[א] [לבוש] דסיכה אינה כרחיצה וכו'. לא ידעתי מהיכן לקח זה, גם על מגן אברהם קשה שכתב צריך עיון מאי שנא מרחיצה דשרי להעביר הזוהמא, ויש לומר דסיכה הוי תענוג טפי, עד כאן. מנא ליה פשיטות זה דמותר ברחיצה גם למה לא הזכיר מלבוש, מיהו בשבלי הלקט בשם הירושלמי משמע להיתר דברחיצה מתיר כשאין של תענוג ובסיכה אסור עיין שם:

[ב] של עץ וכו'. ונראה לי להחמיר בשל עץ כי רבינו ירוחם וריא"ז אסרו, ועוד הא הב"ח החמיר לילך יחף לגמרי ואף שהט"ז כתב עליו דמאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו וכו', מכל מקום בשל עץ יש להחמיר על כל פנים:

[ג] ושל גמי וכו'. או מעשבים או מכפות תמרים או לכרוך סודר וכו' (רבינו ירוחם):

[ד] לרשות הרבים וכו'. ואפילו בא בדרך ואפילו בין הכותים יש להחמיר ועיין סימן תקנ"ד סעיף י"ז (מגן אברהם):

[ה] חיה וכו'. והב"ח החמיר בחיה, ובשיירי כנסת הגדולה השיג דכולי עלמא מתירין, ואני מצאתי בשבלי הלקט דף מ"ו וספר תניא ראיה לדברי הב"ח:

[ו] [לבוש] איסטניס וכו'. צריך עיון על מה סמכו עתה להקל דאין כל אדם יכול לומר איסטניס אני כמו שכתב סימן תר"מ סעיף ז' ובפרט שלובשין אנפלאות ולכן יש למחות אם יודע שיקבלו (מגן אברהם). ונראה דשאני בהילוך יחף בגשמים שדרך בני אדם להצטער בו והוי דומיא למה שכתב לבוש ורמ"א סימן תר"מ, ומכל מקום ודאי מי שיודע בעצמו שאינו איסטניס ילך יחף. וזה לשון מטה משה אפילו לשמור רגליו מלכלוך שלא יצטרך להדיחם לבסוף דמוטב שיתלכלך ויבוא לידי דיחוי שירחוץ רגליו משנתיר לו סנדלי מיהו ישמור שלא יציג רגליו במי הגשמים דאסור להושיט אפילו אצבעו קטנה במים משום תענוג, עד כאן. והבית יוסף משמע דילך במנעל בלא עקב שקורין פנטאפלי"ן, ובשל"ה כתב דיהפוך מנעל הימין לשמאל וכו'. כתב הט"ז דוקא בירידת גשמים, אבל אם יש שם בארץ רפש טיט כולי עלמא איסטניס בזה, עד כאן. כתב מהרי"ל אם מפונק אדם וקשה עליו לילך יחף עד לבית המדרש רשאי לילך במנעליו עד פתח בית המדרש ויתנם לבני ביתו להחזירם הבית או יצניעם במקום מוצנע שלא יראו:

[ז] [לבוש] והמחמיר וכו'. וכשאינן של עור מותר מלבד כשמתפלל שמונה עשרה, עיין סימן תרי"ט סוף סעיף א' וכן כתב מטה משה: