אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון שבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה עד כאן לשונו, אלמא דבלא ביטול עובר, עד כאן, וקשה עליו הא הרא"ש פסק כתוס' כמו שכתבו הב"ח וט"ז ומגן אברהם, אלא צריך לומר בפירוש הרא"ש כיון שתיקנו חכמים לבטלו כדי שלא יעבור אם ימצא, אם כן אם לא בטלו קנסינן ליה כיון שהיה אפשר שיעבור בבל יראה אם היה נמצא בפסח, גם קשיא עליו שהרי הדין בפרק קמא דפסחים כתב בשנים ובשלושה מקומות כתוס' וכן כתב מגן אברהם בשם הרמב"ם וכן משמע לי דעת רש"י דף י' במשנה דף י"א בודקין וכו', ועל פי זה נראה לי לפרש דברי מהרש"א שם ודו"ק:

[ז] כל חמירא וכו'. לפי שהלחם הוא חיות האדם ואין ראוי לזלזל בכבודו לכן ניתקן בלשון תרגום שלא יבינו המזיקין ומקטרגין (סדר היום). המדקדק במעשיו יאמר בנוסח זה כל חמירא וכל חמיע דאיכא ברשותי דלא חמתיה ודלא בערתיה ודלא ידענא ליה ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא (ב"ח):

[ח] ואם אמרו וכו'. צריך עיון דהשמיט הלבוש מה שכתב רמ"א ואם אמרו בלשון הקודש יצא, ופירש בעולת שבת אפילו אינו מבין יצא. שוב עיינתי בכל ספרי שולחן ערוך ישנים וחדשים וליתא כלל תיבת יצא, ואם כן צריך לומר דמה שכתב ואם אמרו בלשון הקודש קאי למטה לכל חמירא וכן משמע הלבוש, גם בתשובת מהרי"ו סימן קצ"ג לא כתב מידי מהך דיעבד, ואין ספק שאיזה תלמיד הגיה בדברי רמ"א תיבת יצא משום דקשיא ליה הא כל חמירא אינו לשון הקודש ולא דק דרמ"א אגב שוטפא כתב לשון הקודש ורצה לומר לשון הש"ס וכמו שכתב בתרומת הדשן סימן קל"ד, ולזה נשמר הלבוש וכתב שהוא לשון הש"ס. גם נראה לי דבאמת לא יצא כשאינו מבין דלא דמי לברכת המזון ומגילה דיצא דהכא בעינן דין הפקר ממש שיחשוב בלבו שמפקירו ועיקר הביטול בלב כדאיתא בטור סימן תל"ו, ואפילו אם נאמר דרמ"א כתב דיצא היינו שאינו מבין הלשון ומכל מקום יודע שמבטל בזה, אבל עם הארץ שאינו יודע כלל שמפקיר בזה אינו יוצא, וכל זה כתבתי בספרי אליהו זוטא ובתשובתי המובא בסוף ספר שער אפרים, ומה שהשיב בהגהה אינם כדאין להשיב כמו שיראה המעיין וכבר הסכימו עמי כל אחרונים:

[ט] [לבוש] קודם התחלת וכו'. ונכון לשרפו אחר שעה רביעית ואחר כך יבטלנו (ב"ח):

[י] שלוחו וכו'. פירוש שצווהו לבטל אבל כשצווהו לבדוק אינו יכול לבטלו (מגן אברהם), והב"ח החמיר שאין להקל לבטלו על ידי שליח עיין שם שהאריך, במהרי"ל, הבודק לאלמנה היא מבטלת בעצמה בלשון שמבינה, אם אין יודעת כלל אז יבטל הבודק והיא תעמוד אצלו בשעת הביטול, עד כאן, משמע נמי שאין להקל אלא באי אפשר בענין אחר:

[יא] יאמר חמצו וכו'. ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותיה דפלוני דלא ידע ביה וכו'. אפוטרופוס של יתומים מחויב לבדוק ולבער ולבטל החמץ של יתומים (חק יעקב), ואם פשע וכו' עיין חושן משפט סימן ר"ץ: