הרבה את יקר בעיני. כדמסיק שלך נתתי מנין וכו' ומתחלה דריש ליה בדרשות אחרות.

איקונים. תואר פנים.

**ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים כו'.**עיין בתנחומא סדר קדושים סימן ב אמר להם הקב"ה לישראל עד שלא בראתי אתכם (כצ"ל) היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם ומקדשין את שמי בכם והיו אומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם וע"ש מ"ש.

והנה ה' נצב עליו וגו' כו'. שכביכול הקב"ה נראה נצב עליו כמשמרו.

אשרי ילוד אשה. שיעלה במעלה הגבוה ככה שיראה המלך ופמליא כו'.

ופמליא. חיילות (ערוך). והמוסיף כתב בלשון רומיי בני בית.

ומנין בביאתו. שהיה בא מבית לבן הארמי אפשר שלא זכה לזה.

וירא אלהים אל יעקב עוד. שהיתה מראה זו כעין הראשונה שהיה ה' נצב עליו בצאתו כן גם עתה בביאתו ג"כ (כלי פז).

מדושתי ובן גרני. תבואת קדש של ערימת חטין כמו שפרש"י שם.

זונים. זרעונים שחורים הנמצאים בין החטים (ערוך). והמוסף כתב פי' בלשון יוני ורומיי מין נטע כמו מין דגן נולד מחטים מעופשים קודם הזרעם.

כולם חטים אגורי הם. כן גרס המעריך. ופי' מלאים סולת כמו זית אגורי.

ועמך כולם צדיקים. נאמר על ימות המשיח שאז יתבטל היצר הרע מלב אנשים ואז יהיו כולם צדיקים. ועיקר ראייתו מהכתוב אחריו נצר מטעי. שנפשותיהם טובות בעצם שהם נצר מטעו של הקב"ה. אף שחטאו לפעמים. עכ"ז תכונתם טובה.

פרגמטוטין. בלשון יוני סחורה (מוסף הערוך).

למה שאין חשובים כלום. כדאיתא בשיר השירים רבה פרשה ו סימן יג ששים המה מלכות ושמונים פלגשים כו'.

תמן תנינן. תוספתא שבת פרק טו והובא במס' שבת דף קלה.

אין מחללין עליו את השבת. שהרי כמת הוא ואין מילתו מצוה. ולקמן נמי מוקי האי חילול במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר (רש"י).

אלא אמו גוחנת עליו ומניקתו. בגמרא מסיים מפני הסכנה. ופרש"י מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולה. ועיין בתוס' שם.

כמטלטל אבן בשבת. עיין בתוס' שם.

ספק בן ז' ספק בן ח'. כצ"ל.

אין מחללין עליו את השבת. וביו"ד סימן רסו סעיף יא בהגהת רמ"א כתב ויש אומרים דמהלינן ליה הואיל וספק בן שבעה הוא. אלא דאין מחללין עליו את השבת בשאר דברים וכן נראה לי עיקר עכ"ל. ועיין בהש"ך שם.

ואין טומנין שלייתו. שבשאר ולדות טומנין את השליא כדי שיחם הולד. שליא הוא מה שהולד מונח בו במעי אמו.

שאלו לר' אבהו. מבואר בספר בראשית פרשה יד.

כל שאינו חי ל' יום. ורשב"ג פליג בתרתי. היינו דבסתם ולדות לרשב"ג היכי דלא שהה חשבינן ליה ספיקא. ובשהה לרשב"ג אינו נפל אפילו לא כלו לו חדשיו. דאמרינן לשבעה נגמרה צורתו ואישתהי עד שמונה. ועיין יבמות דף פ תוס' ד"ה כיון.

למה סמכה דעתו. כלומר על מה סמך רשב"ג דעתו בזה שאמר כל שאינו חי כו'. על זה קאמר המדרש שסמך על דברי תורה.

נתן להם תלוי ראש לפי שהבכורים חייבים מיתה כו'. דרש ושא לשון התנשאות. כלומר שא את ראשם ע"י המנין הזה. כי אלולי זאת אין כפרה להם בחטאם.

שנאמר כי פקד ה' את חנה. הא דלא הביא מן התורה דוה' פקד את שרה. לפי שבה היתה הטובה מרובה עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה כדרשת חז"ל.

לי שיהיו לקוחים לשמי. ובויקרא רבה פרשה ב סימן ג איתא בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא ע"כ.

אני ה' נאמן אני לשלם שכר טוב. שכל מקום שנאמר אני ה' אצל מצוה הוא מראה לגודל השכר. וכשנאמר אצל עבירה הוא מראה לגודל העונש. שה"ק הקב"ה ראה שאני המצוה שיכולת בידי.

שהבכורות שלי הם שנאמר כי לי כל בכור. ואע"פ שכל מקום שנאמר לי אינו זז כו' והבכורות נדחו משהוקם המשכן. מכל מקום לא פקעה קדושתם. דהא צריכי פדיון כדאמר לעיל פרשה ג.

באיזה צד. פי' כמו כיצד. ובתנחומא איתא בהדיא כיצד.

כתבתי בתורה שיהיה חמור נפדה בשה. שפטר חמור עם היותו ראוי להיות קדוש להיותו בכור. הנה להיותו טמא מטבעו הוא מתרחק משולחנו של מקום ובא השה תמורתו ועיין בנזר הקודש בבראשית רבה פרשה צו סימן ו.

את מוצא במנין הלוים נאמר על פי ה'. כצ"ל.

שהוא מוציאן מעבודתם כו'. שכל דבר רע ועונש אין חפץ ה' כי מפיהו לא תצא הרעות. לכן אין מזכיר שמו על זה.

והם הקריבו לפני העגל. שמה שנאמר ויעלו עולות ויגישו שלמים היה ע"י הבכורים. אך לא עשו אלא מפחד שלא יהרגו כמש"ל פרשה ג סימן ג ע"ש.

היו הבמות מותרות. כל אחד בנה מזבח ומקריב עליו. ומשהוקם המשכן נאסרו כדכתיב (ויקרא י״ט:כ״א) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו'.

ועבודה בבכורות. בכורי ישראל היו מקריבים. ומכאן ואילך הכהנים כדכתיב קרב אל המזבח (רש"י).

ותיטב לה' משור פר. וכדאיתא בפרק קמא דעכו"ם שאדם הראשון הקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. ברישא מקרין והדר מפריס ע"ש ברש"י.

שנאמר ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וכתיב (ויקרא יז) כתונת בד קדש ילבש (אג"ב).

בגדי שבח היו. שבערב שבת קודם הלילה חטא ואח"כ ויעש לו כתנות עור וילבישם. ואפשר שצ"ל בגדי שבת היו. וכן איתא בזהר סדר ואתחנן דף רסא ע"ב מאני לבושי יקר הוו. ועיין בבראשית רבה סוף פרשה כ ותבין.

והיו הבכורות כו'. וכדאיתא בבראשית רבה פרשה כ שבהם היו בכורות משתמשין פי' לעבודה (רש"י שם).

שנאמר ויקח מכל הבהמה הטהורה. וכדאיתא בפרקי דר' אליעזר פרק כג וז"ל הביא נח ממין בהמה טהורה שור וכבש ועז וממין עוף טהור תורים ובני יונה כו' והקריב עולות ארבע. ועיין בבראשית רבה פרשה לד.

מת נח מסרן לשם. ובפרקי דר' אליעזר פרק כד איתא שלקחה חם בן נח והנחילה לנמרוד כו'.

שנאמר אחי יפת הגדול. עיין מ"ש בבראשית רבה פרשה לז סימן ט בעץ. אבל בפרקי דר' אליעזר פרק ח איתא וכי שם בן נח כהן היה. אלא ע"י שהיה בכור (וכן איתא באג"ב פרשה מב) והיה משרת ביום ובלילה לפיכך נקרא כהן ע"כ.

וכי אברהם היה בכור. בבראשית רבה סוף פרשה לח דייק מדכתיב תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן. מדחשיב ליה קרא לאברהם ברישא מסתמא היה אברהם גדול מכל האחים. אבל המדרש דכאן סובר דדרך חכמתן חשיב להו.

מת שם ומסרם לאברהם. שנאמר על דברתי מלכי צדק.

מת אברהם ומסרה ליצחק. כדכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ואיתא בבראשית רבה פרשה סא סימן ה ובדברים רבה פרשה יא ר' יהודה אומר בכורה. וכמ"ש שם שהכוונה דהיינו הבכורה לענין עבודה. שאע"פ שישמעאל היה בכורו וראשית אונו של אברהם מכל מקום מפני שהיה יצחק צדיק נמסרה לו הבכורה לקדושת העבודה.

עמד יצחק ומסרה ליעקב. ואע"ג שיעקב לקח הבכורה מעשו. מכל מקום אמר שיצחק מסרה ליעקב. הוא במה שאמר גם ברוך יהיה. שהסכים יצחק וברכו מדעתו כמ"ש רש"י שם.

בערמה. בחוכמא.

שמא על חנם אמר יעקב כו'. דודאי משום ירושת פי שנים לא ימסור יעקב עצמו ונפשו דהא ידע יעקב שע"י זה יטור לו שנאה ויבקש להמיתו.

שנאמר הנה אנכי הולך למות. וכדאיתא ברש"י בחומש אמר עשו מה טיבה של עבודה זו. אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלויין בה אמר אני הולך למות על ידה א"כ מה חפץ לי בה.

ויעלו עולות ויגישו שלמים. והתם כתיב ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים. מה התם בכורות אף כאן בכורות.

פרוקפי. בלשון יוני גדולה וכבוד (מוסף).

לחשך. לחש באזניו. והוא לשון מורגל בתלמוד. כלומר מאין הבנת זאת. א"ל מהמקרא הזה ולהורות בא שהוא רמוז בתורה.

לטרפסטיס. בלשון יוני שולחני ועל שם שמונה מעותיו על השולחן נקרא טרפוס שהוא שולחן בלשון יוני.

זיטמא. בלשון יוני חקירה ותביעה ועון (מוסף).

לאפרכוס. בלשון יוני שר העיר (מוסף).

קטבלטין. בלשון יוני תשלום ופרעון (מוסף) והמעריך פי' פדיון נפשו.

כי פטורין כהנים ולוים לפדות בכוריהם. וכדאיתא בבכורות דף ד ע"א כהנים ולוים פטרו הן עצמן (מפדיון הבן) מקל וחומר. אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושתן של ישראל במדבר לא יפקיעו את של עצמן. ופרש"י אם הפקיעה קדושת פשוטי הלוים את קדושת בכורי ישראל במדבר. דין הוא שתפקיע קדושת בכורה שבהן כדאמר לקמן בכורי הלוים לא הפקיעו אלא עצמן עכ"ל.

ומבכור חמור. פי' ומבכור פטר חמור פטורים כהנים ולוים משום דאיתקש לבכור אדם כו' שכל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם כגון לוים וכהנים שנפטרו מקל וחומר כדלעיל אינו בבכור בהמה טמאה.

אבל מבכור בהמה טהורה לא. פי' לא נפטרו. אלא קדוש הוא קדושת עולמית שלא יוכל לצאת לחולין ע"י פדייה.

מפני שהיו ג' משפחות כו'. (ותיבת ומשה מיותר) וכן שלשתן כצ"ל.

ואת קורא כל משפחה ומשפחה בפני עצמה כו'. בגרשון כתיב שבעת אלפים וחמש מאות. ובקהת כתיב שמונת אלפים ושש מאות הרי ששה עשר אלפים ומאה. ובמררי כתיב ששת אלפים ומאתים הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות. ובכללן כתיב כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף.

הונגטין. ובבכורות דף ה איתא קונטרוקוס.

לחש לי משה רבי לחש באזני. כלומר רמז לי בתורה שאדע להשיבך. וכל זה דרך צחות וכבוד.

גנבן. פי' העלימן והשמיטן בכללם לבסוף.

ואין בכור פודה בכור. משום שדי לבכור שיפקיע קדושת עצמו. כן איתא בפרק קמא דבכורות. ועיין מ"ש לעיל סוף פרשה ג.

מיד נסתלק ממנו. נפטר ממנו וקיבל תשובתו.

בכורה של רחל. לפי שרוצה לומר שערך הבכורות כנגד ערך זה הזכירו בשם בכורה של רחל לפי שהיה בכור לה.

שהם חמשה שקלים. שהשקל ד' דינרין.

לפיכך יהיה כל כו'. אין זה טעם לפדיון הבכורות. דודאי הוא מפני שניתנו הלוים תמורתם. אלא טעם ערך הפדיון קאמר (יפת תואר). ועיין בבראשית רבה פרשה פד סימן יז.

כיצד עשה להם. כלומר אחר שהעודפים רע"ג היו מוכרחים לפדות את עצמם בה' שקלים דוקא. א"כ יהיה מחלוקת שכל אחד יאמר למה לא אהיה מהנפדים בלוים. ומפרש שהיה זה ע"י גורל.

הימך. כמו הימנך כלומר ממך ודעתך.

נתמצו. לשון מיץ אפים. כלומר כבר כלו כולם (מתנות כהונה).

באותה שעה היה נותן. בירושלמי פריך וז"ל הגע עצמך שיעלו כולם בן לוי. א"ל מעשה נסים היו. ופי' הלא יכול להיות שיעלו כולם בן לוי אף אותן רע"ג היתירים על הלוים. ומשני מעשה ניסים היו. ועיין שם ביפ"מ.

מלמד שלא כשקלי הדיוט שקלי הקדש כו'. פי' שקלי הקדש היו מכוונים במשקלם שהמשקל של פרוטרוט האחת שוה למשקל של פרוטרוט האחרת. שאם היתה משקל האחת בלא שום הכרע היה גם משקל האחרת כן כדמות ההכרע ההיא בלי שום תוספת ומגרעת. לא כדרך השוקלין שאין מדקדקין במשקל הפרוטרוט כל כך בצמצום ולפעמים יהיה בו הכרע ולפעמים לא יהיה בו. ועיין לקמן פרשה יד סימן כז.

כסף הפדיום וגו' לאהרן ולבניו ע"פ ה' כאשר צוה ה' את משה מלמד שלא נתן כו'. ר"ל שלא תאמר שמשה סמך בזה על מצות פדיון בכור שנאמרה לו מכבר ליתן לאהרן ולבניו אלא שבפירוש נאמר לו עתה בשעת מעשה שיתן לאהרן ולבניו.

לפי שכל מעשה הפרשה באהרן. הביא את אהרן לכלל הדיבור. ולא שהיה הדיבור מתאחד למשה ולאהרן בשוה. כי נבואת משה היה פנים אל פנים. ולא כן נבואת אהרן.

שכל זמן שדיבר לכהנים כו'. פי' שכל מצוה שנצטוו הכהנים מעשה בכהנים ולא בישראל שאינו נוהג רק בכהנים ולא בישראל.

לשון נשיאות. התנשאות ורוממות.

מבן שלשים לעבודה. דבן שלשים לכח לעבודת משא. וחמש שנים מקודם ללמוד עבודת משא.

ומה היו בני אהרן עושים. שלא יראו הארון בשעה שפורסין את הפרוכת.

קונטיטין. כמו קונדיסין בלשון יוני ורומיי עץ ארוך וראשו חד.

וצינורות. תרגום מזלגותיו צינורייתיה. הוא דבר חד עקום למעלה כדי להגביה את הפרוכת מתוך הקורקסין. דהיינו הווין שהיה תולה בו.

לוילון. בלשון רומיי יריעה ומסך (מוסף).

ועל ע"ב נימין נארגת. ליצי"ע בלע"ז.

כ"ד חוטין. לפי שהיא עשויה מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש. וכל מין ומין חוטו כפול ששה כדאיתא ביומא דף עא.

וג' מאות כהנים. לשון גוזמא. דלא היה צריך כל כך כהנים להטבילה. כדאיתא בפרק גיד הנשה.

מטבילין אותה. דכלים הנגמרים אע"פ שנגמרו בטהרה צריכין טבילה לקדש כדאיתא במסכת חגיגה משנה ב פרק ג בברטנורא. ובחולין דף ע פרש"י מטבילין אותה אם נטמאה. ועיין במסכת תמיד פרק ב בפי' הרא"ש ובפי' נר תמיד.

וב' כהנים גדולים כו'. זהו סיום לדלעיל. וצ"ל וב' כהנים נושאים כו' בקונטסין גדולים שלפני הארון. וכן הלשון לעיל בסמוך.

בקונטיסון. בקולנסין.

שנאמר מכון לשבתך. אל תקרא מכון אלא מכוון כנגד שבתך. ויפ"מ פי' מדלא קאמר מכון שבתך כמו ואתה תשמע השמים מכון שבתך. משמע שמכוון לאותו שהוא שבתך דהיינו השמים.

המקדש מכוון כו'. פי' המקדש של מטה מכוון כנגד המקדש שלמעלה.

כנגד הכסא. הכבוד של מעלה שנאמר (ירמיהו י״ז:י״ב) כסא כבוד מרום מראשון. ובאיזה מקום הוא. מקום מקדשנו כן הוא בתנחומא.

כשרפים שהם עומדים ממעל לו. ר"ל למעלה על כסא הכבוד. וכן פי' רבינו בחיי כוונת המדרש וז"ל כי הכפורת שעל הארון נגד השרפים שעל הכסא שנאמר שרפים עומדים ממעל לו.

שהיה בהם מושבו של הקב"ה. שנאמר ודברתי אתך שם מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים.

שנתונין מזה ומזה. פי' שהן נתונין כל אחד ואחד על קצה הכפורת. ובתנחומא גרס שנתונים מזה ומזה מגדלין לישראל בלוחות שנאמר בהם מזה ומזה הם כתובים. מכוונים זה לזה כו'.

מציון מכלל יופי. פי' שהוא כלול יופי של מעלה.

שתכלת דומה לים. שתכלת צבע ירוק של חלזון. פי' חלזון הוא דג ועולה מן הים פעם אחת לע' שנה ומראית דומו דומה לים (מזרחי).

כמראה אבן ספיר דמות כסא. הרי שהכסא דומה לספיר. והרקיע דומה ג"כ לספיר שנאמר (שמות כ״ד:י׳) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגו' דהיינו רקיע. ועיין מנחות פד בתוס' ד"ה רקיע.

וכתר שם טוב עולה על גביהן. בשמות רבה פרשה לד סימן י' ושם נתבאר.

ספונים. חשובים.

שלכך כתיב מלמעלה. ופרשו עליו בגד תכלת מלמעלה.

כאילו זוכה למלכות. לכן בתכלת שהוא לבוש מלכות כמ"ש (אסתר ח׳:ט״ו) בלבוש מלכות תכלת וגו'.

ברית מלכות לו ולבניו. ולפי שהתכלת ירוק ככרתי לכן אמר וכרת לו הקב"ה ברית כו'.

ולא הפריש כליו ממנו. מלת ולא מיותר וצ"ל ולכך הפריש כליו ממנו וכסה בתולעת שני כו'. ובתולעת שני מרמז על החטא כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים. וע"י החטא נכסה מבניו המלוכה.

ולכך היה הוא וכליו כו'. צ"ל ואח"כ היו מכסין אותו ואת כליו בכסוי אחד (א"א).

דוגמת מקום שכינתו כו'. כדאיתא לעיל סימן יג.

אחד לתנור. שהיו אופין את לחם הפנים בתוכו בתנור. וזו היתה של ברזל לפרש"י בחומש. אבל ברמב"ם איתא שהיה של זהב.

ואחד לבצק. לפי שהחלות היו דומות לספינה כדלקמן סימן זו. לכן היו צריכין לתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס. ודפוס זה היה של זהב (רמב"ם).

ואחד כשהוא רודה כו'. ובמנחות דף צד ע"א פריך הגמרא ולהדרה לדפוס קמא אחר שרדה מן התנור היינו לדפוס שתיקנה בו. ומשני כיון דאפי לה נפחה. וצריכה דפוס גדול מן הראשון. ואותה דפוס שלישי של זהב היה כמו שפרש"י בסדר תרומה.

אלו בזיכי לבונה. פי' בזיכין שנותנין בהם לבונה שתים היו לשני קומצי לבונה שנותנין על שתי המערכות.

באי צד. כמו כיצד. כלומר באיזו צד ואופן היה נעשה.

רבי אומר רואין את כו'. ס"ל כאבא שאול דלקמן בסמוך שלא היו נותנין הבזיכין על החלות אלא על השולחן סמוך להם. ועיין מנחות דף צח ע"א.

בתוך ב' טפחים כו'. עי' במשנה מנחות פרק יא ותבין.

אלו הקנים. שמקיימין הלחם מעיפוש.

מקבלין טומאה. מיותר (א"א). אבל בתוס' שם מנחות פרק יג איתא. ובאמת קנים אלו שהיו של זהב מקבלין טומאה בכל ענין שכלי מתכות פשוטיהם טמאים.

י"ד לסדר זה כו'. ששה חלות היו בכל סדר. והחלה התחתונה היתה יושבת על טהרו של שולחן ובין החלה התחתונה לשניה היה נותן ג' קנים. וכן בין שניה לשלישית ובין שלישית לרביעית ובין רביעית לחמישית. הרי י"ב קנים. ובין החמישית לששית לא היה נותן אלא ב' קנים. שלא היה על החמישית משא כבידה.

נכנס בערב שבת כו'. משום דסדור הקנים במערכה החדשה וגם נטילתן מעל הישנה אינו דוחה את השבת. לכן היה נכנס הכהן בערב שבת סמוך לכניסת שבת ושומטן להקנים מבין כל לחם ולחם ומניחן לארכו של שולחן. ופירשו התוס' לארכו של שולחן על הרצפה היו מניחן לאורך השולחן ועיין תוי"ט.

ארכן לארכן של בית. ממזרח למערב היו מונחים בארכן.

חוץ מן הארון כו'. שהרי הבדים שבארון היו בולטין ודוחקין בפרוכת ודומין כשני דדי אשה שנאמר (מלכים א ח׳:ח׳) ויאריכו הבדים ויראו. והבדים לרחבו של ארון היו מונחין. נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית.

כיצד מסדירין. את הקנים.

שלא יתיקרו. שלא יכבידו על הלחם.

שהיו מעמידים הלחם כמין סוכה כו'. ובמנחות דף צז איתא שמסככין בהן את הלחם. ופירש"י שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחברתה. וכן פי' רש"י בחומש.

ד' סניפים של זהב כו'. עי' פירש"י בחומש.

ד' סניפים של זהב עושין לו מפוצלות מראשיהן כמין דקרנין היו שם שבהן סומכין כו' מפני שהחלות דומות לספינה רוקדת והיו הסניפין כו'. כצ"ל (א"א). (עי' מנחות ריש פרק יא) ספינה רוקדת פירוש כמין ספינה שאין לה שוליים אלא מלמעלה רחבה ומלמטה כלה והולכת עד כאצבע ושני ראשיה חדין והולכין ואין נוגעין במים ולהכי קרי לה רוקדת שמרקדת והולכת מהר. ועיין בגמ' שם דפריך היכי סמכו ליה סניפין ללחם (והלא אין הסניפין נוטין אלא מעט בראשו של לחם ואין יכול לסמוך פני שאר דופנותיו שלא ישבר) ומתרץ דעגיל להו מיעגל (פי' אין הסניפין עומדין זקופין אלא עשויים כחצי מעגל שקורין צירקי"ל). ואותו עיגול תחת שיפועו של לחם וסומך את כל הלחם. וראש הסניף סומך לראש הלחם.

והיו משימין בדיו כו'. פי' שהיו משימין אותן לכוון יפה לשאת בהם כמ"ש הרמב"ן.

לפי שעומדת בהיכל. שהוא מקום קדוש מאד שהוא נגד בית המקדש של מעלה. לפיכך היו מכסין אותה בתכלת הדומה לרקיע כמו שפי' למעלה.

היה מניח המחתה כו'. עיין פרק ו' דתמיד.

הדא הוא דכתיב ודשנו את המזבח. פי' יטלו את הדשן מעליו.

שאורג כו'. אפשר שהוא מלשון כל שפר ארג נכסי.

אף בשבת. דלהכי אמר תמיד לומר שלא היה שבת וטומאה מונעין אותו אלא בשבת יבעיר. ואם נטמאו כהנים היו מבערין בטומאה (ק"א).

לא תכבה. קרא יתירא הוא לזה דרשו אותו במסע המחנות במדבר ממקום למקום. ולזה אמר לא תכבה שירצה לא תכבה אותה בשביל טורח המסעות (ק"א).

מה היו עושין לה. כדי שלא תשרוף האש בגד הארגמן אשר היו פורשין עליה דכתיב ופרשו עליו בגד ארגמן.

פסכתר. כלי גדול מחזיק לתך. והיא קדירה גדולה דתרגום סירותיו פסכתרותיה.

אך בשעת המסעות היו כו'. כן הוא בילקוט סדר צו. אבל בתורת כהנים סדר הנ"ל איתא ר"ש אומר אף בשבת ומסעות מדשנין אותה. ולפי גרסתנו ה"ק ליה ר"ש לר"י אתה אומר לא תכבה אף בשעת המסעות זה אינו שהרי בשעת המסעות היו מדשנין אותה שהוציאו כל הדשן ואי כביא כביא שנאמר ודשנו את המזבח א"כ לא תכבה הוא שלא בשעת המסעות. ונראה שגם ר"ש מודה שהאש שירדה מן השמים היתה נשארת רבוצה תחת הבגד הארגמן ולא היה שורף הבגד שעליו אף בלא פסכתר וצ"ע ברש"י.

ואינו מזכיר סירות. היינו פסכתר.

על דעתיה דר' יהודה מדשנין אותו והיו מניחין שם אש. שר"ש ס"ל ודשנו שהסירו כל הגחלים וכל האפר. ור"מ ס"ל שלא הסירו רק הדשן והיו מניחין שם אש היינו הגחלים לוחשות עם האש.

אף בשעת פריקתן כו'. עיין תוס' מנחות דף צה ע"א ד"ה מר.

לא היה כן אלא בשעת מסעות. ר"ל בעת שהיו מפרקין ומכינים לנסוע אבל בעת המסעות והדרך לא היו בני אהרן רשאין עוד לעסוק בדבר. אבל לא מסתבר לומר שבא למעט בשעת הקמת המשכן שיהיו רשאים הלוים בני קהת בעצמן לפרק ולהעמיד הכלים על מקומם. שהרי כיון שכבר הוקם המשכן תחלה ע"י בני גרשון ומררי לא היו יכולין ליכנס לאהל מועד ולקדש הקדשים לסדר הכלים שם (רד"ל).

דמן של בני כו'. שכל כך הרבית להזהיר אותם ועל בני אהרן לא הזהרת כל כך כאילו אינך מקפיד עליהם אם ימותו. ואמר לו ה' לא כן אך מצד שאהרן בעצמו קודש קדשים לכן יכול לישא קודש קדשים ולא יזיק לו. אבל בני קהת לא יוכלו לדבק בקדושה יתירא.

קל וחומר לפני המקום. לפיכך לא נהג אלעזר כבוד בעצמו ונשא בעצמו שמן המאור וקטרת הסמים כו' כמו שמסיים בסוף סימן זה.

הוי עז כנמר. עיין טוש"ע א"ח סימן א.

וקל כנשר. כמ"ש (שמואל ב א) מנשרים קלו.

ורץ כצבי. כמ"ש (הושע ו) ונדעה נרדפה וגו'.

וגבור כארי. כדכתיב (שמואל ב א) ומאריות גברו וגו'.

אליהו אומר כל המרבה. תנא דבי אליהו רבה פרק יג.

וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. כצ"ל וכן הוא בתנא דבי אליהו.

וכל העם עונים אחר העובר לפני התיבה אמן הללויה. כן הוא בתנא דבי אליהו.

תינוק הוא ושוחק. כן הוא בתנא דבי אליהו.

כל אותן ימי החג ענה בנו דברים של תפלות. כצ"ל וכן הוא בתנא דבי אליהו.

ולא יצאת אותה השנה ולא שנתה ולא שילשה כו'. דבכל שנה מתו קצת נפשות מאותן ט"ו. וכן לקמן עלה לגדולה יתירה בכל שנה (רש"ש).

א"ל ומה ראית. בתנא דבי אליהו הגירסא אמרתי לו. ואליהו ז"ל הוא שמספר שאמר לו כן.

א"ל לא זכיתי כו'. שהיה מצטער על העדר ידיעתו בתורה. ולכן בעת עמדו בתפלה התפלל בכל נפשו.

בירניות. מקומות המבצרים (מתנות כהונה).

ובנה עיר. בתנא דבי אליהו איתא בית.

וקראו לו קילוני. כמו קלוניא פירוש דרור ופיטור מכל מיני מסים.

בדוד מלך ישראל. כלומר אף שהיה מלך ישראל ועכ"ז נכנע לבו. כמ"ש ונקלותי עוד מזאת.

בחשאי. ע"ד ברוב עם הדרת מלך.

נתייעץ עם שרי אלפים. וזה ממדת ענוה שלא עשה כי אם אחר העצה.

כמה זקנים מינה דוד שם. נשיאים וזקני העדה. ודייק מדכתיב (שמואל ב ו׳:א׳) שלשים אלף. ובדברי הימים כתיב כל ישראל. שמע מינה אלו ל' אלף היו זקנים.

דרגון. הוא לשון התמנות וכבוד.

ויוסף תלתין אלפין. פי' מדכתיב ויוסף מרבה שלשים אלף שהתוספת כעיקר ומדכתיב עוד מרבינן תו שלשים אלף. ופשוטו של מקרא שלשים אלף הרי תשעים אלף. אבל באגדת שמואל דריש לה מאת כל בחור. דדריש בחור כל בחור את כל בחור (יפ"מ).

מיד הלכו לגבעה להעלות משם הארון. שהארון בגבעה היה בבית אבינדב שהניחוהו שם כשהחזירוהו פלשתים כמ"ש (שמואל ב ו׳:ג׳) וכן כתיב כאן וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה.

כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. דבשמואל כתיב ויקם וילך דוד וגו' מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים דמשמע שהלכו מבעלי יהודה אל מקום אשר שם הארון להעלותו משם. ובדברי הימים כתיב ויעל דוד וכל ישראל בעלתה קרית יערים אשר ליהודה להעלות משם את ארון האלהים דמשמע שהארון היה שם. ובאמת היה הארון בגבעה כדכתיב (שם שמואל ב ו׳:ג׳) וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה ומפרש שכל ישראל הלכו לבעלתה שהיא קרית יערים. והמתינו שם על הארון עד שיביאוהו מן הגבעה אך דוד והזקנים שמו אל לבם שאין כבוד הארון שיעלוהו מגבעה ע"י יחידים קמו מבעלי יהודה והלכו לגבעה להביא הארון מן גבעה לבעלי יהודה ומבעלי יהודה יעלוהו כל ישראל עמם עד לירושלים. וי"א שגם כל ישראל הלכו עם דוד לגבעה מפני כבוד הארון.

אשר נקרא שם שם ה' צבאות. פסוק הוא (בשמואל ב ו׳:ב׳). ומדכתיב שם שם מורה על השם הוא השם המפורש וכל כינוייו הם השבע שמות שאינם נמחקים.

הלוחות ושברי לוחות. כלומר לכן כתיב שם שם כפול להורות על שני הלוחות אשר כל אחד נקרא בשם ה'.

לא נשאו כתובה. שהרי כתיב ולבני קהת לא נתן משה עגלות. לפי שיש עליהם לשאת בכתף.

מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות כו'. פי' שאמר דוד כשהייתי בורח מפני אויבי ויגורתי מפניו הייתי משתעשע בחקיך והיו לי זמירות לשעשועי (רש"י).

התעיף. לשון וכפלת דמתרגמינן ותעיף. שאם תכפול עינך לסתום עין בהיסח הדעת מהסתכל בהם מיד ואיננו (רש"י).

אתה קורא אותן זמירות. כי דברי תורה הם צריכים עיון ושינון שלא ישתכחו ממנו.

שאפיל תינוקות של בית רבן יודעין אותו כו' בכתף ישאו. לשון עתיד לרמוז שגם לעתיד ישאו בכתף ולא בעגלות. ודוד טעה מה שאפילו תינוקות יודעים שישאו הוא לשון עתיד (רי"ף).

והיה ארונא טעון כו'. פירוש והיה הארון נושא הכהנים למעלה וחובטן למטה לארץ.

ואייתי. והביאו.

אמר ליה לית כו'. לשון שאלה אין אתה יכול לומר לי מה נעשה לארון זה.

שאל לאינון חכימיא כו'. שאל לאותן חכמים שמנית. ודרך קנטור אמר ליה כן על שלא מינה אותו עמהן. ואמר דוד מי שידע להקים הארון שיעמוד על העגלה ואינו מקים אותו יהא סופו בחנק.

א"ל דבח. זבח לפניו זבח והוא עומד.

אמר הקב"ה לאחיתופל מלה דינקיא כו'. דבר שהתינוקות אומרים בכל יום בבית הכנסת לא אמרת לו. וזה דבר גדול שיזבח לפניו אמרת לו.

דבח קמוי וקאים. היה דוד זובח לפניו והיה הארון עומד.

ולכך היה זובח כשהעלהו בשניה שלא יבא לידי כך. נראה שצ"ל שלא בא לידי כך. וכן איתא לקמן וכיון שראה דוד כו' הוסיף עוד וזבח לפניו כו'.

עוזא מאחריו כו'. מדכתיב ואחיו הולך לפני הארון. מסתמא הלך עוזא מאחריו.

שנאמר וישאוהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלהים מה נשאו עמו. כצ"ל ור"ל מדכתיב וישאוהו מבית וגו' עם ארון האלהים דמשמע עוד דבר אחר נשאו עם ארון האלהים.

ארגז ששיגרו פלשתים כו'. אפשר שלא הזכירו בפרטות לפי שהיה מפלשתים.

כההוא דתנינן. בפרק קמא דבבא בתרא.

ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו. כצ"ל.

באמה בת ו' טפחים. ר"מ לטעמיה דאמר כל האמות היו בינונית.

והלוחות ארכן ו' ורחבן ו'. וכן הוא בבבא בתרא פרק קמא. ובשמות רבה פרשה מז. אבל בתנחומא סדר כי תשא סימן לז ובירושלמי פרק ד דתענית איתא ורחבן שלשה.

חציו לכותל זה. שהרי מבחוץ נמדד אמתים וחצי ארכו.

ס"ת שכתב משה. כמו שנאמר ויכתוב משה את התורה.

אין רק. ר"ל אין הוא מיעוט. וגם רק הוא מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ס"ת.

פירנסת. פי' פירשת צרכי מדתו לארכו.

רי"א באמה בת ה'. ר"י לטעמיה דאמר אמת הכלים באמת בת ה'. עיין מנחות דף צו ע"א במשנה.

אצבע ומחצה. באצבע קטנה קאמר. שהטפח ד' אצבעות בגודל. וה' באצבע. ו' בקטנה.

שהיו העמודים עומדים. שני עמודי כסף כמין עמודי ספר תורה שוכבין לארכו והלוחות ביניהם שנאמר עמודיו עשה כסף (רש"י).

מונח בצדו. של ארון.

ועליו ספר תורה מונח. אבל מעיקרא היה מונח בדף היוצא מן הארון (רש"י).

לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. כצ"ל.

לרבות שברי לוחות שמונחות בארון. כצ"ל.

מכאן אמרו אחיו הולך לפניו ועוזא מאחריו. כצ"ל. דמדכתיב שאחיו הולך לפניו מסתמא עוזא מאחריו כמש"ל.

והכהנים טוענים בו. מצאתי באלשיך שכתב שכראות דוד מיתת עוזא אח"כ שב לנסות בכהנים והיו מיד הכהנים מסתכנים.

זה לולב שאדם מנענע בו. ובמנענעים דרש לשון נענוע.

בתחלה כו' ולבסוף כו'. פי' בתחלה כשלא נשאוהו הלוים היה כידון פי' שבר וחורבן שנהרג עוזא וגם הכהנים היו בסכנה. ולבסוף כשנשאוהו הלוים היה נכון שעזר אלהים את הלוים.

הארון נושאיו נשא. כשעברו ישראל את הירדן.

נשא הארון נושאיו. שהכהנים עמדו עם הארון בירדן בשפת המזרח עד שעברו כל העם. וכשעברו נתקו כפות הכהנים אל החרבה נמצאו ארון והכהנים מצד מזרח וכל ישראל בצד מערב. נשא הארון נושאיו ועבר. וזהו דכתיב ויעבור ארון ה' ולא כתיב נושאי הארון. ועיין בסוטה פ"ז ברש"י.

והלך לו לעצמו. שהארון דחה הבקר ושמט אותם והיה מהלך מעצמו ועוזא חשב לאחוז בארון עד יחזיר הבקר למקומם. לכן ויחר אף ה' בעוזא על עסקי שלו פי' שגגו. ועיין באלשיך.

וחד אמר שעשה צרכיו בפניו. דרש של מלשון כי ישל זיתך דבר שמשיל מלמעלה למטה (רש"י) וצ"ל דזה נמי גרמה לו דהא בדברי הימים מפורש במקרא ויכהו על אשר שלח ידו וגו' (רש"א). אך קשה מאד הדבר לפי פירוש זה. לכן נראה שפי' צרכיו צרכי עצמו. כלומר שהסיח דעתו מקדושת הארון וחשש שמא יפול ואחז בו.

הארון קיים. שהרי נגנז כדאמרינן ביומא שגנזו יאשיהו.

שנשתנו פניו כחררה. שהיה מצטער על שמת עוזא על ידו. ודרש ויחר לשון חררה.

מה טעם. דרשת להאי ויחר לשון חררה. ומפרש משום דלא כתיב ביה אף. משום שח"ו שיחרה אפו של דוד על משפטי ה'. רק שנשתנו פניו כאדם שמתבהל ממקרה פתאומית.

לוי היה עובד אדום. מפני שכתוב הגתי סד"א שגר היה הוצרך לפרש שהיה לוי.

מייחסו עם הלוים ששים ושנים לעובד אדום. (דברי הימים א כז) כצ"ל וכדלקמן בפרשה (רד"ל).

ובירכו הקב"ה. כמ"ש ויברך ה' את עובד אדום.

ואין הכהנים נושאין את הארון. ר"ל שאפילו כהנים אין נושאין את הארון. רק בג' מקומות נשאו הכהנים את הארון (כדאיתא בסוטה דף לג ע"ב) על פי הדבור.

וירץ אל תוך הקהל וגו' ויתן את הקטורת ויכפר על העם. ועיין מ"ש בילקוט שמואל ב ו רמז קמב.

שנאמר וישב ארון ה' וגו'. ברך ה' את בית עובד אדום וגו' בעבור ארון האלהים. ר"ל בעבור כבודו להסיר מעליו תרעומות שהיו אומרים שהוא של פורענות. לפיכך רצה הקב"ה שיהיה של ברכה.

אפטרה. כשנפטר מן האכסניא כדאיתא בפרק הרואה ואמר דרוש זה לכבוד אכסנאי.

לתלתא ירחין. שכך שהה הארון בביתו.

ובנו ששה כו'. בירושלמי פרק החולץ ובבבלי פרק הרואה חשיב שאשת עובד אדום ילדה ג"כ ששה.

ותמניא דידיה. בני עובד אדום עצמו.

הא שתין ותרין. הרי ס"ב ואגדה זו ס"ל שילדו בכל ב' שבועות אחד אחד. אבל בבבלי הנ"ל איתא שילדו ששה בכרס אחד.

הלוים העלוהו. מפני שהוזכרו גם כהנים בפסוק הוצרך לפרש הלוים נשאוהו.

**חד אמר על צעידה וצעידה שור ומריא. ובסוף שבעה פרים ושבעה אלים.**פי' ובסוף אחר ששה צעדים. וה"ק קרא דבכל אחד מששה צעדים שור ומריא. ולא נקט ששה אלא משום ז' פרים וז' אילים דמפורש באידך קרא דדברי הימים שאותן ז' פרים וז' אילים היה אחר כל ששה צעידות. והוא כדעת רב פפא לקמן בסמוך.

וחד אמר על כל כו' ובסוף. פי' אחר ששה צעדים שור ומריא.

מקרא חד פריש. ואות מקרא שבדברי הימים הוא פירוש למאי דכתיב בשמואל שור ומריא היינו ז' פרים וז' אילים. ויהיה שור ומריא שם הכלל. כמו ויהי לי שור וחמור. וששה צעדים דכתיב בשמואל פירוש לויזבחו ז' פרים שבדברי הימים שהיה לאחר ו' צעדים (מתנות כהונה). ופי' מריא אילים פטומים.

ועל כל שש פסיעות ז' פרים כו'. לפי שבכל פסיעה היו מקריבין פר אחד. וא"כ בפסיעה הששית היה ראוי להקריב ג"כ פר אחד. וגם כנגד כל השש פסיעות ששה פרים. ועלו במספר שבעה פרים. וכן יתבאר לקמן על כל שש פסיעות שור ומריא ועל ו' סדרים של שש שש פסיעות ז' פרים (רי"ף).

מלאת כל ארץ ישראל במות. דעל כל פסיעה מזבח (רש"י).

אלא על כל ששה פסיעות שור ומריא. ולדידיה ניחא טפי דנקט בהאי קרא ששה צעדים. וקרא דדברי הימים ז' פרים וז' אילים היינו על כל ששה סדרים כו'. אע"ג דלא מפורש התם כלום. נלמד סתום מן המפורש מה בשמואל בשור ומריא ששה אף התם בדברי הימים בז' פרים ששה (רש"א).

סתם. כלומר כפשוטיה בלי פזוז וכרכור.

לאו. כלומר לא עשה כן.

אלא לבש כלים נאים כו'. נאים שבבגדי מלכות כדמפורש בגדי זהב סנונין דומין לפז.

מה שאפשר לומר. בפה הכל היה עושה (מתנות כהונה).

כירי רם. נוטריקון של מכרכר. כירי פי' אדון. וכלפי הקב"ה אמר כן. או י"ל שאמר כן על הארון ע"ד שאמר הכתוב ארון הברית אדון כל הארץ (מתנות כהונה וע"ש).

מריעים ותוקעים בשופרות. שמ"ש בתרועה בקול שופר הוא כלל ופרט שמפרש אח"כ במה היו מריעים בקול שופר וחצוצרות.

וכל ישראל כו'. ר"ל ששם בדברי הימים מפורשים שארי כלי שיר. דכתיב שם וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה' בתרועה ובקול שופר ובחצוצרות ובמצלתים משמיעים בנבלים וכנורות.

מציצות. פי' מביטות כד"א מציץ מן החרכים.

ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגו' ותבז לו בלבה כיון שראתה. כצ"ל.

סנונים. בירקרק חרוץ מתרגמינן דהבא סנינא.

קולו פזוז. צלול כפעמונים.

אלא הופך אספירס. פי' בלשון יוני כפות הרגלים. פי' הופך עקבות פרסות רגליו. ומשוויר פי' ומרקד (מוסף הערוך). אבל המעריך כתב אספירס בלשון טורקי טאקל"א מין דילוג הוא שהאדם הופך כל גופו. ולכן ביזתו מיכל.

והעלה עולות לפניו הוא וישראל כו' תמן כתיב ויקריבו כו'. מזה אתה למד שישראל הקריבו ג"כ. ובכדי לסיים שבירך כל העם על שכיבדו הארון והקריבו קרבנות.

וי"א אשישה כו'. פסחים דף לו ע"ב.

גרבא דחמרא. פי' חבית של יין.

נפנה לברך את ביתו. לשון ברכה ממש. כי היום יום רצון מהקבלת פני שכינה. ובו ביום בירך את ישראל בשם ה' צבאות. ובו ביום וישב ג"כ לברך את ביתו בשם ה' צבאות.

לא הניחתו ליכנס לתוך הבית כו'. דייק זאת מדכתיב ותצא וגו' לקראת דוד וגו'.

אשר נגלה. לשון גלוי.

לאכול פניו. דרך משל הוא. או צ"ל לאבל פניו פי' לבייש פניו.

אם ראית כבודך. דרך תמיה ובזיון הוא. כאומר היום קבלתי כבוד ממך. כי הראת כבודך (זהו בלשון נקיה) וחזרה ואמרה אשר נגלה היום כלומר בגלוי ולפני מי לעיני אמהות עבדיו. ואגב מפרש המדרש מגאות מיכל עד שקראה לכל נשי ישראל אמהות.

הריק שבריקים. זהו אחד הרקים. כלומר המיוחד והראש שבריקים.

ארכיסטם. ובאגדת שמואל איתא ארכיסטריס. פי' בלשון יוני מרקדים ומכרכרים (מוסף הערוך). או פי' גדול הנבזים (מעריך).

היום נגלה כבודו של בית אבא. דייקו מדהשיב לה ה' אשר בחר בי מכל בית אביך. ובזה בא להשיבה שלא תתכבד בבית אביה כי תתבונן כי נלקח המלוכה מבית אביה וניתנה לדוד.

גדר לפני מגדר. מדכתיב גדרות בלשון רבים דרשו כן.

כסוכה. להסך קדריש לשון סוכה. ור"ל שסיכך רגליו בבגדיו ועשה עצמו כסוכה וכדמפרש.

פעליונים. וילנות סדינים או סודרים.

והוה חמי ליה. דוד היה נחבא במערה והיה רואה אותו משולשל ציבחר כו' פי' משלשל ומוריד בגדיו מעט. וחוזר ומעלה אותם מעט כדי הצורך.

לית אריך כו'. פי' אינו הגון לנגוע בגוף צנוע הזה.

צניעותיך חסת עליך. ואע"ג דיהיב טעמא כי משיח ה' הוא. לעבדיו לדחינהו הוא דקאמר (ופ"מ).

היה האלהים בוחר בי ופוסל בית אביך. בתמיה.

אביך היה מלך על ישראל לבד. אפשר שצ"ל בית אביך והיינו איש בושת. משום שהיא אמרה לו כל בית אבי היו צנועים וכיוונה בזה על איש בושת שהיה צדיק וצנוע. וכמו שאמר דוד בעצמו (שמואל ב ד יא) אף כי אנשים רשעים הרגו איש צדיק וגו' ועל זה השיב לה דוד בית אביך היה מלך על ישראל לבד.

הדא הוא דכתיב ונקלותי עוד מזאת. פי' יותר ממה שעשיתי אעשה לבזות עצמי ולהקל.

ואל תאמרי כו'. ואל תאמרי שאני מראה עצמי לשפל ונבזה בעיני אחרים אבל בעיני עצמי אני מכובד תלמוד לומר והייתי שפל בעיני.

אמהות. פי' שפחות.

אימהות. לשון אם שרה רבקה רחל ולאה.

לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבא. ולכך אומר בלשון עתיד אכבדה.

לעגלה אשתו. והיינו מיכל כדאמרינן בסנהדרין פרק כהן גדול עגלה זו מיכל כו' הרי שהיה לה בנים. ומתרץ המדרש דעל שגעת כעגלה ומתה הוא דמתקריא עגלה. והיינו שמתה בלדתה כדאיתא בבראשית רבה פרשה פב והיינו דכתיב עד יום מותה. ונענשה דקאמרנא היינו שעד יום מותה לא היה לה בן (יפ"מ).

הא ביום מותה הוה לה. בגמ' הנ"ל דחו האי שינויא ותירצו עד אותו מעשה הוה לה ומכאן ואילך לא הוה לה.

בשעה שמשחני שמואל למלך. נקט גובה לב בשעת המשיחה שלא היתה מפורסמת ולא היה יכול להתגאות בפומבי רק בלב וכשהרג גלית שנתכבד בפרהסיא נקט רום עינים דהוי בפרהסיא (יפה מראה).

בשעה שהחזירוני למלכות. דהיינו שהיו מחזירים אותו בעיר ויקראו לפניו אברך לא הלך בגאוה ובגודל (יפ"מ).

בשעה שהעליתי את הארון. אמר בנפלאות על העלות הארון. על שנעשו על ידו כמה פלאים בירדן ובפלשתים. ובכמה דוכתי (יפ"מ).

כך שויתי נפשי כו'. ופי' שויתי ודוממתי השויתי עצמי ונדמיתי לגמול.

כהן ינקא כו'. כתינוק הזה שיוצא ממעי אמו כו' ומלת גמול נאמר גם על היונק אחרי גדלו מעט הקרוב להגמל.

כשם שאין לתינוק עונות כו'. לפי שתכונת דוד היה טוב מאד.

לנהוג גאוה. אף שמכוון מפני כבוד הבריות ע"ד נהוג נשיאותך ברמה. גם זה לא ימצא בלבו.

מגידס. פי' עושה תבשילין.

וזוסטא. בלשון יון חגורה וכתונת פחותה נתון לפני הבגדים כדי שלא יטנפו (מוסף).

שנאמר ולבש הכהן מדו בד כו' למה כן. כלומר אמאי לביש הכי הא אין דרך העולם ללבוש בגדים נאים בגריפת תנור וכיריים אלא לפי שאין גדולה לפני ה' דאפילו כשהוא לבוש בגדים נאים הוא משמש לפני ה' בעבודות השפלות. וזה לאות שאין גאוה לפניו. והא דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ואמרו הטעם בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. התם גנאי הדבר שישמש בעבודה הגרועה בבגדים שמשמש בהן בעבודה המעולה.

היה דוך דוכנין נשיא על הנשיאים. כצ"ל וכן איתא בירושלמי ודוך לשון דוכוס. והני תיבות נשיא על הנשיאים הוא פי' על דוך דוכנין.

ואיך היה טוען כל אלו. כלומר איך היה יכול לטעון כל אלה. וקאמר שמן המאור בימינו כו' ואף כי כל אלה היו משא כבד כבר כתב הרמב"ן דאלעזר חזק ואמיץ כיעקב אבינו. וכן משה רבינו ע"ה ואהרן אחיו וקוי ה' יחליפו כח.

בזרועו שמן המשחה היכן היה נתון. כצ"ל וכן הוא בירושלמי וכן הוא מבואר בכתוב.

באפונדתו. לבוש שהוא חלוק קטן ויש בו הרבה מקומות תפורים ונותנין שם דבר המאורע להם (ערוך).

בזינו. פי' בחגור.

שאין גאוה לפני המקום. כלומר כל מצותיו שוים באין הבדל ואיננו תלוי בעשיית דבר נכבד לפי הראות או בלתי נכבד כי הכל שוים.