**למה הוא מזכיר שם מלא כו'**ה' אלהים:

בנטיעת הגןדהנטיעה הוא דבר שאינו נגמר. ולא ה"ל להזכיר עליו שם מלא (נזה"ק). ומתרץ שמתחלת ברייתה שקודם שנטעה צריכה כוונה גמורה שיהיה אותו מקום מוכן לקבל אותה הנטיעה ולכן הזכיר שם מלא. כביכול כאילו היתה כוונה גדולה לפניו בנטיעתה:

**קודם עד שלא נוצרה ממעי אמה כו'**דרך הנטיעות הוא שנוטעים מתחלה הגרעין עד שצומחת ואח"כ עוקרין את הזמורה ושותלין אותה במקום אחר (וכן הוא אומר כעץ שתול. ודרשו רז"ל ולא כעץ נטוע) ולכן אמר עד שלא תצא הזמורה ממעי אמה שהוא הגרעין כי הוא אמה. צריך האדם לכוון רוחותיה שיהיה אותו מקום מוכן לקבל אותו הנטיעה שתוכל לשרש שרשיה ותתפשט וכן כתיב כאן ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו'. וייצר ויברא לא כתיב אלא ויטע. משמע משגדלה כבר אח"כ נטעה. וז"ש הה"ד ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. שמשמע כשנטע כבר היו ארזים. שלקח ארזים מארזי העולם ונטעם בג"ע (מת"כ בשם רקנטי ורש"י) ולאו דוקא ארזים אלא ה"ה כל האילנות שבג"ע:

**ישבעו חייהם כו'**דמאי שביעה שייך בעצי האילן. וכי אכילה צריכין. לכן אמר דשייך בהו תלת מיני שביעה. דכיון דסתם קרא כולהו במשמע (נזה"ק):

ישבעו חייהםשיתקיימו חיים וקיימים נצחיים בלי רקבון כשאר אילנות. ובחיים שייך לשון שביעה שכה"א אורך ימים אשביעהו:

ישבעו מימיהםשיהיו שביעים מים המשקים אותם. ואשכחן ביה נמי לשון שביעה ארץ לא שבעה מים:

ישבעו מטעתןפי' ישבעו בנטיעתן שיצמחו ויגדלו הרבה מאד וישבעו הרבה בתולדות פירות נאים. והוא שביעה כמשמעו וכבר כתבו התוס' ב"ב דף פ' דיש מין ארז העושה פירות (נזה"ק):

לא היה העולם ראוי להשתמש בארזיםמצד חשיבותו. ולא נבראו אלא לצורך ביהמ"ק ומשכן. ואחר שכבר נבראו בעולם מצוי לכל:

**הה"ד ישבעו עצי ה'**של משכן ושל מקדש ששם שוכן השי"ת:

ואין לבנון אלא ביהמ"קומפרש בגמרא ע"ש שמלבין עונותיהם של ישראל. ולקמן בס' ויקרא פ"א אמר ר"ט ע"ש שכל הלבבות שמחים בו ע"ש:

כ"ד מיני ארזים הם ואין לך משובחים מכולם אלא שבעהכיון דלא כתב קרא אלא שבעה משמע דהנך דוקא משובחים:

ארז שטהוהדס ועץ שמו ברוש תדהר ותאשור יחדיו הרי שבעה:

**רבי אחא אומר ג'**שכל השבעה אינם משובחים בשוה אלא השלשה יותר משובחים. מדלא ערבינהו קרא לכל השבעה. אלא כתב ראשונה הד' במדבר והדר ג' בערבה. ובקרא אחרינא כתיב כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדיו. ולא זכר הנשאר. ש"מ שאלו השלשה יותר משובחים. ותאשור עדיף מכלהו כדדריש מלשון תאשור. ומה שלא עשו המשכן אלא מעצי שיטים. פי' בתנחומא לכפר על מעשה שיטים (יפ"ת):

אלוםבלשון יוני מין עץ שיש לו ריח טוב לחזק הראיה והלב והאסטומכא (מוסף הערוך):

גן גדול מעדןשהגן הוא מקום גדול. ומקום אחד ממנו נקרא עדן שנאמר ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלהים דמשמע שהעדן הוא בתוך הגן. ואומר בעדן גן אלהים היית משמע שאדם היה בעדן של גן. והא דכתיב ויטע אלהים גן בעדן היינו שנטע גן במקום עדן שמתחלה היה הכל עדן אף מקום הגן. ואח"כ נטע על מקום העדן גן שהוא חשוב יותר. ונשאר גם מקום עדן בלא גן. וממנו יוצא נהר להשקות את הגן. ועדן זה נשאר בתוך הגן והגן מקיפו (יפ"ת ונזה"ק):

ורבי יוסי אומר עדן גדולה מגן שנאמר ויטע ה' אלהים גן בעדןמפרש קרא כמשמעו שנטע גן בתוך העדן. והעדן מקיפו. והא דכתיב ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן אלהים. לאו למימרא דהעדן הוא בתוך הגן אלא ה"ק עצי העדן של הגן. כי עצי הגן נקראו גם עצי עדן לפי שהגן נטוע בעדן והא דכתיב בעדן גן אלהים היית פירושו בעדן של הגן כי הוא נטוע בעדן (נזה"ק):

וכתיב ונהר יוצא מעדן להשקותכצ"ל (יפ"ת ונזה"ק) כלומר דהני תנאי דלעיל פליגי נמי בהאי קרא וכדמסיק ואמר על דעתיה כו':

מתמצית בית כור תרקב שותהתרקב הוא שלשה. תרי וקב. והכור שלשים סאה והסאה ששה קב. נמצא תרקב אחד מששים בכור. ועז"א מתמצית בית כור כלומר מים הבוצצים מגשמים של בית כור יש בהם כדי שתיה לתרקב שהוא אחד מששים ממנו. והיינו דאשמועינן קרא למימר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. שנהר היוצא מתמצית העדן יש בו כדי השקאה לגן שהוא אחד מששים מעדן (יפ"ת):

**על דעתיה דר' יהודה דגן גדול.**ודרך השקאה הוא שמעין שבאמצע הגינה משקה הגינה. ועדן עומד באמצע הגן כפיגי (פירש במוסף הערוך בלשון יון מעין. עינות מים תרגם יונתן פיגין דמיין) ומשקה את כל הגינה מכל עבריו (נזה"ק):

**והא ר' יהודה יש לו שני מקראות.**ויקנאוהו כל עצי עדן. ובעדן גן אלהים היית. ואע"ג דר' יוסי מצי דחי ליה כדלעיל. מ"מ פשטא דקראי משמע טפי כר' יהודה:

**ור' יוסי אין לו אלא מקרא אחד.**אע"ג דר' יהודה מצי דחי לה. מ"מ פשטא דהאי קרא משמע טפי כר' יוסי. עכ"פ הא דר' יהודה עדיפא שיש לו שני מקראות:

מכריע על גביושהוא נוטה יותר לסברתו:

וישם מדברה כעדןמדבר שהוא גדול ישם כעדן. וערבתה שהוא קטן כגן ה'. אלמא עדן גדול מגן. ומכל מקום ר' יהודה מצי דחי כשיטת המפרשים שם דמדבר וערבה הכל אחד (נזה"ק):

**את סבור קודם לברייתו של עולם.**כמ"ש לעיל פ"א קדם קודם לברייתו של עולם. וכן הוא דעת הפדר"א פ"ג שנברא קודם העולם. ומדרשנו חולק על זה. וקאמר ואינו אלא קודם אדם הראשון כדמסיק הה"ד ואלהים מלכי מקדם:

גן עדן בשלישילעיל פ' י"א:

**הה"ד ואלהים מלכי מקדם כו'.**פי' דמייתי סייעתא דמקדם אינו קודם בריאת העולם אלא קודם בריאת אדם מדכתיב פועל ישועות בקרב הארץ דייקא. דאילו קודם הבריאה הוא קודם לארץ (נזה"ק):

ראו פעלא טבאאדם הראשון אמר כי בואו וראו פועל הטוב הוא הקב"ה שהתקין לו הקב"ה שכרו כו':

וישם שם ר"י ור"נשאין לשון שימה מקומית נופל באדם. אלא במשים דבר קבוע במקום שאינו זז משם מעצמו. לכן אמר רבי יהודה שעילה אותו. שכן אמר לשון שימה במלך. וענינו לשון מנוי. ור"נ אמר ששם לו דברים עד שפיתהו (יפ"ת):

עילה אותושעשאו מלך על כל הנבראים. כי כל הבעלי חי נמצאו גם שמה וכמבואר בספור הנחש. וכן משמע לקמן פ' י"ט:

פתה אותוכמזמין אורח לסעודה דרך פיוס והפצר כדי לקבלו בסבר פנים יפות לכבודו (נזה"ק):

כך הזמין הקב"ה את האדם בזכותו של אברהםכצ"ל (נזה"ק):

בזכותו של אברהםדרש את האדם דרמיז לזכותו של אברה' שנקרא האדם הגדול בענקים וכדלעיל כי כאשר צפה ה' בעתיד שעתיד לקלקל בגן היה ראוי שלא יביאו שמה. אלא שעמד לו זכותו של אברהם שעתיד לתקן קלקולו וכדלעיל:

**אתה ידעת כו'**המזמור נאמר על אדה"ר כדמוכחי קראי כדלעיל ריש פ"ח:

**שבתי בתוך ג"ע כו'**ידעת מתחלה שלא הייתי ראוי לשבת שם רק מעט. וידעת קומי שבוודאי אחטא ואהיה מוכרח לצאת ממנה. ורק עשית חסד עמדי להושיבני שמה מתחלה. כי בנת לרעי מרחוק לדעת אשר יבא אדם גדול בעולם ויתקין פגמי:

באיזה זכות יעצת לבראנישבריאת אדם היה בעצה והמלכה וכדלעיל פ"ח. והכרעת עצת הבריאה היתה בזכות אברהם שעמד בנסיון לבא מארץ רחוקה מאור כשדים. ועזב ארצו ומולדתו והלך במצות ה' אל ארץ לא ידע הוא ארץ כנען:

**קורא ממזרח עיט כו'**ה' קרא לאברהם שבא ממזרח שיעוף כעיט מארץ מרחק והוא איש עצתו שעל ידו נועץ ה' לברא את העולם. וזה שאמר בנת לרעי מרחוק פי' הסתכלת בעצה (לרעי מגזירת רעיון ועצה) היעוצה עלי בבריאתי לאותו שבא מרחוק ובזכותו יעצת לברא אותי:

המד"א ויהי שם עד היום הזהדריש ג"ש שם שם מארון דכתיב ביה (בד"ה ב' ה') ויהי שם עד היום הזה (ובמלכים א' ח' כתיב ויהיו שם וגו') דמשמע לעולם כמ"ד ארון במקומו נגנז. ובא לרמוז שאלמלא חטא אדם היה נשאר בג"ע לעולם (יפ"ת):

ובלבד היצירה זואשר יצר דקרא יתירא הוא. ולזה אמר דאתי למימר ובלבד ביצירה זו שיתקיים ביצירה זו הראשונה בהיות לו צלם אלהים על שלמותו. וגם חומר זך ובהיר. אבל משחטא נשתנה צלמו כדכתיב משנה פניו ותשלחהו (מת"כ ונזה"ק):

**א"ר יצחק בר מריון כו'.**ס"ל דאשר יצר אתי למימר שהקב"ה משבחו כמתפאר ביצירתו ראו בריה נאה שיצרתי כדלעיל פרשה י"ב (יפ"ת):

**ויצמח ה' אלהים וגו'**ועץ החיים בתוך הגן שפוסה על כל החיים. כלומר עץ שהוא הולך ומתגדל ומתפשט על כל החיים (כמד"א כי פשה יפשה) והכוונה שהוא מתפשט על כל יושבי תבל להשפיע להם שפע חיים באשר כל הנבראים נאצלו משרשו וכולם יונקים ממנו כח החיוני:

מהלך ת"ק שנהשהעולם מתחשב ת"ק שנה ועץ החיים מתפשט בכל העולם כדי להשפיע ממנו כח החיוני על כל יושבי תבל ששיעורו מהלך ת"ק שנה:

מתפלגים מתחתיוומתפרדים כל אחד למקומו כדכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים:

לא סוף דבר נופושהנוף דרכו להתפשט. אלא אפי' קורתו ר"ל הגזע שהוא קורתו הוא מהלך ת"ק שנה. וכן פי' הרמב"ם במורה ח"ב פ"ל. וכן פירש הקלרי בסלוק יום א' של סוכות ד"ה כי אקח מועד. והרד"ק על ספר בראשית גרס לא סוף דבר גופו:

**מה היה אותו אילן כו'**לא שאלו מה היה עץ הדעת. ע"כ אפשר לפרש שדעת חז"ל שעץ הדעת הוא שם כולל ע"ד שכתוב ועץ פרי שהכוונה כל מיני עצים. וכן עץ הדעת כולל הרבה מיני עצים. רק ששואל על אותו עץ שאכלו אדם מה היה. והביא ראיה ממנהג העולם שמאכל חטים נותן דעת באדם:

**כד לא הוה כו'**כשאין דעה בבן אדם הבריות אומרים לא אכל איש הזה פת חטים מימיו. לכך נקרא עץ הדעת לפי שמקנה דעת לאדם:

א"ל אפשר חטים היודהא כתיב עץ כדמפ' אח"כ:

מתמרותעלה למעלה כתמר זו. ולכך אז נקראו פרי עץ. ולאחר החטא נתמעט קומתו עד שנעשה כפרי האדמה:

רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץשהוא עתיד להוציא לחם מן הארץ שנא' יהי פסת בר בארץ. ורבנן אמרי מוציא לחם מן הארץ שכבר הוציא לחם מן הארץ. כצ"ל (יפ"ת ונזה"ק). ופירושו דרבי נחמיה ס"ל דהברכה על להבא היא לכן צריך לומר המוציא דמשמע להבא כדכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ובאותה שעה עדיין לא הוציאם. וה"נ הרמז שעתיד להיות מוציא לחם ממש מן הארץ כדדריש לקמיה מיהו פסת בר בארץ שעתידה ארץ שתוציא גלוסקקאות. ורבנן ס"ל דהברכה על שעבר היא. לכן ס"ל דאומרים בהברכה מוציא דמשמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים. וכבר הוציאם:

לא פת היתהכל מיני ירקות נקראים לפת. ודריש דעל שם זה נקראו לפת לא פת היתה כלומר וכי לא פת היתה ג"כ יוצאת מן הארץ כמו שהוא. כדרך הירק הזה שיוצא מן הארץ כמו שהוא. וזה כמ"ד דעל שעבר היא ברכת הפת שכך היתה יוצאת מן הארץ קודם החטא:

וחרנא אמרוהאחר אמר:

לא פת היא עתידה להיותבתמיה. ותצא כמו הירק הזה. וכמ"ד שהברכה היא על העתיד. וכמו שנאמר יהי פסת בר בארץ:

וקלסיהושבח אותו על שאמר המוציא. ומתמה המדרש כרבי נחמיה עשה ושבק רבנן בתמיה:

**אלא שלא לערב כו'**שפוסק כרבי נחמיה אלא שלא לערב ראשי אותיות מ"ם דהמוציא עם המ"ם דהעולם. אע"ג דבלחם מן הארץ נמי מערב מ"ם דמן. שאני התם דלא אפשר (אבודרה"ם):

**אותן האשכלות הביאו מרורות לעולם.**כלומר המות נקרא מר כדכתיב מר ממות. ולכן אמר ענבימו ענבי ראש זה אדה"ר שהיה ראש לכל הדורות (נזה"ק):

**איזה אילן שעצו נאכל כפריו כו'.**דכתיב כי טוב העץ ולא כי טוב הפרי משמע שהעץ בעצמו נאכל ג"כ. ואיזה אילן שעצו נאכל כפריו כו' אלא אתרוג:

**תאנים היה וקרי לה עץ הדעת.**משום דכל מיני מתיקה מרגלת לשון לתורה כדאי' בר"ר. ובק"ר פ' ברבות הטובה אמר בהדיא שהתאנים מוסיפין חכמה (יפ"ת):

מעניינוכדמפרש ואזיל:

**טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לג"ע והיה מחזר כו'.**הכוונה שמיד אחר אכילתו מעץ הדעת וידע טוב ורע והרגיש שהוא ערום. הבין שהוא נטרד מהקב"ה ומג"ע. והיה מחזר על כל אילנות ליטול מהם עלים לכסות ערותן:

**על כל האילנות ולא היו מקבלות אותו.**הכוונה שאדם הבין בחטאו והבין ברוע מעשהו שהיה ראוי שכל האילנות יתרחקו ממנו כי אינו ראוי ליהנות מהם כמו שהורשה מקודם. אבל התאינה אחר שמקרב דעתו אליה ונהנה ממנה לא היה זר אצלו לחזור ולהשתמש ממנה (יפ"ת):

**הא גנבא כו'**זהו הגנב שגנב דעת בוראו שסבר שהי"ת לא ידע ממנו שחטא. ולקמן בפרשה י"ט מבואר שם הלימוד:

לא תיסב מני עלהלא תקח ממני עלה:

הה"ד ויתפרו עלה תאינהומינה שמעינן דשאר האילנות לא קבלוהו (יפ"ת):

מה היתהשהרבה מיני תאינים הם:

ברת שבעהם בנות שבע. ונקרא מין זה של תאנים כך על שהביאה לעולם שבעה ימי אבילות. שאלולי החטא היה כל העולם חיים וקיימים:

ברת אילתאגם היא מין תאנה שנקראת כן על שהביאה יללה ובכיה לעולם. מלשון אלי כבתולה:

**לא גילה כו'**שאין זה כבודו של אדה"ר יציר כפיו ואם על כבוד תולדותיו של אדה"ר חס המקום על כבודו עאכ"ו כו':