כתיב הן אלה קצות דרכיווס"ד ומה שמץ דבר נשמע בו ורעם גבורותיו מי יתבונן. וקמפרש הכי שמים וארץ דכתיב בהן אלה תולדות השמים וגו' הם רק קצות דרכיו. בהיות עוד עולם העליון המכוון נגד עולם התחתון. ולפיכך מי יוכל להטיל בו שמץ דופי בהיות שורשו הרוחני נעלם ממנו. כי אפי' על סידורו של רעם שפעמים בא בחוזק ופעמים בנחת א"א לעמוד. כי הוא עמוק מי ימצאנו ואין בכח שכל האנושי להשיגו על בוריו כראוי. ואמר נתבונן אין כתיב כאן. כרישא דכתיב ומה שמץ דבר נמצא בו לשון רבים. וכתיב מי יתבונן לשון יחיד משמע דאף יחידי הדור היודעים רמוזו והגיונו על דרך כלל. מ"מ איך יכולים לעמוד על סדורו דרך פרט. והיינו דקאמר הפקחים יודעים רמוזו והגיונו כלו' רק דרך כלל ולא דרך פרט. ועז"א אם על סדורו של רעם אין אתה יכול לעמוד. על סדורו של עולם שהוא יותר נפלא עאכ"ו (נזה"ק) ובילקוט איוב הגירסא יתבונן אין כתיב כאן אלא מי יתבונן. וכן גרס רש"י:

כתיקונופי' בחוזק כחו בבריאותו:

**ואם יאמר לך כו'**אמור לו טענה אחרת. כי אחרי מלך ב"ו אי אתה יכול לעמוד כדכתיב לב מלכים אין חקר. אחר מלך מלכי המלכים הקב"ה אתה יכול לעמוד בתמיה שהוא אדוני האדונים. ולשון האגדה פה חסרה וראוי לגרוס הה"ד כי מה האדם שיבא אחר המלך אשר כבר עשהו. וכמבואר במדרש קהלת (נזה"ק):

**משל לחרישת קנים כו' משל לפלטין גדולה כו' פתחים הרבה.**משל הראשון ענינו שהפקח צריך להסיר דרכי הטעיות שהם כמו קוצים ומכשולות לרבים בעניני החכמה. ומשל השני שאף כשהסירו הקוצים והגיעו לפלטין יש בו פתחים הרבה. וצריך הפקח לסדר הדברים כראוי פתח אחר פתח שלא יתבלבלו הנכנסים לתוכו:

לחרישת קניםפי' חורשה יער של קנים. ועיין בשה"ש רבה הביא משלים אלו ג"כ לענין דשם:

כסחכורת הקנים במגל ומגירה:

חורימשל אחר:

פקעתכרך ואגודה מן גמי:

קשרהוקצה האחרון אחוז בידו (מת"כ):

**משל כו'**שבנה פלטין דמה שנאמר אלה תולדות השמים לומר שהם נאים ומשובחים בתכלית הנוי שאינו כפלטין של ב"ו שעם היותו נאה יש מקום לאדם לאמר אילו היו עמודים גבוהים היה יותר נאה כו'. אלא בתכלית הנוי שאין למצוא להם צד יותר נאות ממה שהם (יפ"ת):

עשוהוכינוי לפועלים רבים. רבים עשו אותו:

**כביכול כו'**לפי שהאדם עולם קטן וכולל מכל העולמות. הוצרך להמלך עמהם (נזה"ק):

**נמנין על כל אבר כו'**פי' שמעשה האברים עצמם בתיקון נאה. וגם העמדתם במכונם בתכונתם. נפלאה היא. ולפי שהאדם עולם קטן שהוא דפוס כל הנמצאים. מביא שבח האדם הנראה לעינינו. שממנו נקח ראיה לכל העולם בכלל (יפ"ת):

על כל אבר ואבר משלךמהאי בריה אשר לך:

**רבי לוי כו'**בא להוסיף בשבח מלאכת האדם שאין צריך לומר שהוא מתוקן בתכלית. אלא שמתקונו שאפילו הדברים המגונים במלאכת ב"ו עשאן השי"ת באדם באופן שהם שבחו (יפ"ת):

ואם נתן ביבהצנור המקלח שופכים לחוץ. אם נתן על מבוא הפתח הוא מגונה שהוא נראה ומסריח לנכנסים בפתח וליוצאים. ולכן נתן במקום טמון. אבל הקב"ה נתן ביב שהוא החוטם שיצאו בו מים סרוחים בפניו ועל הפה. והוא נראה תמיד. ועל כל זה עשה בחכמה שהוא הדרתו של אדם. שעיקר הצורה הפרצוף פנים עם החוטם. ואין גנותו נראה (יפ"ת):

ויצר ה' אלהיםובפסוק הסמוך כתיב וישם שם את האדם אשר יצר. והוא מיותר שכבר אמר וייצר. ואין לטעות באדם אחר (יפ"ת) ורבי יצחק בא להוסיף בזה שמלאכתו משובחת עד שהי"ת מתגאה בו. אע"פ שאין הדבר קשה בחקו:

משבחןמשום דאלה תולדות השמים יתירה היא. ולא אתא אלא לשבחן ראו אלה התולדות כמה חשובים הם (יפ"ת):

מקלסןקלוס עדיף משבח. ודופי בציר מגנות. ור"ל שמצד שה' משבחן אי אפשר לומר שהם מגונים. ומצד שהוא מקלסן ביותר אי אפשר לתת בהן שום דופי אפילו על קצת דברים שמחשב לכאורה בענין היצירה בלתי מתוקנים (יפ"ת):

בהבראם בה' בראםכדילפינן בפירקין מדכתיב כי ביה ה' צור עולמים. דעוה"ב נברא ביו"ד. ועוה"ז נברא בה"א:

**ואת כל אלה ידי כו'**משום דרבי פנחס אמר בה"א בראם. והיינו לרמוז שנברא בלא יגיעה כדאמר בפרקין להכי מייתי גביה האי קרא. דיליף מיניה לא בעמל כו'. והדר מייתי דרבי יודן ור' יהושע לענין פירוש דאלה דעליה קיימינן (יפ"ת):

ואת כל אלה ידי עשתהמסיפא יליף דכתיב ויהיו כל אלה נאם ה'. שבנאום ה' ר"ל בדבורו נעשו. ולא בידים. ומ"ש ידי עשתה הוא בלשון ב"א (יפ"ת):

אלה החקיםוכתיב הכא אלה תולדות השמים:

**ויהיו כל אלה נאם ה'**דאלה מופנה מדה"ל למימר ויהיו כולם נאם ה'. אבל אלה תולדות השמים יש בו דרשות אחרות (יפ"ת):

אלה פסל את הראשוניםדמשמע אלה הם החשובים לא הראשונים:

**ואלה מוסיף כו'**להשוות אלה לאלה:

מה פסל תהו ובהו וחשךעולמות הראשונים שנחרבו מצד התהו ובהו וחשך כדלעיל פ"ד סי' ט' (נזה"ק) ועיין בו שהאריך בזה והגר"א כתב פסל תהו ובהו ביאורו שפסל את תהו ובהו מהיותם תולדות הארץ אפס הם עיקרי וחומרי הארץ כאשר ביארנו במקומו עכ"ל:

ויכלו השמים והארץ בזמנןכו' המיוחד. כל אחד ואחד ביום וכל יום קרוי זמן:

בו ביום הוציאו תולדותמהאי לישנא משמע שבו ביום הוציאו תולדות בפועל ולא בכח לבד ומקשה ליה רבי יודא מדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום א' יום ב' וכו' דמפורש בכל אחד הוצאת תולדות בפועל ביומו. ומשני רבי נחמיה כמלקטי תאנים הם כל אחד ואחד הופיע בזמנו. כמו התאנים שתחלת צימוחם באילן הוא כאחד אלא שגמר בישולם הוא זה אחר זה. אף כך השמים והארץ הוציאו עיקר תולדותם ביום א' אלא שלא נתגלו ונקבעו במקומן אלא כל אחד ביומו. והיינו דמסייע ליה רבי ברכיה מדכתיב ותוצא הארץ דבר שהיה פקוד בידה ולא היה מחוסר אלא הוצאה (יפ"ת ונזה"ק) ועיין בענף:

דבר שהיה פקוד בידהמדה"ל למימר ותצמח. וקאמר ותוצא משמע שהיה פקוד בידה ולא היה מחוסר אלא הוצאה (יפ"ת):

ג' דברים הללומדלא כתיב בהדיא אלא ג' אלו ושארא כיילינהו באת כל אשר בם (יפ"ת):

הארץ בראשון כב"הלעיל פ"א סי' כ"א:

ב' דברים הם עיקרמדלא נקט הכא גבי תולדות אלא ארץ ושמים. משמע דלא הוי עיקר ברייתו של עולם אלא ב' אלו. ורבי נחמיה ס"ל דכיון דהתם מדכר ג'. ג' הן עקר ברייתו. וביום עשות ארץ ושמים מקרא קצר הוא (יפ"ת):

ומהו גמר מלאכתן מאורותכי זולתם אינה ניכרת פעולת השמים:

ותוצא הארץ עקר ברייתהכי הארץ בעצמה גוף דומם ועיקר חיותה וצורתה הוא כח הצמיחה שלה. ואח"כ החי כמ"ש תוצא הארץ נפש חיה ואח"כ המדבר:

ומהו גמר מלאכתה אדםשהוא חלתו של עולם והוא גמר תיקונה ואין הארץ מתקיימת אלא בזכות האדם הצדיק (נזה"ק):

**שנא' אנכי עשיתי כו'**דמדלא נקט אלא אדם כדנקט בשמים כל צבאם. משמע שהאדם לבדו הוא העיקר (יפ"ת):

כנגד ו' דבריםולכן תולדות השמים מלא שקודם החטא היו על מליאותן. וכן תולדות פרץ מלא לפי שכולן חוזרים לתיקונן בביאת בן פרץ משיח צדקנו. והטעם ע"פ מ"ש דורשי רשימות דאדם נוטריקון אדם דוד משיח. ובהיות משיח תיקונו של אדם לפיכך בימיו ישוב הכל לאיתנו כמו קודם החטא ויהיה נשלם בששה דברים הללו (נזה"ק):

וקומתו של אדה"רמן הארץ עד לרקיע היה כדלעיל בריש פ"א:

ופרי הארץשנתמעטו הפירות. שאפילו אילני סרק עשו פירות כשנבראו. כדלעיל פ"ה. ופשיטא שכל זה מקללת ארורה האדמה:

משנה פניו ותשלחהובאדם הראשון קמיירי. ופירושו כששלחו אז שינה פניו. ושינוי הפנים הוא בזיוו והדרו (יפ"ת):

שנאמר ויתחבא האדםולולא שגרעה קומתו לא היה יכול להתחבאות:

ארורה האדמה בעבורךותבואה נקרא עבור כמ"ש ויאכלו מעבור הארץ. ועבור כולל פירות הארץ. הדגן. ותבואת הכרם:

**מאורות דאר"ש כו'**שנתקללו המאורות מע"ש וזה בחטא אדה"ר. ועיין לעיל פ"ו סי' ב':

ולמה גנזוה"ל לאבדו לגמרי:

וירא אלהים את האורלפרושי טעמא דגניזה. דמה שלא גנזו אלא לצדיקים היינו משום דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. ולפיכך הוא ראוי לגנזו לצדיקים שהם משורש האור כי טוב. ושוב אמר ומנין שגנזו לצדיקים. שנאמר ואורח צדיקים כאור נוגה דהיינו לעתיד לבא:

**וכיון שראה אור כו'**ר"ל בהיותו רואה בעתיד שיהיו צדיקים בעולם להיות מוכנים לאותו אור הגנוז שמח במעשה בראשית:

**כיון שחטא אדה"ר כו'**כל זה הוא דברי רבי לוי. מן הראוי היה שמיד כשחטא אדם היה ראוי לגונזו אך מפני כבוד שבת שמשה ל"ו שעות (י"מ):

ישרהולשון שירה:

האירה אותה האורה כל היוםשל ערב שבת. וכל הלילה של שבת:

שיבא בן פרץמשיח שהוא מבית דוד:

כצאת השמש בגבורתוכמו שאמרו תפוח עקיבו של אדה"ר היה מכהה גלגל חמה. וכן יהיה לע"ל לצדיקים אוהבי ה':

**ואין עץ אלא תורה.**ולכן נכתב העץ בה' הידיעה. היינו התורה דאיקרי עץ חיים והכוונה שכמו שהתורה נצחית כן יהיו הם. ורמז בכלל דבריו שעיקר נצחיותם על ידה שממנה יקחו הנצחיות להמשכם אל צד השכלי שהוא נצחי:

ואולך אתכם קוממיותדהאי קרא משתעי בשכר העתיד וכמבואר בספרי ע"ש:

בקומה זקופהשלא ילכו שחוח לפני אויביהם. כי הירא קומתו כפופה ואינו יכול להרים ראשו:

**מאה אמה כו'**מה שהכריחם לדרוש ל' קומה הוא ממה שלא נאמר חירות או חפשים ע"כ פי' לשון קומה או של מאה או של מאות (אלשיך):

לאדה"רלאחר החטא. אבל לקומתו קודם החטא לא היהי ראוי אלא אדה"ר מחמת שהוא יציר כפיו של הקב"ה (נזה"ק):

מאתים אמהדרש קוממיות קומה מאות. ומיעוט מאות מאתים. אי נמי ב' ממין דרש למאתים כדפירש רשב"ם בפרק הספינה:

שלש מאותדורש קוממיות קומה מיות. קומה כאדה"ר והיינו מאה אמה. מיות ב' מאות. הרי ג' מאות:

**כי כימי העץ ימי עמי כו'**מדלא פירש איזה עץ. ולא בא לסתום אלא לפרש דוודאי הכוונה על עץ שמאריך יותר מכל עץ. והיינו סדן השקמה. וכדאי' בשוח"ט גמירא דהאי סדנא עביד בארעא ת"ר שנין:

באמה גרומהפי' בערוך באמה ותוספת. וכמ"ש (ב"ב פ"ט) היה שוקל עין בעין נותן לו את גרומיו. הכרעותיו. היינו מעט יותר. וכתבו המפרשים דאמה הגרומה יתירה כשמינית אמה על שאר האמות. וכיון שבתשעה חדשים שישב במעי אמו גדל אמה גרומה שהיא תשעה שמינית. נמצא מגיע הגידול לכל חודש שמינית אמה. ולשנה שהוא שנים עשר חדש. שנים עשר שמיניות אמה. שהם אמה ומחצה. ופירש רש"י באמה דידיה. נמצא מגיע לשש מאות שנה ט' מאות אמה. ופסוק כי כימי העץ וגו' לא נאמר על אורך ימים שהרי כתיב בלע המות לנצח. אלא על הגובה קאמר:

הגפן תתן פריהמכנוי פריה קיליף. מדלא קאמר תתן פרי ויבול. משמע הפרי והיבול המיוחדים להם דהיינו מה שהיה דרכם בבריאה (יפ"ת) וכמ"ש בתורת כהנים על פסוק ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם כו':

**והיה וגו'**שבעתים כאור שבעת הימים. פי' כאור שבעת ימי בראשית:

כאור שבעת הימיםביום חבוש ה' שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. וע"כ כתיב תולדות מלא שעתיד לחזור כל הששה דברים שחסרו:

לכל יש תולדותהכוונה שהכתוב אלה תולדות השמים וגו' בא לבטל דעת האומרים שהעולם קדמון ח"ו שהרי לכל יש תולדות. וכל מי שיש לו תולדות נברא ואינו בורא. וממילא ע"כ הכל מחודש בבריאה (נזה"ק):

**שנא' בראשית ברא אלהים כו'**כוונתו שלא ידומה ח"ו כי הבריאה נמשך מעצמות הבורא יתב' כמו התולדה מאביה. כמו שהיה דעת הקדמונים הטועים. ולכן כתב בשמים ובארץ בריאה להורות שנבראו שמים וארץ מאין ממש:

בטרם הרים יולדוילדו כתיב ויש אם למסורת:

**היש למטר אב כו'**או מי הוליד אגלי טל הכוונה שהתולדות הטל ומטר היינו הטל ומטר עצמם שמתרבה מעצמו בשרשו דרך התולדה:

אלו מרגליות של טלכלומר טיפי הטל היורדים כעין מרגליות והם נמשכים ובאים משרש טל העליון כאמור (נזה"ק):

מת ובלההם ב' דברים. האחד ההפסד. והשני הבליה בעודן קיימין ור"ל שכל הנמצאים תמיד חסרים והולכין בטבען. אלא שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית להוסיף להם שפע חדש לקיימם (נזה"ק):

וכל מי שאין לו תולדותאע"ג דליכא אלא הקב"ה קאמר כל איידי דתני רישא כל (יפ"ת):

וכל מה שאתה רואהמתולדות השמים והארץ והיינו כדדרשינן לעיל פ"א את לרבות תולדותיהן:

בשני ברא מן העליוניםצ"ל בראשון ברא מן העליונים ומן התחתונים שנא' **בראשית ברא וגו' בשני ברא מן העליונים כו'**ומביא זה לראיה שהכל תולדות שמים וארץ הוא:

יהי רקיעאבל השמים לכ"ע נברא ביום א'. ואפילו למ"ד לעיל פ"ג גלדה טיפה האמצעי ונעשו ממנה השמים כו'. מ"מ כח ההיולי שמים כבר נכלל ביום א' במים. והטיפה האמצעית שנעשה ממנה השמים הוא ממוצע בין מים העליונים הרוחנים לתחתונים הגשמיים (נזה"ק):

תדשא הארץויקוו המים בכלל תדשא הארץ. שהראות היבשה להוציא דשאים היא. דאל"כ נמצאו התחתונים יתירים (יפ"ת):

**עכשיו העליונים כו' ואין שלום.**הענין בקצרה כי העולם השפל הוא מכוון ממש למול עולם העליון. שכל מה שיש בעולם העליון יש כדוגמתו בעולם השפל. רק ששם בעליונים הם ברוחניות ופה הוא בגשמיות. מכוון אלה כנגד אלה. וזה עיקר קשר המציאות המחבר עולם העליון שהוא המשפיע לעולם התחתון שהוא מקבל השפע. ולכן לא יתכן שימצא דבר אחד בעולם השפל שלא יהיה כדוגמתו בעולם העליון אחר שהתחתון מושפע מהעליון ואין דבר נשפע בלא משפיע. וכן לא יתכן להיות משפיע בלי מקבל השפע. ולכן עשה ה' בריאה חדשה שיהיה קצת מהעליונים שזהו הנפש. וקצת מן תחתונים שזהו הגוף. והוא הקשר העיקרי המקשר העליון עם התחתון. כי ע"י מעשיו שהוא מכוון לכולם ימצא השפע מהעליון לתחתון:

מן האדמהכלומר מן התחתונים:

**אמר רשב"ל המשל כו'**מביא ראיה שאפי' העליונים צריכין שלום:

**המשל זה גבריאל כו'**המתרגם כתב מיכאל מן ימינא והוא דאשא. וגבריאל משמאליה והוא דמיא. ואפשר דריב"ל ס"ל הכי ולכן אמר המשל זה גבריאל שנוטריקין משל שלג. ולשון פחד יפול יפה על אש אוכלה. אבל בבמדבר רבה ובחזית פסוק צאינה וראינה גרס המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל וגירסא זו עיקר כי כן מבואר גם בזוהר בכמה דוכתי דמיכאל מצד החסד וגבריאל מצד הגבורה והפחד (נזה"ק) ובאדר"נ פ' י"ב איתא כקול מים רבים זה גבריאל המלאך. ובתנחומא סדר ויגש איתא המשל זה מיכאל ופחד זה גבריאל. ועכ"פ זה היפך זה ומתנגדים זה לזה והקב"ה עושה שלום ביניהם. וזהו נקרא מיתוק הדינין ושיתוף רחמים עם הדין:

בהבראם באברהםבהבראם משמע כאילו חלילה מעצמם נבראו. גם הוא מיותר. ע"כ דרש אל תיקרי בהבראם אלא באברהם. שאותיותיהם שוין. ולשון השוח"ט מזמור ק"ד הן הן אותיות של אברהם:

באברהםשנתיחד לה' וזרעו אחריו. והעולם נברא בזכותו שהיה ראשון להקריא שמו יתב' בעולם כדלקמן בס"פ ל"ט (יפ"ת):

על הדא דריב"קכלומר על הנחה זו דריב"ק מפרש איהו קרא דאתה הוא ה'. ואי נמי דמייתי סייעתא לריב"ק מהתם (יפ"ת):

**כל האונקים כו'**כל המון הנבראים הנזכר שם השמים ושמי השמים כו' כולם בזכות אברהם שבחר בו והוציאו מאור כשדים. והמוסיף הערוך כתב אונקים פי' בל"י כובד גדול ועצום:

**אר"י בהרים הגבוהים כו'**פי' אל תתמה שבעבור אברהם נברא כל העולם ראה מה כתיב הרים הגבוהים ליעלים כו'. וכן הוא בשוח"ט:

בהרים הגבוהים היעלים א"כשהיה משמע היעלים נמצאים בהרים (מת"כ):

**אלא הרים הגבוהים ליעלים.**משמע שהרים הגבוהים נבראו לצורך יעלים:

מה יעלה זו תישהלפי שהזכיר מה שברא ה' חלק מהעולם לצורך היעלים. הזכיר ג"כ ענין חדוש ה' בטבעה לצרכה. והוא שלהיותה חלושה היא יראה לצאת ממקומה ללכת לשתות מפני החיה. והקב"ה נתן בה טבע שתקשקש בקרניה ותברח החיה לקולה (יפ"ת):

רוח של חזזיתרוח רעה של שטות ושגעון:

והיא שומעת קולהבערוך הגירסא והחיה שומעת קולה:

הדין טפזאתרגום הארמי את השפן טפזא:

מיגין תחות שקפאישן תחת הסלע (שקפא הוא תרגום מלת צור) שמתיירא מן העופות שלא ישלטו עליו ויאכלנו. ועושה הסלע למגן לו ומה בשביל דבר טמא כו' השפן דבר טמא כמ"ש את השפן ואת הארנבת. וכלום אל תתמה איך הספיק זכות אברהם לבריאת כל העולם. כי אם נברא קצת מהעולם עבור דבר טמא. כ"ש שראוי לברוא כולו עבור אברהם (נזה"ק):

**כל האותיות תופסין את הלשון.**הבא לבטא ה"א אין צריך לנענע הלשון שתבטא אותה בדרך התנשמות לבד (יפ"ת):

לרוכב בערבות ביה שמויה שמו מיבעי ליה. א"ל אין לך כל מקום שאין לו איש ממונה על בייה שלו. כן הוא גירסת הרמב"ן ז"ל בפרשה מקץ. וכן הוא גירסת הירושלמי. וכן עיקר ופי' בייא לשון צעקה ותרעומות על דבר עוות. שבכל מקום יש איש ממונה על צעקת העשוקים הצועקים בייא והיה השי"ת ממונה על בייא של עולמו. והוא ע"ד מ"ש אבי יתומים ודיין אלמנות וגו'. ועיין ברבה סדר מקץ בי אדוני בייה את מעביר עלינו:

אדיקוסבערוך גרס אגריקוס. פי' פרזי ואיש שדה בלשון יוני (מוסיף הערוך) והוא לפי הגירסא על בית שלו. אבל לפי הגירסא על בייה. פירושו מין שולטנות:

אגוסטוסבערוך גרס אגבאסטס. והוא ג"כ מין שררה:

כך מי ממונהעל בייה של עולם הקב"ה ביה שמו ממונה על בייה של עולם. כצ"ל:

אוי דמובדיןאוי ואבוי יש לזעוק על שנאבדו ממנו חכמים הראשונים. כגון ר"א כי שאלתיו ולא אמר כן:

**אלא כי ביה ה' כו'**וזהו סולו לרוכב בערבת ביה שמו והיינו שישבחוהו בשם יה דוקא על שם בריאת העולם שנברא בשם יה. עולם הבא ביו"ד. והעוה"ז בה' כדמסיק (נזה"ק) וכך צ"ל בשתי אותיות ברא הקב"ה את שני עולמים:

ומה ה"א זהשהוא רמז לעוה"ז:

סתום מכל צדדיוומה שבין רגל הה"א וגגו לא מקרי פתיחה דמעט הוא (יפ"ת):

יורדים לשאולפי' לקבר שהוא למטה (יפ"ת ונזה"ק):

שעתידין לעלותפי' לתחיית המתים:

לבעלי תשובהשצריכין לדחוק עצמן ולכנוס בפתח הקטן מתוך צער ויסורין כמ"ש בצר לך וגו' ושבת עד ה' אלהיך:

מה יו"ד זה קטן בקומתו וכפופהכן הוא בשוח"ט:

מקדירותמשחירות כי כן היו"ד כולו גולם אחד שחור (מת"כ):

**בלא עמל כו'**דורש בהברא' כאילו נבראו מעצמם בלא עמל ובלא יגיעה דתחילת בריאת שמי' היה במחשבה רק גמר השמים בגערה בעלמא שנתחזק בגערתו כדדרש לעיל פ"ג סימן ב'. עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו שנתחזקו ביום ב' בגערה בעלמא (נזה"ק):

**הללו את ה' מן השמים כו'.**ולא קאמר בשמים ובארץ. שברייתם משם ממש. שחמה ולבנה ומזלות בריאתן מן השמים. וכל בריות שבארץ בריאתן מן הארץ (נזה"ק):

אלא מן הארץהכוונה על הדברי' היורדין משמים למטה. אחר שאנו רואין שחנותן למטה לארץ אות הוא שטבען ארציות:

**כי לשלג יאמר הוא ארץ.**שאומר לשלג שיהיה בארץ. מה שלג אע"פ שצווה שיהיה בארץ אין ברייתו אלא מן השמים כמ"ש כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים. כן הוא בקהלת רבה. וכאן חסר זה:

**מה הגשם כו' אין ברייתו אלא מן הארץ.**כאן חסר וצריך להיות מה טעם. ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. והיינו הגשם שבאד. שהרי הגשם מן האד שבארץ:

הכל היה מן העפראפי' דברים שבשמים:

האומר לחרסחרס בריאתו מן האדמה. והוא קרא לשמש חרס שברייתו מן הארץ (מת"כ). הכוונה שיש בו ג"כ יסוד דומה ליסוד עפר אבל הוא יותר דק וספירי מחומר העפר שלמטה:

**מלך ב"ו כו'**אבהבראם דקרא קיימא ואמר דאתא למימר שנבראו בריה אחת (יפ"ת):

בריה אחתבבריאה אחת:

הוגגיםהם הברזלים הגדולים שממשיכי' בים בחבלים וכן פרש"י. והם נקראים בלע"ז אנקערס שמעמידים את הספינה:

נווטיםפי' המוסיף הערוך בלשון רומי מלח וספן:

ונווטיהם כתיבפי' שכתוב ונוטיהם מלא בוי"ו. ואנו דורשים בלשון יוני ורומי ונוטיהם שאפי' הנווטים שדרכן באחרונה נבראו עם השמים כאחת ור"ל שנבראו מלאכים מנהיגי השמים:

**בונה אהל כו'**שיש של יריעות פרושים. כמו האוהל מועד והמשכן. והב' כמו שאנו עושים. דרך האהל שמותחין אותו בדוחק שיהיה מתוח היטיב שלא יהיה בו קמטים. וזהו אננק ופירושו בדוחק. ואעפ"כ ע"י שהיית זמן הוא רפה מעצמו. ברם הכא כתיב תרקיע עמו לשחקים. בתימה. כי הוא רקעם יפה יפה (יפ"ת) ובירושלמי הגירסא ברם הכא וימתחם כאהל לשבת. וכתיב חזקים כראי מוצקים:

אהל אננקיבתרגום ירושלמי היא מוצאת. אתה הוא ה' אלהים דעניקייא לעיקייא בשעת עקתהון עני יתי בהדא שעתא דהיא שעה אננקי:

חזקים כראי מוצקפי' כמראה של ברזל שהוא חזק:

מוצק כלים אננקיפי' כשמוצק כלים הוא דוחק אותם ושופם היטב שיהיו יפים ובהירים ומאירים. מ"מ כששוהא מעט הוא מעלה חלודה וההבדל שבין ב' הלשונות. כי הרפיון בא מסבת עצמן. והחלודה בא מסיבת האויר החיצוני. נכלל שניהם בכתוב. חזקים שאינם מתרפים מהרכבתן. והמה כראי מוצק שהוא נחושת קלל שאינו מעלה חלודה:

כמין תרקיאכמראה של זכוכית (ערוך):

**על הדא דרשב"ל כי בו שבת כו'.**והארץ וכל צבאם מדוע שוב חזר לומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אף לאחר שכלה מלאכת השמים והארץ וכל צבאם בז' ימי בראשית מ"מ תמיד אלה תולדות השמים והארץ יעמדו בקיומן כולם כיום הבראם ולא ישנו תפקידם:

**יום יוצא כו' שנה יוצאת.**בירושלמי מסיים כתיב אלה תולדות השמים. כלומר אע"פ שיום יוצא ויום נכנס אפ"ה תולדות שמים וארץ במקומם עומדים ולא ישנו תפקידם (י"מ):

**מחשבה בלילה כו'**בששת ימי בראשית היה המחשבה בלילה והמעשה ביום. ודייק מדכתיב ביום עשות וגו' דהמעשה היה ביום. אבל המחשבה בלילה (נזה"ק):

**וב"ה אומרים מחשבה ומעשה ביום.**דכיון דמעשה ביום הוה הכי נמי המחשבה. או אפשר שדורש עשות מלשון יתעשת האלהים שמרומז בו המחשבה ג"כ:

**אמר רשב"י כו'**שאין ראוי לייחד יום או לילה למעשה. כי לא היו פעולותיו צריכין להמשיך בזמן אך בדבר ה' וכבר נעשו. והמחשבה היתה בין ביום ובין בלילה. אבל המעשה נעשה כרגע בסוף היום (יפ"ת):

**ה' אלהים למלך כו'**שם ה' מדת רחמים ואלהים מדה"ד כדלקמן בפרשה ע"ג:

כוסות רקיםצ"ל כלים דקים בדל"ת. וכן הוא בילקוט:

מתבקעיםנשברים לשברי':

מקריסיןמתבקעין בלי חסרון (מת"כ) או מקריסין הוא כמו מקרישין בשי"ן שהוא קרישת הקרח. ועיין בפרש"י חולין (מ"ז ע"ב) בקרירי לא דמטרשי כו':

ערב חמין בצונןוהכונה כי לולא העונש הנוקמת מהחוטא יהיו מתרבים חטאים בארץ מאד. ולולא הרחמים הוה ח"ו כליה בעולם תיכף בעת החטא ולכן נברא בשניה'. כלו' שהעולם מתנהג ממוזג משניה'. שמאחר להעניש ואינו מוותר לגמרי:

**אם בורא אני את העולם במדה"ר.**שבעה"ז ינהיגם ברחמים והחוטאי' יענשו בעוה"ב לא הי' אפשר כי הרוב לא יחושו לעוה"ב ואם יתמידו תמיד בטובה ולא יענשו על חטא יפליגו בחטא:

חטייה סגיאיןפי' ויהיו עונות מרובים (יפ"ת):

עשתה צביוני תחלה(פי' רצוני להתפשט ולהשתכלל בעולם לפני השמים ועל ידה נקרא הקב"ה מלך. ובשכר זה נתן לה הקב"ה פרוקופי. מוסף הערוך כתב בל"י כבוד וגדולה: