[א] [לבוש] מנהגינו וכו'. שאולי חטאו ולא שמעו כראוי ט"ז. כתב רמ"א לאחר שיצאו מבית הכנסת אין לתקוע עוד בחינם, אבל קטן אפילו הגיע לחינוך מותר לומר לו שיתקע ומותר לו לתקוע כל היום, עד כאן. והלבוש שהשמיטו אפשר דסבירא ליה כאור זרוע שהביא בדרכי משה דמותר אפילו לגדול כל היום. וכן הט"ז חולק על רמ"א זה לשונו, דביום טוב אין שום איסור בעולם, דהא מסקינן בגמרא ריש פרק בתרא דראש השנה דתקיעה חכמה ואינה מלאכה, ואין בה שבות רק גזירה דרבה שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים וזו שייך דוקא בשבת אבל לא ביום טוב. ושוב ראיתי בטור סימן תק"ץ שאמר הראב"ן דהתוקע עבר על שבות דרבנן והוא תמוה מאין הרגלים ואפשר דהכי קאמר כיון דבשבת יש בו איסור שבות, עד כאן דבריו בקצרה. ואני אומר דבמחילת כבודו לא עיין בתוס' שם ד"ה רדיית וכו' דמשמע שם דשבות הוא אף ביום טוב והא דקאמר חכמה ואינה מלאכה היינו שאין אוסר מדאורייתא אבל דרבנן אסור משום שבות, וכן מבואר מדפירש רש"י בשבת דף ג' זה לשונו, רדיית פת שבות הוא דחכמה ואינה מלאכה הוא, עד כאן. ואם כן הוא הדין בשופר וכן כתבו תוס' להדיא שם ובדף קי"ז ובחולין דף פ"ד. אך קשה לי על פירוש רש"י בראש השנה דף ל"ג דפירש על הא נשים מעכבין משום בל תוסיף ולא פירש משום שבות וכן פירש הר"ן באמת וכן בעירובין דף צ"ו ע"ב פירש רש"י הא נשים מעכבין אף על גב דלאו חילול יום טוב הוא וכו' מכל מקום נראות כמוסיפות, עד כאן, וצריך עיון. ואפשר דסבירא ליה לרש"י להקל ביום טוב דראש השנה דמתוך שהותרה תקיעה לצורך הותרה שלא לצורך וכהאי גוונא כתב בראב"ן דף פ', ואף על גב דתוס' בחולין שם כתבו דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה בשופר משום דליכא צורך היום כלל דיש לומר דוקא בהוצאה דאורייתא אמרינן הכי אבל בתקיעה דרבנן מקילין בזה. ונראה לי שזה דעת אור זרוע הנזכר לעיל דמתיר לתקוע כל היום ומכל מקום כיון שטור וראב"ן וכסף משנה אסרו טוב להחמיר וכן פסק ריא"ז. ומה שהקשה הט"ז דאם כן יהיה אסור השופר לטלטל אחר החיוב כמו שפוד שצלאו ביום טוב, לא קשה מידי דדוקא לתקוע אסרי משום שבות ולא בטילטול, דבראש השנה דעל כל ישראל מוטל החיוב לא שייך לאסור בטילטול, ועוד עיין בסימן שמ"א דהא כסכין דמילה. ולפי זה קושיא שהקשה מיקירי ירושלים שנושאין לולב בידם נמי לא קשה מידי דשם אין שבות דתקיעה. גם מה שכתב הט"ז דמתניתין דאין מעכבין התינוקות לתקוע דמשמע דיש איסור לתקוע בעצמו מיירי בשבת כדאיתא בברייתא, עד כאן. וליתא דהא בפירוש רש"י עירובין שהבאתי מבואר דמיירי ביום טוב, וכן מבואר בכל דברי תוס' שהבאתי עיין שם ודו"ק. גם לכאורה מאי פריך בראש השנה דף ל"ג הא נשים מעכבין, והתניא אין מעכבין ביום טוב דילמא שאני מתניתין דמיירי בשבת. ובאמת נראה לי דלא מוכח מידי ממתניתין דיש לומר דמותר לתקוע בעצמו כיון שהותרה לדידיה לצורך, מה שאין כן בתינוקות שלא הותרה כלל. גם מה שכתבו דתוס' דף ל' לא אסרו לתקוע בחינם אלא בשבת לעניות דעתי כוונתם דהוא הדין ביום טוב ודו"ק, וכן מבואר בפסקי תוס' שם. כללא דמילתא דדבר זה מחלוקת גדולי פוסקים קדמונים הוא וראוי להחמיר. כתב מגן אברהם אפילו מי שיתקע ביום שני אסור לתקוע בראשון להתלמד והוצאה שלא לצורך פשיטא דאסור כדלעיל:

[ב] [לבוש] בשלוש שעות וכו'. ומגן אברהם בסוף סימן תקפ"ב כתב דקיימא לן כתירוץ בתרא דשניות יושב ודן, לכן אמרינן ממקומו הוא יפן ברחמים ואם כן יכולין לאומרו עד חצות, והט"ז שם כתב לאומרו בליל שני כמו שמברכין זמן מטעם שהעיקר ביום שני לפעמים כמו שכתב בסימן ת"ר, עד כאן. ולעניות דעתי לחלק דשם ממנהגא דבית דין הוא, ובאמת כיון דבקיאין בקביעא דירחא עיקר הוא יום ראשון, ואין לומר לחבירו כן:

[ג] [לבוש] דגים וכו' חיים לזכר וכו'. עוד טעם לסימן שלא ישלוט בנו עין הרע כדגים ונפרה ונרבה כדגים, ויש אומרים כי לדגים אין גבינים ועיניהם פקוחות תמיד כדי להתעורר עין פקיחא דלעילא. כתב מטה משה ואומרים אגב זה תשוב תרחמנו. ומגן אברהם כתב בשם כתבים נהר או באר וטוב אם הם מחוץ לעיר ויש לילך ביום ראשון אחר מנחה קודם שקיעת החמה ולומר פסוק מי אל כמוך וגו'. מה שנוהגין לנער בכנפי בגדיהם הוא לנער הקליפות מעלינו שנאחזים בנו על ידי עוונותינו כמו שנוהגין אחר קידוש לבנה לנער הקליפות שנתעוררו על ידי קיטרוג הלבנה קיצור של"ה: