(בראשית יז כד) ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו במדרש כתב ואחר עורי נקפו זאת וטבשרי אחזה אלוה (איוב יט כו) אמר אברהם אחרי שמלתי את עצמי הרבה גרים באים להדבק בזאת הברית. ומבשרי אחזה אלוה אם לא הייתי מל את עצמי היה הקב"ה נגלה עלי. נ"פ ע"פ מ"ש במדרש דלזה מל אברהם בן צ"ט להדיע פגרים חביבים לפני הקב"ה ובל יתיאשו עצמן מלהתגייר ועז"א אחר שמלתי דוקא בעת הזאת הרבה גרים באים להדבק בזאת הברית אף זקנים הבאים בימים ומ"ש מהיכן היה הקב"ה יגלה עלי יבואר במ"ש הזוה"ק (דף קפ"ט) דכשהאדם צדיק השכינה הולכת מלפניו והוא (הצדיק) מאחריו כביכול ונהנה מזיו השכינה וזה דוקא כשהוא מהול אבל כשאינו מהול אינו זוכה לילך אחרי השכינה. וכן באברהם אבינו כל זמן שלא מל את עצמו כתיב התהלך לפני אבל אח"כ הלך אחרי השכינה ועז"א מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי הלא מאחרי. ומ"ש איוב פסוק זה משום דאמר במדרש דאיוב קבל יסויין שראוים לבוא על אברהם. והיסורין שראוים לבא על אברהם היה מטעם שאחר להכנס תחת כנפי השכינה כמ"ש מפני מה גרים מעונים וכו' ועז"א שזה הי' מוכרח להורות דרך לגרים הבאים בימים:

לקוטים מספר חות יאיר במסורה ד' הלוך הלוך ונסוע הנגבה הלוך וחסור הלוך ושוב הלוך וגדול. ופי' האלגזי עפ"י הא דאיתא במס' ברכות (דף ו ע"ב) א"ר חלבו אר"ה היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל כ"ש דרהיטנא וכו'. ולכאורה דברי אביי הן אך לשפת יתר דפשיטא דמצוה לרוץ לדבר מצוה רק די"ל דהא קמ"ל דאם הוא יוצא ודעתו לחזור לאלתר מצוה לרהוט בצאתו ג"כ בכדי שיוכל מהר לחזור ולשוב. וז"ש הלוך ונסוע הגנבה לקבל שכר הנגב שהוא הליכת בהכ"נ אם הולך ממנה במהירות וחסר דפסיעה גסה נוטל אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם והוא איסור ג"כ בידו אבל אם הוא הולך ושוב ע"מ לשוב מיד אז הוא הולך וגדול שכרו אף שרץ ביציאתו הואיל דמהני לי' שיחזור מהרה עכ"ד ודפח"ח. ודרך מוסר אמרתי כך עפמ"ש בפ' לך לך מארצך. דבזהר מכנה להנשמה בשם אברהם והקב"ה מצוה להנשמה ללכת לגוף העכור הנקרא ארץ וז"ש לך לך לעצמך ולטובתך לקנות שלמות בעה"ז. וכל המפרשים ומכללם בעל העקידה מדמים לכל מעשה ידי אדם להליכה וכה"א אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ונאמר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' ומעת שנברא האדם ומלמעלה קבל נשמתו מיד הולך הוא אל מקומו הראשון ויום יום שעה שעה מתקרב יותר לעת קצו. וז"ש האדם השלם הזה ראוי לו להיות הלוך ונסוע הנגבה דרך ימין וגם התורה נתגה בימין כדכתיב מימינו אש דת למו ואמרו הרוצה להחכים ידרים. אבל בעו"ה האדם נלכד ברשת היצר ומה שהיה לו להיות הולך כמדרגת האדם יותר מן המלאך שהמלאך נקרא עומד שתמיד בהויה אחת הוא עומד כאשר נטבע ונברא משא"כ הצדיק כל יום ויום מתגבר על יצרו ומוסיף והולך ממדרגה למדרגה עליונה ממנה רק מי שנופל בעצת היצר גם הוא נקרא הולך רק הולך וחסר כ"מ שהכסיל הולך נפשו חסרה חסר ואתאי חסר ואתאי והתקנה שיהי' הולך ושוב שיחזור בתשובה שלמה ואז יהיה הולך וגדול עוד יותר מן הצדיקים כמאמרם ברכות (דף לו) במקום שב"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והנה עיקר התשובה דרשו שהוא צום קול ממון. ומרומז במסורה זו דאמר הולך ושוב בתשובה והיינו ע"י הצומות ממעט ומחסר את הגוף הוא אומר עליו הולך וחסר וכן על הממון שייך לומר הולך וחסר ממון לעניים רק אמרו עשר בשביל שתתעשר לכן הוא אומר אע"פ שהולך וחסר ממונו מ"מ בזה אח"כ תהיה הולך וגדול ונגד הקול שהוא התפלה הוא אומר הלוך ונסוע הנגבה ופי' רש"י בפ' לך לך שהוא לצד ירושלים ואמרינן במשנה בפ"ד דברכות דבכל התפלות צריך לכוון נגד א"י וירושלים ובהמ"ק. וכה"א קחו עמכם דברים ושובו אל ד' דהיינו התפלה שובו אל ד' דהיינו אל המקום אשר הוא חונה שם דהיינו ירושלים ובית ק"ק. והעיקר הוא אומר שהתפלה צריכה להיות בכל לב וז"א קחו עמכם דברים פי' עמכם יהיו הדברים בכל לבבכם וכמש"ל דלענין התפלה טוב הקבוץ דתפלת רבים נשמע כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס (איוב לו ה) אבל לא באחדות לשיח שיחה בטלה בתוך התפלה והשלום טוב בעניני מו"מ לכן אמור גבי התפלה ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כג כה) לשון רבים ובפרנסה הוא אומר וברך את לחמך (שם שם) כי אז יהיו כל ישראל חברים כאיש אחד בשלום ולא ירד אחד לתוך אומנתו ופרנסתו של חבירו וישיג גבולו כאשר בעו"ה הפרצה גדולה:

והנה אמרתי עוד לפרש גמרא דברכות שזכרנו דכי שמע ר"י דמקדמי ומחשכי לביהכ"נ אמר היינו הוא דאהני להו עפ"מ שראיתי לבעל גידולי תרומה בדרושיו כתב לבאר הפסוק דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה ו) עפ"י גמרא דסנהדרין (מ"ד ע"ב) היערוך שועך לא בצר (איוב לו יט) אמר ר"א לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שאלמלי לא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט וכו' עיי"ש. וכן ראוי אמר שנענה אדם מן השמים ונפטר מן הצרה שהיתה עליו ג"כ לחזור ולהתפלל וחולה שנתרפא צריך שמירה ביותר ולא כעו"ג מיד שרואין רוחה הוכבד לבבם כענין הנאמר בפרעה מיד שראה הרוחה הוכבד לבו. וז"ש דרשו ה' בהמצאו קודם שבאה שום צרה עליך רק בעודו המצאו אליך ולא נתעלם ממך אשר ע"י הסתרת פנים באים כל היסורים על האדם וגם קראוהו בהיותו קרוב ש"מ שנתרחק מקודם ואח"כ נתקרב אליך והסר מעליך נגעך אעפ"כ קראוהו וז''פ הפסוק בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו תבוא באזניו (תהלים יח ז), יתמר כי בעת הצרה שלו בהיותו בצרות נמצא מאד הוא תופס אומניות אבותיו להרבות שועה ולקרוא בשם ה' יושיעהו בעת רעתו ולא זו בלבד אלא אף אח"כ כשהוא יתברך ישמע מהיכלו קולו לא אחשה מלזעוק מחדש על התמדת שמירת ההצלה ושועתי תבוא באזניו יע"ש דרוש ס"א שהאריך בזה. ובזה יש לפרש ג"כ דברי המשורר (תהלים קיח ה) מן המצר קראתי יה כלומר כשאני ניצול ונמלט מן המצר אפ"ה קראתי יה וגם אני מקדים תפלה לצרה תמיד ואומר ענני במרחב יה כשעדיין יש לי הרחבה אני מתפלל ג"כ. ובזה י"ל דז"כ כיון דשמע דמקדמי הרצון בזה דמקדימים הליכת בהכ"נ ולהתפלל קודם הצרה ומחשכי פי' אף אחר שעזר להם הקב"ה והצילם מן הצרה אפ"ה מחשכי אח"כ להתפלל עוד אמר היינו דאהני להו. וז"פ המשורר ואני תפלתי לך ה' עת רצון (שם סט יד) כלומר אף שהוא עת רצון לפניך ואני עומד ומתפלל ומקדים תפלה לצרה. וכה"א (שם לב ז) אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט כלומר שכבר אני פלט מן הצרה עדיין רני זו התפלה אני מתפלל על העתיד ששמירת הנזק אתי יתמיד. ומהרמ"א פי' דהרי עינינו הרואות חולה שנתרפא ומי שבאו עליו לסטים ונטלו ממונו ואת נפשו ועל פי נס ניצול אלו האנשים מברכים בקהל ונותנים תודות להקב"ה אבל מי שלא בא עליו חולי כלל וגם ליסטים לא ראו עיניו איש כזה אינו יודע ליתן שבח והודיה להמקום ב"ה והלוא הוא מחויב יותר להודות ולהלל אליו ית' שהציל אותו מרע מעיקרא רק שעיני האדם חשוכות מראות וז"ש ד"ה ע"ה אנכי לא כן עמדי אלא אף שאתה סתר לי מצר תצרני שבהסתר אתה מציל אותי מרע ועיני לא ראו בחוש אפ"ה רני אני מודה לך כמו פלט כמו שנמלט ופלט מצרה. או יאמר ע"ד שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וה' לא יעזבנו בידו (שם לז לב לג). דצדי"ק הוא אצל הרי"ש שר"ת רשע וההפסק שבין צדי"ק לרי"ש הוא קו"ף ר"ת קדוש שהוא יתברך עומד בין צדיק לרשע ואינו מניחו שיפול בידו. וז"ש אתה סתר לי מסתיר אותי מצר מהגשת רי"ש אל הצדי"ק: