[א] ואסור וכו'. לשון הרמב"ם פרק ו' וכלבו וראוי שלא לסעוד, וכתב מגן אברהם והוא הדין ביום טוב ראשון מפני שהוא ערב יום טוב שני, עד כאן. כתב הכלבו דף נ"ח איסור עשיית מלאכה בערב יום טוב כמו בערב שבת עיין סימן רמ"ט, ומכל מקום אין מכין אותו מכות מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו חוץ מערב פסח עיין סימן תס"ח:

[ב] מיהו אם חל ערב יום טוב וכו'. כתב מגן אברהם זהו מדברי מהרי"ל ואזיל לשיטתו דסבירא ליה דאסור לאכול בערב שבת וערב יום טוב ממנחה גדולה ולמעלה אבל אנן וכו', עד כאן, ותימא שלא עיין במהרי"ל גופיה הלכות יום טוב דמפורש דקאי על מנחה קטנה דהיינו אם שכח ולא עבד קודם יעשה אחר מנחה קטנה בפת מועט כזית אבל קודם מנחה קטנה הרשות לעשות ולאכול כמו שירצה וכן כתב בתשובת מהרי"ל סימן צ"ט, גם נראה לי פשוט כוונת רמ"א ולבוש הכי שהרי ממנחה וכו' כמו בשבת ובסימן רמ"ט כתבו דאין איסור אלא משעה תשיעית, אך קשה דברי מהרי"ל אהדדי במה שכתב בערב יום טוב ממנחה גדולה אסורים, ויש לומר דלענין מצות שלוש סעודות מיקל ברוב פוסקים, עוד יש לומר דהך דערב יום טוב הוא בהלכות סוכה ולא נרשם שהוא ממהרי"ל אם כן נראה שהוא מפוסק אחר ועוד יתבאר סימן תרמ"ט ס"ק:

[ג] ולא נהגו וכו'. מיהו כשחל יום טוב בשבת נוהגין לעשות. כתב מגן אברהם וחייב לאכול פת ביום טוב ערבית ושחרית ואם לא אכל בליל יום טוב יאכל ביום פעמיים והוא הדין שאומר הקידוש דלילה עיין סימן תצ"א סעיף א':

[ד] מאחרין וכו'. ובראש השנה משכימין והאידנא יכולין להכין בעוד שמאריכין בניגונים ופיוטים אם כן אין קפידא להתאחר בשאר ימים טובים אחרונים:

[ה] וממהרין וכו'. ועל כל פנים לא יותר מחצי יום ובראש השנה יכול להאריך יותר עם לא שחל בשבת רש"ל פרק ב' סימן ד':

[ו] קונה להם בגדים וכו'. ואם אין ידו משגת כל כך יקנה לפחות מנעלים חדשים (מהרי"ל). כתב הרמב"ם פרק ו' וטור והאנשים בבשר ויין וצריך עיון על השולחן ערוך ולבוש שהשמיטו, ונראה לי משום דהקשה בבית יוסף מפסחים דף ק"ט דדוקא בזמן שבית המקדש קיים שמחה בבשר ויין אבל עתה אין שמחה אלא ביין ולמגן אברהם סימן רמ"ט ס"ק ו' אשתמיטתיה זה. והא דלא נקטי יין רצה לומר דסמכו על מה שכתב מגן אברהם וחייב לקבוע סעודה על היין ומכל מקום צריך עיון, ועוד דבים של שלמה פרק ג' דביצה סימן ה' מתרץ קושיות בית יוסף דבזמן שבית המקדש קיים סגי בבשר שלמים לבד דשמחת קרבן היה אף ששתה מים אבל עתה צריכין שניהם בשר ויין וכן משמע בב"ח ופרישה ומהרי"ל הלכות יום טוב ושל"ה דף קל"א בין מילה בשבת שחל תשעה באב ובמהרי"ל הלכות תשעה באב. ואגב ארשום דבר אחד מחידושים במה שכתבו תוס' שם במה משמחו ביין היינו בזמן הזה וכו' דהוא תמוה שלא פירשו זה קודם דיבור בכלי פשתן וכו', ונראה לי דקשה להם הא בזמן שבית המקדש קיים היה שמחה בבשר ועל זה יש לומר דדוקא בירושלים היה נהוג כן אבל לא בשאר מקומות כמו שמצינו חילוק בין בבל לארץ ישראל בבגדים לכך פירשו קודם בבבל לא היו בקיאין היה להם שמחה כמו בארץ ישראל דהשמחה שוה בכל המקומות לכן הוצרכו תוס' לחלק בין בזמן הזה לבזמן שבית המקדש קיים:

[ז] ודין תענית וכו'. ולענין תענית חלום ראיתי בדרשות מהר"ש שלא להתענות ביום שעולין לדוכן, דאיתא בש"ס דליקום מקמי כהני וכו', וגם ביום שאומרים הלל שהוא דבר גדול גם כן כשאמר בכוונה (מלבושי יום טוב), ותמה שלא ראה בהגהות מיימוני ר"ה שהביאו וכתב עליה וצריך עיון דהא לקמן בחודש טבת כתב המתענה בחנוכה בשבת תענית חלום אלמא אף על גב דגומרין הלל מתענה אפילו בשבת, עד כאן. ומכל מקום נראה לי ליישב דברי דהתם לא קאמר אלא לענין למיתב תענית לתעניתיה דהיינו באם עבר והתענה מיראת נפשו אבל לא שיהא הדין להתענות, ובזה ניחא נמי תמיהות שיירי כנסת הגדולה דברי מהרי"ל בהלכות תענית אמהרי"ל הלכות יום טוב עיין שם ודו"ק כי קיצרתי. ובזה מיושב לי קושיא גדולה על שולחן ערוך שכתב סימן תקס"ה סעיף ה' המתענה בערב יום כיפור צריך למיתב וכו' ובסימן תר"ד כתב דאסור להתענות בערב יום כיפור כדפירשתי דבסימן תקס"ח מיירי בעבר והתענה, עוד ראיתי במהרי"ל הלכות יום טוב שראה בספר הגדולים שאין להם להתענות ביום טוב תענית חלום דהא דמתענין בשבת גם כדכתיב גביה וקראת לשבת עונג היינו דתענית עונג דידיה אבל ברגלים כתיב שמחה לכן אסור להתענות, והא דמתענין בראש השנה אינו ניתן לשמחה כאשר ספרי חיים וספרי מתים נפתחין לדון ודו"ק כי נראה לי לדחוק לפי אותו פירוש דכוליה שתא יתיב בתעניתא בר משבועות ופורים וערב יום כיפור דרצה לומר תענית חלום אמאי לא חשיבי נמי בר מרגלים, עד כאן, ומזה פשיטא דקשה על מהר"ש הנזכר לעיל דאפילו בימים שיש בהם הלל אין מתענין, ולעניות דעתי דסבירא ליה באמת כמפרשים הא דמר בריה דרבינא בשאר תענית לא קיימא לן כוותיה כמו שכתב בית יוסף סימן רפ"ח, ולדינא ראיתי בשיירי כנסת הגדולה שכתב שמנהג פשוט להתענות ביום טוב וכן משמע בט"ז סימן תט"ז ומשמע אפילו שבועות וכן רמ"א כתב בסימן תרצ"ה ומתענין בפורים, ומה שכתב מגן אברהם שם דמיירי שאוכל אחר מנחה הוא דחוק ומה שהקשה מסימן תר"ד דאוסר בערב יום כיפור ודאי לא קשה מידי דראה לפסוק בערב יום כיפור כפוסקים האוסרים כיון שיש חשש שיבוא לידי איסור כרת לאכול ביום כיפור וכהאי גוונא כתב מהרש"ל שם ועוד כמו שכתב מגן אברהם גופיה שם דאכילה שלו נחשבת כעינוי, ונראה נמי דפירש רמ"א הא דאמר בריה דרבינא בשאר תענית אבל בחלומות סבירא ליה דמתענה לעולם וכן משמע דעת מגן אברהם בסימן תר"ד ומה שכתב יש לנהוג כמהרי"ל היינו על מה שכתב מהרי"ל בהלכות יום כיפור להתענות עד סעודה מפסקת, אבל לא אמהרי"ל דלעיל דמר בריה דרבינא קאי אחלום וזה נכון למעיין, וגיסי הרב בספרו חק יעקב סימן תצ"ד לא הבין כן, לכך כתב דמסקנת מגן אברהם לאסור להתענות בשבועות והנראה לעניות דעתי כתבתי, וכן בהגהות מיימוני שם משמע שהמנהג להתענות, מכל מקום נראה לי להקל בכל יום טוב וראש חודש וחנוכה בתענית חלום יותר מבשבת היכי דיש צד עוד להקל עיין סימן רפ"ח:

[ח] [לבוש] ואינו מאכל וכו'. בזוהר הפליג בעונש מי שאינו נותן לעני מסעודתו ביום טוב ורחמנא ליצלן (מגן אברהם):

[ט] [לבוש] והולכין לבתי מדרשות וכו'. והאידנא דאין דורשין דינים תוך הדרשה מוטב לדרוש אחר הסעודה וכן המנהג. כתב הכלבו דף נ"ח למה מקדשין בבית הכנסת בזמן הזה שאין אורחים אוכלין שם כדי להסדיר להמון העם סדר הקידוש דלא גרע מתפילות של פרקים שצריך להסדיר, עד כאן, ולפי זה קידוש של שבת לא היה צריך שרגיל בהן שאינה לפרקים עיין סימן ק' ועיין סימן רס"ט ובכלבו גופיה דף ל"ה יש טעמים אחרים בשבתות ובליל פסחים היה ראויה לקדש מטעם זה ועיין סימן תפ"ז סעיף ז'. דין המתענה ביום טוב עיין סימן תקצ"ז: