[א] ללכת לתובע וכו'. דוקא בשאינם בעיר הזאת או שצריך טירחא לתבוע לבית דין אבל לתבוע לעצמו שרי והאידנא דכל החובות בחזקת דבר האבוד תובעין אפילו לדין (ט"ז):

[ב] אינם מצויים וכו'. גם בזה צריך שלא יכוין מלאכתו במועד (מגן אברהם):

[ג] בצינעה וכו'. ולא דמי לסעיף ה' דמותר בפרהסיא דשם ודאי אינו מצוי תמיד:

[ד] ויוציא וכו'. אף שיש לו מעות בריוח דאסור בסעיף ד' מותר בזה דהא הרבה פוסקים מתירין בצינעה אפילו אינה מוציאה לשמחת יום טוב וכן נראה בסוף סימן זה במלוה בריבית אפילו בפרהסיא דעיקר דבפוסקים דהלוואה לא דמי לפרק משוא רק משום חומרא אמרינן דיוציא וכו' לכך מותר אפילו בשלו כן משמע בתשובת מהריב"ל ח"ס סימן ס"א:

[ה] [לבוש] בלא ריבית וכו'. משמע דבריבית הוי כהלואה כעין פרקמטיא ואסור לפרוע בין מכותי כשיש לו משכון בין מישראל כשיש לו ריוח דרך היתר וליתא דמקור דין זה הוא מהרא"ש ושם קאי על הלוואה שיש בו ריבית, ואפילו להלות ברבית דגרע מפרעון מותר אלא דמצד חומרא אמרינן בסוף סימן זה דיוציא הריבית משבוע וכו' היינו כהלואה אבל בפרעון נראה לי דמותר לגמרי וכן משמע מרבינו ירוחם דף ל"ו וכן משמע קצת בשולחן ערוך:

[ו] [לבוש] ואפילו בחוב וכו'. מסברא דנפשיה כתב כן אבל ריא"ז בשלטי גיבורים פרק קמא דמועד קטן דדוקא בערב פסח הוי דבר אבד מיהו דוקא בהלואה כעין פרקמטיא אבל בהלואה דמעות קיימא לן אף במשכון מותר והלבוש שכתב ואין צריך לומר שמותר היינו אף למאן דאוסר בהלואה:

[ז] [לבוש] ויש אומרים וכו'. והב"ח הסכים לסברא ראשונה:

[ח] לקבול במשפט וכו'. הקשה בסמ"ע סימן ה' הא אין קובעין זמן בניסן ותשרי עיין שם ולא עיין במרדכי שם דאיירי במשפט כותי שמותר לקבול ולכן דקדק רמ"א וכתב לקבול במשפט וכו' (מגן אברהם), ולא דק דסמ"ע לא הקשה אהכי כלל רק על סוף סימן תקמ"ה דמיירי לקבול בבית הכנסת:

[ט] לעשות זקיפה וכו'. מיירי בכותי (מגן אברהם), והוא הדין בישראל מותר כשהוא דבר האבוד:

[י] יפסיד וכו'. אפילו ספק ועיין סוף סימן תקל"ז:

[יא] אבל מי שיש לו וכו'. פירש הט"ז דוקא במופלג בעשירות:

[יב] ולמכור להם וכו'. פירוש אפילו אינו מוציא ביותר לשמחת יום טוב:

[יג] יום השוק וכו'. ובתשובת רש"ל סימן ע"ט התיר אפילו בחנות שהיא סגורה וכשיבוא הלוקח לקנות פותחה במקצת ובתשובת מהריב"ל משמע דאין להתיר בזה אלא בכסות וכלים בסעיף י' מיהו דבסעיף י' מיירי שפותח המקצת מיד אף קודם שבא הלוקח, מיהו גם רש"ל סיים וכל זה כדי להוציא על זמן שמחת יום טוב ונוהגין קלות בישיבת חנות בכל חול המועד, ואפשר דחשבו לדבר אבוד דאם לא ישבו כל כך זמן בחנות ימעט המשא ומתן מישראל, ועל כל פנים ודאי דאין ללמוד מלאכה מזה כי אינו דומה לפרקמטיא שיש צדדי קולות הרבה בפוסקים:

[יד] ותגר וכו'. צריך עיון הא כל בעלי חנויות לוקחין וחוזרין ומוכרין, ויש לומר דהכא דוקא בביתו אבל בחנויות אסור אם לא כשפותחה קצת כשבא הלוקח (מגן אברהם), וצריך עיון בכלבו דף ס"ה, גם יש לחלק בין תגר ללוקח יש לוקח ומוכר מיד ולוקח מיד לשאר בעלי חנויות:

[טו] ויש אוסרים וכו'. דוקא לישראל אבל לכותים מותר דלא חיישינן להערמה (ב"ח) ושיירי כנסת הגדולה חולק עליו:

[טז] אבל יותר וכו'. אם הוא דבר שאינו מצוי אחר כך להרויח פשיטא דשרי דלא גרע משאר סחורה:

[יז] [לבוש] מיהו כיון וכו'. אבל בעל הבית מהמוכר לצורך מועד לא בעי צינעה:

[יח] שאינו מתקיים וכו'. והב"ח מסיק דאף שמתקיים כגון בשמים לא בעי צינעה כיון שניכר שהוא לצורך המועד ואין חילוק בין מתקיים לשאינו מתקיים אלא בדבר שאינו ניכר שהוא לצורך מועד. כתב מגן אברהם כיון שפותחין לצורך ישראל אפילו בא כותים לקנות מותר למכור לו:

[יט] אלא לצורך וכו'. ומכותים לוקח אף שלא לצורך מועד דהוי כמציל מידם (שלטי גיבורים):

[כ] נהגו וכו'. אבל מדינא אין נכון כשיכול למצוא אחר המועד עיין סימן ח':

[כא] ויוציאנו וכו'. ואם הלואה מרובה וירע עינו להוציאו כל כך מכל מקום יעשה הטוב שיוכלו (מהרי"ל). כשמונה מעות להלוות ישנה אם רגיל למנות שתים שתים ימנה אחד (דרכי משה):

[כב] [לבוש] שאינו דומה וכו'. ומהאי טעמא שרי נמי להלות לישראל בריוח בדרך היתר ומותר גם כן לעשות עיסקא ליתן לו מעות: