הרואה. ב"ש אומרים כשומרת יום כנגד יום. מודים ב"ש שהוא עצמו אינו אלא כבעל קרי והוא טובל ואוכל את פסחו לערב כדקתני בתוספתא אלא לב"ש משכבו ומושבו וכן המסיט את הראי' תולין שאם יראה עוד ראיה טמא משכבו ומושבו והמסיט את הראי' למפרע ולב"ה אם יראה עוד המסיט את הראיה השניה טמא והמסיט את הראשונה טהור וכן משכב ומושב שבין ראשונה לשניה טהור כדתניא בתוספתא:

ראה אחת ובשני הפסיק כו'. תניא בתוספתא אמר ר"ע לא נחלקו ב"ש וב"ה על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שהוא זב גמור על מה נחלקו על שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי ראה שתים בש"א זב גמור ובה"א כו' כשהי' ר"ע מסדר הלכות לתלמידיו אמר כל מי ששמע כו' אמר לפניו ר"ש משום ר"א בר' יהודה איש ברתותא לא נחלקו ב"ש וב"ה על שראה אחת בראשון כו' שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או אחת מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה א' א"ל לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם א"ל ר"ש כך אמרו ב"ה לב"ש מה לי כשראה שתים בתחלה וא' בסוף ומה לי כשראה א' בתחלה וב' בסוף א"ל כשראה א' בתחלה וב' בסוף ביטל יום הטהור את הראי' ויש בידו שני ראיות כשראה שתים בתחלה וא' בסוף הואיל ונזקק לספירת שבעה ביטל הראי' את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' שמעון:

בש"א סתר ב' ימים שלפניו. הואיל והוחזק לזיבה חיישינן עד תלתא יומי לצחצוחי זיבה דסבר כל שלשה ימים הראשונים אי אפשר בלא צחצוחי זיבה:

רי"א הרואה בשני סותר שלפניו. אף לב"ה מפני שהוחזק לזיבה אי אפשר בשני בלא צחצוח זיבה:

ר"ע אומר כו'. הכי גרסי' שבש"א סותר את שלפניו. ולא גרסינן ב' ימים שלפניו דהא ברואה בשני נמי פליגי.