[א] בשביל התינוקות וכו'. נהגו שמניחין לילדים לחטוף אפיקומן שלא ישנו (חק יעקב):

[ב] בכלים נאים וכו'. ובמשכון דכותים דעת מגן אברהם גזל בלא רשותו וכמו שכתוב בחושן משפט סימן שנ"ט וש"ס דסוף פרק השוכר את הפועל צריך לומר כיון דדעתיה לשקועי שאני, אי נמי דנטל רשות מכותים. מיהו לדינא כבר הסכימו אחרונים ביו"ד סימן ק"ח דמותר אפילו כל השנה ולכך קיצרתי:

[ג] בהסיבה וכו'. אבל תוך שנים עשרה חודש אין לו הסיבה (ב"ח) וכן המנהג (ט"ז), והוא הדין אבל תוך שלושים על שאר קרובים כשלא נהג שבעה קודם הרגל, ודעת חק יעקב דכל אבל צריך הסיבה רק ישנה קצת. קיטל אין לובשין דכבר נכנע לב ועיין סימן תר"י:

[ד] לא יטה וכו'. מותר לסמוך על ירך חבירו אבל לא על ירך עצמו דמיחזי כדואג:

[ה] אפילו הוא רבו וכו'. ולענין מעשה ראוי להחמיר שלא ישב אלא אם כן נותן לו האב רשות (ב"ח):

[ו] ותלמיד אין צריך וכו'. ואפילו איסורא איכא כמו שכתב טעמא דמורא רבך וכו', ובשאר פטורים אם מחמיר יש פלוגתא באחרונים אם יקרא הדיוט עיין שם:

[ז] אפילו אינו רבו מובהק וכו'. והב"ח מחמיר בזה שיתן לו רבו רשות ואז חייב מספיקא וכן פסק מהר"ל מפראג:

[ח] רבו רשות וכו'. הקשה הט"ז אם כן מאי פריך בפסחים דף ק"ח מברייתא אפילו תלמיד אצל רבו דילמא מיירי בנתן רשות ותירץ וזה לשונו ויש לומר דלשון הברייתא מורה על חיוב הסיבה ובנטילת רשות אין שום חיוב על התלמיד ומוכח מזה דאין חיוב על הרב לתת רשות דאם לא כן אמאי לא מוקי בהכי דיש חיוב על הרב לתת רשות עד כאן לשונו. וקשה הא בלאו הכי מבואר בש"ס דאינו חיוב דרב יוסף אמר לתלמידיו לא צריכתו, ויש לומר דהוה אמינא לחלק דרבו שאינו מובהק מחויב ליתן רשות לכן הוכיח מדלא מוקי בהכי אלמא אפילו באינו מובהק אינה חובה, עוד יש לומר דלעולם רב יוסף נתן להם רשות ומכל מקום אמר לא צריכתו דאף שנותן רשות מכל מקום לאו חיובא הוא לתלמידים:

[ט] השמש וכו'. והוא הדין עבדים ושפחות אבל לא עבדים כנענים, אף שחייבים במצוות דנשים (חק יעקב):

[י] יחזור וכו'. והאידנא שאין דרך לשתות בין הראשונות צריך לברך והוה ליה כמוסיף אבל בכוס שני יחזור וישתה דהא אפילו שותה יין בתוך הסעודה פוטרן (מגן אברהם), וכן עיקר אף שהב"ח מיקל אף בכוס שני בסימן תע"ט:

[יא] וכן באכילת מצה וכו'. ולכתחילה יסב בכל הסעודה (רמ"א), והקשה הט"ז מפסחים דף ק"א השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא אלמא דאדם אחר אפילו בדיעבד לא יצא כשאין מיסב בכל הסעודה ותירוצא דחוק עיין שם, ולי נראה דשמש אפילו כשאין מיסב ארבע כוסות יצא, וגם אף שלא מיסב באפיקומן, גם אף שלא היה כזית ראשון עיין סעיף ו' ודו"ק:

[יב] [לבוש] זכר לארבע גאולות וכו'. במטה משה יש שלושה טעמים אחד כוס ראשון אשר בחר בנו בימי אברהם כוס שני הודאה על גאולת מצרים כוס שלישי כנגד זמן הגלות כוס רביעי כנגד גאולה עתידה, טעם שני כוס ראשון שנצולו משיעבוד מצרים כי בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כוס שני יציאת מצרים כוס שלישי שעשה בהם שפטים כוס רביעי על מתן תורה, טעם שלישי כנגד ארבע אותיות הויה. כתב ר' דוד אבודרהם יש שואלין מפני מה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לשתות ארבע כוסות, ויש לומר דכוס של קידוש מצווה ועומד ואין לברך לשתות שלוש כוסות שהוא מחויב בארבע כוסות, עוד יש לומר שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת בלא הפסק אבל ארבע כוסות דשתאן בבת אחת לא יצא ואין מברכין עיין סימן תפ"ד בדין בתים:

[יג] [לבוש] ואין צריך שישתה וכו'. והב"ח פירש דלכתחילה צריך לשתות כל הכוס, מיהו במדינות שהיין ביוקר אפילו לכתחילה סגי ברובו (ט"ז). שיעור ביצה ומחצה ועם הקליפה שהוא כשני ביצים בלא קליפה:

[יד] הרבה רביעית שותין וכו'. ויש אומרים שצריך לשתות רוב הכוס אפילו מחזיק כמה רביעיות (שולחן ערוך), והוא מארחות חיים בשם רמב"ן בבית יוסף והלבוש שהשמיטו בכוונה דרוב פוסקים חולקים עליו גם מבואר כן בכלבו שהביא כל דברי ארחות חיים והשמיט לרמב"ן וכן פסק ראב"ן דאף בכוס גדול אין צריך לשתות יותר מרוב רביעית, והב"ח החמיר שלא ליקח כוס גדול כשאין רוצה לשתות רוב (עולת שבת), וכמו שכתבתי באליהו זוטא אבל נוהגין כלבוש:

[טו] בלא הפסק גדול וכו'. ואם שהה יותר מאכילת פרס אפילו דיעבד לא יצא, ולכתחילה ישתה רוב רביעית בבת אחת:

[טז] שמזיקו וכו'. ורשאי למוזגו כמו שכתב סימן רע"ב ועיין סעיף ט'. הנשבע שלא ישתה יין סתם חלה גם כן על ארבע כוסות עיין סימן תע"ה. כתב בתשובת ר"ש הלוי אין יוצאין בשריית מי צמוקים אם לא שהיה בצמוקין לחלוחית כשמעצרין אותן עיין סימן תע"ב סעיף ו' וריש סימן תפ"ג:

[יז] אפילו עני וכו'. מי שאין לו אלא ארבע כוסות מצומצמין אחר מזיגה יקחם בלילה ראשונה (מגן אברהם). עיין ריש סימן תפ"ג נר ביתו עדיף מארבע כוסות עיין סימן תס"ג:

[יח] לכל אחד וכו'. ושבלי הלקט כתב דישתה רוב הכוס ובניו ובני ביתו הקטנים שותין הימנו מעט, אבל אין צריך כוס לכל אחד ואחד וכן כתב ר' דוד אבודרהם: