**מלך זה ממה"מ כו'**דהו"ל למימר דבר והפכו מלך במשפט ואיש עול (יפ"ת):

שברא את העולם בדיןכמ"ש בראשית ברא אלהים ה' לא נאמר אלא אלהים:

זה אדה"רלפי שברא העולם בדין היה אדה"ר סיבת חורבנו שנענש בדין (נזה"ק):

**שהיה גמר חלתו של עולם.**מחלק היותר משובח מהארץ כדמפרש ואזיל. וז"ל גמר חלתו ר"ל תשלומה בשלימות. והחלה משובח בשם שנקרא ראשית ונבדל לה' (יפ"ת):

**שנ' ראשית עריסותיכם וגו'**חלה תרימו תרומה:

כאשה הזוכו' המשקשקת(פי' מטרפת ומערבת) כמ"ש ואד יעלה וכו' ואח"כ וייצר וכו':

וייצר ב' יצירותבשני יודי"ן לרמוז על ב' יצירות:

יצירה לאדם ויצירה לחוהשנבראו שניהם כאחד כדלעיל פ"א:

**יצירה לז' ויצירה לט'**היפ"ת פי' שהולד נוצר לפעמים לז' ימים. ופעמים לט'. ואע"ג דנקלט לג' ימים לפקידה מ"מ אין הצורה מצטייר עד יום ז' או ט' לקליטה ע"כ. ובעל קה"ע בפירושו על הירושלמי פרק החולץ כתב יצירה לז' חדשים ויצירה לט' חדשים:

נוצר לשבעהפי' אם היתה תחילת יצירתו של הולד בענין שיולד לשבעה. ופעמים משתהא לבא בשמונה חי:

נוצר לתשעהפי' בענין שיולד בחודש הט' אם נולד בשמיני וכ"ש בשביעי אינו יכול לחיות שעדיין לא נגמרה יצירתו עכ"ל:

בעון קומיאחד מאנשי יון שאל ליה:

מדידכוןמכתב ולשון שלכם אני מביא לכם תשובה וראיה:

זיטאיחיה:

אפטאלשבעה:

איטאימות:

אוכטאתשעה. פי' כשנוצר שיולד לז' אין בו שום לידה שימות. וכשנולד לט' אפשר שימות אם לא כשנולד ג"כ לתשעה (יפ"ת):

יצירה מן התחתוניםגופו מן התחתונים ונשמתו מן העליונים. וקרא מפרש ואזיל ב' היצירות עפר מן האדמה. ויפח באפיו נשמת חיים (יפ"ת):

**ארבע בריות מלמעלה וד' מלמטה.**כל של מטה כחד חשיב. וכן כל הד' של מעלה (יפ"ת). ופי' כל המאמר לעיל פ"א סי' י"א ע"ש:

מן העליונים הוא חינפש לבדה לא תחטא והוא חי לעולם. ואם אברא רק גוף ובנפש החיוני לא במשכלת. אז ימות כחק הבעלי חיים. ואחר שחפץ ה' שיהיה האדם בעל בחירה בראו משניהם. וכאשר יחיה את תאוותיו הגשמיות ויחטא ימית שכלו ונפשו. ואם ימית תאוותיו הוא את נפשו יחיה:

וייצר שני יצריםדכתיב באדם משום דאית ביה ב' יצרים ובבהמה ויצר בחד יו"ד. שאין בה ב' יצרים. ואע"ג דכשנברא לא היה יודע בין טוב ורע. מ"מ היה בו ב' יצרים אלא שקודם החטא לא היה נוטה רק אל הטוב והמושכלות (יפ"ת):

**הרי אדם יש לו ב' יצרים.**ואפ"ה אינו מת מפני הפחד. ומשני דשאני אדם דכתיב ביה ויוצר רוח אדם בקרבו. שנפשו של אדם צרורה וקשורה בקרבו בקשר אמיץ וחזק בגוף שאלמלא כן כיון שהיתה הצרה באה עליו היה שומטה ומשליכה. כי הנפש בטבעה איננה יכולה לסבול מכאובי הגוף ומקריו:

ויצירה לעוה"בלתה"מ כלומר בתחילת מעשה בראשית שם בו כח ב' יצירות לעוה"ז ולעוה"ב. וכמ"ש בשוח"ט מזמור קל"ט ומייתי נמי פלוגתא דב"ש וב"ה דמיירי מהאי עניינא:

מתחיל בעור ובשרכמו שנא' באיוב עור ובשר תלבישני וגידים ועצמות תסוככני:

כמתי יחזקאלשהוא אות ומופת על תחיית המתים:

אין למדין ממתי יחזקאלעל התחיה לעתיד:

**ולמה היו מתי יחזקאל כו'**לפי שעצמותיהם היו בעולם ראוי שיבא עליהם המחובר להם תחילה. ואחר כך המחובר לדבר ההוא כדרך הנכנס למרחץ כו'. אבל בתחיה לעתיד שרוב המתים עצמותיהם שבו אל העפר. הרי הם כיצירה חדשה ויתחיל בעור:

התכתניהוא לשון עבר ומורה על היצירה הראשונה. תתיכני הוא לשון עתיד כמשפט אית"ן (מת"כ):

**לקערה שהיא מלאה כו'**שפלוספי יון אומרים שכל גוף העובר מדם הנקבה ואין לאיש חלק בו אלא נתינת הצורה שהיא ע"י זרע האיש כמסו בחלב. וזהו דעת מאמר זה (יפ"ת):

מסוסם או עשב שנותנין בחלב להעמיד ולהפריד מי החלב מן הגבינה. מסו לשון חלוקה כד"א הרמונים משימסו. וכן האם של אשה היא מלאה דם וטיפה של לבנות יורד לתוכה ומיד נקפה (מת"כ):

רופףמנענע ונע ונד:

**את האדם בזכותו של אברהם.**כדר' לוי. ודייק זה מדכתיב האדם בה"א הידיעה דרמז לאברהם שבזכותו היתה היצירה (יפ"ת):

בזכותו של אברהםשבזכותו נברא העולם. ואדם הראשון ביחוד שאע"פ שיקלקל הוא יתקן. ואי לאו אברהם לא היה נברא אדם כיון שעתיד לקלקל ואין מתקן (יפ"ת):

ולמה הוא קורא אותושהיה ראוי להבראות קודם לאדה"ר. והו"ל כאילו נברא ראשון וקרי ליה גדול יפ"ת):

קודם אדה"רלפי שהיה גדול ממנו במעלה בכח שרשו. לפיכך אליו היה ראוי להיות יציר כפיו ית' (נזה"ק):

שמא יקלקלנקט בלשון מסופק. משום דצדיק ורשע לא קאמר בפירוש. ואין זה מדברי רבי לוי. אלא בעל המדרש מסיים זה. ובק"ר א"ר בון האדם הגדול זה אברהם כו':

קורה שופעתמלשון שפע פי' קורה ארוכה ועבה:

**קורות שלפניה כו'**שהקורות מסודרין מן כותל של הפתח עד כותל שכנגדה. ונותן הקורה הגדולה באמצע התקרה שתסבול עליה משאוי המעזיבה יותר מכל הקורות. ואברהם היה בדור עשרים של עולם ערך ב' אלפים שנה:

את המתוקנתכשיש לאיש אשה רעה. נושא עליה אחרת טובה ונעשית גם היא טובה. אך כשלוקח רעה על הטובה מתהפך הכל לרעה:

עופר עולםדריש עפר לשון עופר עולם הוא נער בחור (כמו עופר האילים שהוא איל בחור העומד על מליאות כחו ותטפו ויופיו) כבן עשרים שנה נשלם בדעתו ובחכמתו. והלכך נענש בן יומו (יפ"ת):

**אף חוה על מליאתה נבראת.**דרש את לרבות חוה. ולכך גם היא נענשה בת יומה בהיותה שלימה בדעת כבת עשרים (נזה"ק):

כבני עשרים שנה נבראושגידול האדם אינו כי אם עד עשרים שנה. ואז הוא תכלית גידולו:

**רב הונא אמר עפר זכר כו'**עפר זכר שהוא קשה. ואדמה נקבה שהיא רכה כדמיון היוצר שעושה כלי חרס מעפר זכר ואדמה נקבה שע"י כח צירופם יחד הכלים נעשים בריאים (יפ"ת):

**מעשה באחד כו'**מייתי הך עובדא דמיירי מענין תקון האדם ככלי יוצר (יפ"ת):

באחד בציפוריבשוח"ט ב' הגירסא בא' מגדולי ציפורי. ועל שהיה מגדולי ציפורי הוכרח ר"י לילך אצלו לנחמו. וניחום אבלים נקרא מראה פנים לאבל:

א"דאפיקורס היה וא"ד אפיקורס הוה יתיב גביה. כצ"ל. וכן הוא בשוח"ט (מת"כ):

**חמתיה כו'**האבל או האפיקורס אשר ישב שם ראה את ר' יוסי שיושב בפנים שוחקות:

רחיציןמובטחים אנו בה' ית' שאתה תשוב ותראה פניו לעוה"ב:

**לא מסתייה כו'**האפיקורוס או אבי הבן אמר זה. אינו די לאותו האבל בצרתו אלא שבאת לצער אותו בדברי הבאי לא כך כתיב ככלי יוצר תנצפצם ומדמדמי להו לכלי יוצר המנופצים ש"מ שאין עוד להם חבור:

**א"ל כלי חרס ברייתו מן המים כו'.**מדוע כלי חרס שתחלת ברייתו מן המים ודרכו להתפשט כראוי. עכ"ז כיון דהכשירו באור אין לו תקנה לפי שע"י האור נתקשה חומרו. וכלי זכוכית שאף תחילת ברייתו מאור וכן הכשירו באור עכ"ז יש לו תקנה להתפשט שוב כבראשונה. ואין זה אלא תמיה (יפ"ת):

**א"ל ע"י שהוא עשוי בנפיח'**שנעשה בנפיחה ברוח האדם שהוא רוחני יש לו תקנה. משא"כ כלי חרס שנעשה בכח הידים שהיא פעולה גשמית:

**ישמעו אזנך כו'**כלומר אם בנפיחת אדם שאחר השתלם הכלי כבר נפסק השייכות אשר לרוח האדם עם הכלי. מספיק לתת בו קיום. נפיחתו של הקב"ה המחיה את הכלי. ואינו נפסק ונעתק עאכ"ו (אלשיך). והאדם בתקונו אינו דומה לכלי יוצר אלא לכלי זכוכית:

**א"ר יצחק כו'**דשפיר נמשל לכלי יוצר. שלא נמשל לכלי חרס אחר תיקונו בכבשן אלא לכלי יוצר בתחילתו לפני צירוף בכבשן. וכלי יוצר שלא הוסקו יכולין הם לחזור (נזה"ק):

ממקום כפרתו נבראהוא המזבח כד"א מזבח אדמה תעשה לי. ויליף מן אדמה דהכא בג"ש. וכדאיתא להדיא בירושלמי נזיר פ"ז הלכה ב' ע"ש. ועיין בפדר"א פרק י"א. ועי' בסנהדרין ל"ח ראשו מא"י גופו מבבל וכו':

שהעמידו גולםשתחילה עשאו גולם עד הרקיע כמ"ש לעיל פ"ח. ואח"כ זרק בו נשמה. וזהו ויפח באפיו שכבר קודם שנפח בו. היה לו אפים. וכן הוא בפדר"א פרק י"א:

בעוה"ז בנפיחהמצאתי הגי' במאמר התחיה להרמב"ם ז"ל פ"ט ומי שנפח דעתו לחזור רוחו אליו לכך כתיב והרוח תשוב אל האלהים אבל לעתיד לבוא במתנה שנא' וכו' מי שנותן אין דעתו לחזור (מת"כ):

**חמשה שמות נקראו לה.**וכ' היפ"ת דודאי נפש האדם אחת רבת הכחות. אלא שכל כח וכח יש לו ניצוץ מיוחד בפני עצמו. ונכללו כולם כאחד. והא רוח החיים שבאדם הכולל הכל. ועז"א חמשה שמות נקראו לה. וכן אחד מן השמות הוא יחידה. באשר כולם נובעים ממקור אחד. ורוח חיים הכולל הכל נקרא יחידה. ומ"מ לפי שמתחלקת לכמה ניצוצות יש לכל אחד שם מיוחד בפני עצמו. זה נפש וזה רוח וזה נשמה כל אחד כפי בחינתו. ומ"מ מקור אחד לכולם עכ"ל:

נפש זה הדםהוא חום הטבעי המתפשט בעורקי הדם אשר בו תלוי כח הצומח והגידול. ולכן נקרא נפש מלשון גידול והרחבה:

רוח שהיא עולה ויורדתהיא נפש המשכלת שהיא עולה ויורדת בעת השינה לתת דין וחשבון כמבואר בסמוך. וכענין שנאמר מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. ועל שם העליה והירידה נקרא רוח שהיא כרוח ההולך ושב (נזה"ק):

נשמה זו האופיאכלומר הוא רוח החיוני הכולל שורש מדת המזג והטבע של האדם. ולכך נקרא אופיא שהוא לשון מנהג ומדה בלשון ארמי. והיינו דברייתא אמרין האופיתא טבא. שאומרים על איש שמזגו טוב אופיתא דיליה טבא. ונקרא נשמה לפי שבה תלוי כח הנשימה:

**חיה שכל האברים מתים והיא חיה בגוף.**כלומר היא משפעת כח החיים לכל אברי הגוף שהיא ממלאת כל הגוף כמ"ש בסמוך (נזה"ק). ומהרי"מ פירש אפי' לאחר שכל האברים מתים עוד נשאר איזה נצוץ חיות בגוף:

**יחידה שכל האברים משנים שנים.**שכל אבר נמצא לו חבר בדוגמת פעולתו כמ"ש הטבעיים. אבל הנשמה היא יחידה בגוף שאין דומה לה ומשום דאמר דהרוח עולה ויורדת דהיינו בעת השינה. מסיק הה"ד אם ישים אליו לבו רוחו וכו' דדריש נמי אשעת השינה שהרוח עולה למעלה והנשמה מחממת הגוף כדבסמוך (נזה"ק):

**ר' יהושע בר נחמיה אמר אם ישים כו'.**הכוונה דבשעת היקיצה הרוח המשכלת ממלא כל הגוף ומחיה אותו וכן הנשמה הוא רוח החיוני במקום אחד בלב האדם כנודע אבל בשעת השינה הרוח מתפשט מאברי הגוף אל מקום הלב. ומשם מתפשט אל העולם העליון לתת דין וחשבון כדמיון החבל שקצהו האחד קשור למעלה וקצהו השני למטה. כן הרוח העולה למעלה עוד קצתו תקוע למטה בלב מקום הנשמה רוח החיוני. ובאשר אז נתפשט הרוח מאיברי הגוף לעלות למעלה שוב כח הנשמה שבלב יוצאת להתפשט לכל איברי הגוף לחמם את איברי הגוף לבל יצטנן וימות וזהו בחסד עליון לקיים בריותיו ועל זה אמר ריב"נ אם ישים ה' לבו על האדם הזה להפרע ממנו. בנקל היה נפסד. אם רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויהיו שניהם אסופים במקום אחד בתוך הגוף הוא הלב אשר שם קצת הרוח תקוע בעת השינה. וכן הנשמה אם לא תשנה מדתה בעת השינה להתפשט אז בכל הגוף לחמם את כל הגוף. אז כבר יגוע האדם שהיו האברים מצטננים ומתים. ולפ"ז מלת אליו קאי על גוף האדם כמו אליו קמא (נזה"ק):

שנאמר ונשמתותיבת שנא' מיותר (מת"כ ויפ"ת):

**רבנן אומרים אם ישים כו'**מפרשי דאליו מוסב על ה' שיאספם אליו למעלה. דס"ל דבעת השינה הרוח מסתלק למעלה לגמרי. והנשמה שהיא רוח החיוני הוא רק בלב. ומשם מחמם ג"כ את כל הגוף. ולכן אומרים אם ישים אלהים לבו לאדם הזה רוחו כבר הוא בידו בעת השינה. וגם נשמתו אליו יאסוף למעלה. בהיותם שניהם ממקור אחד. ובטבע היתה נמשכת הנשמה למעלה אחר הרוח. ואז כבר יגוע כל האדם יחד. רק בחסד אל נעשה פירוד בין הדבקים שלא תהא נמשכת הנשמה למעלה. אלא היא למטה מחממת הגוף לבל יצטנן וימות. ועל זה אמר הה"ד נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. כלומר שמחמם כח כל איברי הגוף (נזה"ק):

**רבי ביסני כו' בשם רבי מאיר כו'**ס"ל שגם הנשמה ממלאה תמיד כל הגוף. וכן היא עולה למעלה בעת השינה לשאוב לו חיים. וס"ל דבעת השינה מספיק הנפש שבדם לבד לחמם הגוף. וממילא אתי קרא כפשטא דקאמר רוחו ונשמתו אליו יאסוף ששניהם עולים למעלה בעת השינה. ואם ירצה לא יחזירם אליו (נזה"ק):

שואבת לו חיים מלמעלהכמ"ש בפדר"א פרק י"ב ברא שינה ואדם שוכב וישן והוא מזונו ורפואתו וחיים לו כו':

**ועל כל נשימה ונשימה כו'**דהו"ל למימר כל הנשמות תהללנה יה. לכך דריש כל הנשמה תהלל יה שעל כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס לבוראו כי הנשימה הוא קיום כח האדם והוא מחסד עליון דרך נס. כי האדם נקבים נקבים והרוח בתוכו דרך נס כדלעיל פ"א סי' ד'. וכן בכל נשימה תכסוף הנפש לצאת. וה' מעמידה בגוף. וכדאיתא בילקוט סוף תהלים:

**מלמד שעשה לו כו' כחיה.**כי אע"פ שנברא בצלם ובדמות והלך בקומה זקופה יותר מכל הב"ח מצד נפש המשכלת. מ"מ היה לו תחלה ג"כ עוקץ זנב לכסות בו ערותו. ואח"כ נטל ממנו מפני כבודו:

**עשאו עבד מכודן בפני עצמו.**עבד משועבד לעצמו בעמל הפרנסה:

דאי לא לעיאם לא יעמול ויעשה מלאכה לא יהיה לו מה לאכול:

נגיספי' אוכל והנה הוא כבהמה המשועבדת לאדוניה לכל מלאכה וזהו לנפש חיה. ובהמה בכלל חיה (מת"כ):

**נתנני ה' בידי כו'**ר"ל דריש לקרא נתנני ה' בידי כלו' בידי עצמי. וקרינן בידי היו"ד קמוצ"ה והדל"ת בחירי"ק. שהוא משועבד לעצמו בעל המזונות. ועבור זה אם לא לעי ביממא למטי ולהשיג מזונותיו. ואין לו מה לאכול בסעודת הערב לא יכול לקום לאשמורת הבקר לעסוק בתורה מחמת עייפות הערב (יפ"ת) והנזה"ק כתב דה"ג לעי ביממא ובלילה לא אוכל קום באורייתא. כלומר ביום הוא יגע הרבה בטורח מזונותיו. ועבור גודל היגיעה הוא עיף ע"כ בלילה הוא נרדם וישן כל הלילה עד כי לא יוכל קום לאשמורת הבקר לעסוק בתורה. והוא כמתאונן ומקונן על ביטול התורה:

**כאן הוא עושה נשמה נפש.**כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה:

**ולהלן הוא עושה לנשמה רוח.**כמ"ש כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

**מנין ליתן כו'**מנין שנקראת בשני השמות:

**ת"ל חיים לג"ש.**לומר דאיקרי נפש ואיקרי רוח וכולם בנשמה כדלעיל סימן י"א. והכוונה כמו שהאריך הרמב"ם בח' פרקיו. שהנפש אף שיש לה כחות הרבה עכ"ז בעצמותה איננה רק אחת וממנה יוצאים פעולות נבדלות ולכן הכתוב מחליף לפעמים השמות להראות שמכח אחד הם כולם: