**מדבר בדואג ואחיתופל.**שדברו עליו כזב ולשון הרע:

הן ודיבורןמשום דכתיב דברי כזב חסר וי"ו כאילו אמר דוברי כזב ודברי כזב כלומר שיתבטלו עמם גם דבריהם הכזב ותופר עצתן (מת"כ):

הן ומדברותיהןדמפרש דברי לשון הנהגה כמו מדברנא דאומתיה. כלו' שיתבטל מנהגם והוראתם לדורות ולא יוסיפו עוד בני עולה לעשותו:

**זה התיר כו'**דייק מדכתיב איש ששניהם שוין במעשיהם כאיש אחד:

ג"ע וש"דש"ד מרומז באיש דמים. וג"ע אפשר ג"כ מרומז באיש דמים ששקולה כש"ד וכמ"ש כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש וגו'. או מרומז במרמה כי מה שיעץ אחיתופל לאבשלום לשכוב עם פלגשי אביו עשה כן במרמה לבל יתרצה עוד הבן אל אביו וכן דואג יעצו ליקח ממנו בתו. ונמצא שהיתר ג"ע בשניהם בעבור מרמה כדי להנקם מדוד להרגו (נזה"ק):

**בא אל פלגשי אביך.**וס"ל להך אגדתא דפלגשים בקדושין ואיכא ג"ע:

**ואבא עליו והוא יגע כו'.**כי טענתו מפני שהוא יגע ורפה מסיוע ידים של מעלה כמ"ש אלהים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל. באומרו שדוד חייב מיתה בחטאו בב"ש וגברא קטילא קטל:

**וכי יש אישות לדוד כו'.**דאל"כ איך הותר לשאול לתת את מיכל לפלטי בן ליש. אלא שסמך על הוראה זו. והוא הוראה של שקר דאשה לא מישתרא אלא במיתה ממש:

**ולא אבו כו'**כלומר שברצונו עשה ולא מחמת גזירת המלך שהרי שאר עבדי המלך נשמטו מהגזרה והיה גם הוא יכול להשמט:

התיר קונעתופי' הערוך קונעתו אשתו:

זיטויטוספי' במוסף הערוך דל נחסר דבר מה וכאן פירושו שחסר חיים:

**יתעב ה' שאינן כו'**דיתעב אתא לעוה"ב שאינן לא חיים ולא נידונים כרוב הרשעים שחיים ונדונים ויש להם חלק לעוה"ב אבל אלו אין להם חלק לעוה"ב כדאיתא בפרק חלק (יפ"ת) שמלת תעוב מורה שנמאס בעיניו עד שאינו מביט עליו מאומה:

**ואני כאשר עשו כו'**מפרש וי"ו העטוף של ואני אל הקודם כלומר וגם אני כל אלה עשיתי שנכשלתי בג"ע בבת שבע ובש"ד באוריה (וכ"ז אמר דוד מרוב הכנעתו והכרת חטאו בלבו מרוב צדקתו). עכ"ז ברוב חסדיך גמלת עלי ואמרת גם ה' העביר חטאתך וגו' אבוא ביתך וגו':

ומה ביני לבינםואע"פ שדוד התודה בתשובה שלימה לא כן דואג ואחיתופל. מ"מ אין דרך החוטא לסמוך בתשובתו ולחשוב שהעלה ארוכה למכתו. אבל יהיה חטאתו נגדו תמיד (יפ"ת):

**ואמרת לי גם ה' כו'**העביר חטאתך בעוה"ז לא תמות בעוה"ב. הפך מה שאמר באלו תאבד דוברי כזב בעוה"ז יתעב ה' בעוה"ב. וז"ש ברוב חסדך אבוא ביתך בעוה"ז. אשתחוה אל היכל קדשך לעוה"ב (יפ"ת):

מדבר בדור המבולותאבד ויתעב עתיד במקום עבר. ואף שהכתוב מדבר רק בדוד. דורש אותו גם בדור המבול:

הן ודבורם כזבתיבת כזב מיותר ופירושו שכבר נאבדו הן ודבוריהם הרעים שהיו מרמים לעולם בשקריהם (יפ"ת):

**לאור יקום רוצח.**ובדור המבול מיירי כדלעיל בפרשה כ"ז:

כי מלאה הארץ חמסוחמס הוא פחות מש"פ כדלעיל פרק ל"א ולא ניתן להשבון. וזהו מרמה. שעשו כן במרמה שלא להוציא מהם בדיינים:

לא חיים ולא נדוניםכדלעיל פ' כ"ז:

**כאשר עשו כו'**דריש ואני ברוב חסדך וגו' בנח שדוד אמרן על שמו וכמש"ל:

כן עשיתייש לומר על שלא מיחה בבני דורו מעלה עליו הכתוב כעושה כמותם (יפ"ת):

**בא אתה וכל ביתך אל התיבה.**וזהו ברוב חסדך אבא ביתך שהתיבה הוא הבית אשר צוה ה' שימלט בו נח וביתו. וזהו רק טובה וחסד:

**כתיב כי צדיק ה' כו'**דק"ל מאי כי אותך ראיתי צדיק לפני דראיה מאן דכר שמיה ולז"א דאתי למימר שהקב"ה יאהבנו ויראה לפניו מראהו תמיד (יפ"ת):

ישר יחזו פנימו זה נחשהתיבה הוא בדמיון בהמ"ק ושם היתה השכינה שרויה:

**אין לך אדם אוהב כו'**הסיבה בזה כי כל המלאכות והאומניות אינם נאהבים בעבור עצמן כי אם בעבור התועלת היוצא מהם הפרנסה וכבוד וכדומה. וא"כ הוא לו לגרעון במה שחבירו יכול לקפחו. אבל האוהב חכמה מצד עצמם (כי זה גדר החכם) ואז מבין כי ראוי לכל אדם לבקש חכמה ואוהב מאד לכל בעלי החכמה שהחכמה מתרבה בריבוי חכמים. וזה ביאור הכתוב כי צדיק ה' מפני שהוא מקור הצדק לא מסבה אחרת. ע"כ צדקות אהב ישר יחזו פנימו:

**ר"ח דרבי הושעיא כו'**פי' שנים אלו היו בדור אחד ושניהם סדרו הברייתות של כל התלמוד. ואין אלו היו מקנאין באלו (מת"כ):

זה נחשהיה אוהב הצדק ורואה אותם באהבה:

**כתיב ה' צדיק יבחן כו'.**דה' צדיק יאהב ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו מיבעי ליה שהם דברים נגדיים. ולהכי מפרש שהצדיק יבחן והרשע ישנא מלנסותו (יפ"ת):

**היוצר אומן כלי חרס.**דעת ר"י שהנסיון הוא להודיע שהוא צדיק וכמשל של נקישת הקנקנים להודיע שהם טובים וכן הצדיקים מנסה אותם שידעו הבריות מעשיהם וידעו למה הקב"ה מטיב להם (אלשיך):

לקושלהקיש ולהכות:

אחתאפי' פעם אחת:

יפיםהטובים והחזקים מקיש עליהם להראות כי טובים המה:

אפילו כמה פעמיםשהצדיקים מתנסים בכמה נסיונות. והרשעים אפילו אחת לא יתנסו:

**הפשתני כו'**דעתו שהנסיון הוא לתועלת המנופה שיטהר ויכשיר עצמו בעבודת קונו. וזהו משל הפשתן כי כאשר מהכות את הפשתן הטוב הוא משתבח כן הוא בנסיון הצדיק כדמסיים בפרשה נ"ה:

הפשתניאומן מתקן הפשתן:

שהפשתן שלו יפההוא מקיש עליו ביותר. למה שכל שהוא כותשה כו'. ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה אינו מקיש עליה ביותר למה שאינו מספיק לקוש עליה כצ"ל. (יפ"ת פ' נ"ה):

משתמנתלשון שמן וטוב כלומר משובח מאד. או פי' שוה בשומא כלשון משמנין ביניהם שבש"ס:

לקוש עליה אחתיותר מצרכו. אבל לא ההקשות הראשונות הצריכות לו דוגמת היסורים הקלים שאינן נסיון שגם אלו יקרו ברשעים (יפ"ת):

פוקעתכמו בוקעת בחילוף אותיות בומ"ף (מת"כ):

**משל לבעל הבית כו'**דעתו שטעם הבחנת הצדיק לטובת העולם שיגין בזכותו עליהם כמשל הפרות שלתועלת העולם להוציא תנובת השדה נותן העול על היותר חזקה. כן לתועלת הדור נותן הוא ית' עול אשמתם על אשר כח בו לסבול ולא יבעט:

כחה יפהבריאה וחזקה:

לא על זאתבתמיה:

כי אותךמצאתי רמז יבחן בגימטריא זה נח (מת"כ):

**מקצת שבחו כו'**דרך ארץ הוא אע"פ שמשבח אדם את חבירו הרבה שלא בפניו. אין מרבה בפניו שנראה כמחניף (רש"י בפ"ב דעירובין):

**של מי שאמר כו'**אפילו בהקב"ה דלא שייך לומר כן כי לא לפניו חנף יבא עכ"ז דרך נאות שלא להרבות בשבחיו בפניו ר"ל כשמדברים עמו לנכח כיון דגבי ב"ו עבדינן הכי. שלא בפניו כלומר כשאינן מדברים עמו בלשון נכח (יפ"ת):

**אמר הודו לה' כו'**בכל המדרשים נרשם המ"מ תהלים קל"ו. וכוונתו בפניו ה"א אמרו לאלהים מה נורא מעשיך שהוא מדה"ד הנורא שהוא עושה בעולמו בגמול ופורענות הרשעים. אבל שלא בפניו אומר הודו לה' וגו' הוא פעולת חסדו וטובו אשר פועל בעולמו ע"י שם הוי"ה ב"ה שהוא רחמים. בשם זה יתנו לו תודה על גודל טובו וגמילות חסדו:

שעיקםכמו המהלך בדרך עקומה שמאריך הדרך לו. כן התורה הוסיפה תיבות ללמוד מינה דלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו:

שתים ושלש תיבותשנים בקרא דאשר איננה טהורה דיכול לומר הטמאה. ושלש בקרא אשר לא טהורה היא דיכול לכתוב הטמאה:

שלא להוציא דבר טומאהובכמה דוכתי דכתיב טמא היינו במקום דבא לאוסרם באכילה. אבל בנח לא בא לאוסרם רק לסמנם לכן לא רצה לספר בגנותן:

**אף כשבא לומר להם כו'**אפילו בסימנים מזדהר שלא לפתוח בהם. ומכאן ילפינן דהיכא דבעינן לומר ב' מילי ואיכא גנאי בחד מינייהו פותחין באידך משום פתח דבריך יאיר (יפ"ת):

ז' מכל מיןתהיה אחד בלא זוג ובהכרח שיהיו ז' זכרים וז' נקבות ואינו דומה למ"ש שנים שנים:

**לא שאני צריך כו'**אלא לצורך העולם כדי שיהיה מין הטהור יותר ברבוי שהם צריכים לאכלו ולקרבנות לזכות אנשים. כי גם בקרבן אין צורך לו יתברך ח"ו האוכל בשר אבירים וגו' (יפ"ת):

**כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום.**ורמז במ"ש אנכי והלוחות פותחין באנכי על התורה שניתנה למ' יום דהיינו מ' יום שעמד משה בהר לקבל הלוחות. שבארבעים ימים אלו למדו הקב"ה כל התורה. והם עברו על התורה על דברים שאפילו לא נתנו ראויים הם להכתב כגון כל מצות המושכלות ובפרט במה שבין אדם לחבירו (מת"כ):

**אמר ריב"ז כו'**שאין ליחס מדת עונשם לזמן נתינת התורה דאכתי לא ניתנה (יפ"ת):

קלקלו את הצורהכמ"ש ויק"ר סוף פ' כ"ג כל מ' יום עוסק הקב"ה בצורת הולד. ולסוף מ' יום היא הולכת ומתקלקלת עם אחר וכו' מי מפסיד הקב"ה שמאבד סממניו עכ"ל. וזהו קלקול הצורה. ואפשר לפרש שעל שחטאו וגרמו להביא עליהם המבול למחות צורתם (יפ"ת):

לפיכך מ' יום ומ' לילהואע"פ שנידונו כל י"ב חדש כדאמרינן לעיל פ' כ"ח סי' ט'. מ"מ עיקר צערם היה בארבעים יום של ירידת המבול. וכן מפורש בזוהר פ' זו (נזה"ק):

קיומיהפי' זה השר שלהם (א"א). או פירושו הברואים שהם מקימים את הארץ וכמ"ש דור הולך וגו' ובכן והארץ לעולם עומדת:

יקומינההממון שמעמידים האדם על רגליו (א"א) והמוסף הערוך כתב בל"י ארץ נושבת:

זה קיןדכתיב ויקם קין. ובודאי דקרא אכולהו קאי. אלא מדנקט לה בלשון יקום דריש דרמיז אקין או על השר או על הממון (נזה"ק):

שהיה תלוי ברפיוןפירש הערוך באויר. ואולי הכוונה שהגזרה היתה רפויה ותלויה עד המבול. וכדאיתא בק"ר פ' אם יוליד שקין חי עד המבול:

וימח את כל היקוםאשר על פני האדמה. דמשמע שהיה תלוי ברפיון ע"פ האדמה. אבל מקרא דהכא ליכא למידרש דמוסב על ומחיתי לומר שנמחו מעל פני האדמה (נזה"ק):

**זה שיכון לכינוס בהמה כו'.**פי' זה שיכון ושייך לכינוס בהמה כו' שטרח לקבלם ולכנסם מן ההרים והגאיות והמדברות אל ביתו שבעה זוגות בטהורים בכל אלו השבעה ימים קודם המבול. וכן כתב הרמב"ן ששנים לקיום המין באו מאליהן כדכתיב שנים שנים באו אל נח. אבל הז' טהורים שלקח לקרבן כתיב בהו תקח לך דמשמע שיתעסק הוא בלקיחתם לטרוח במצוה (יפ"ת):

**שנת המבול אינה עולה מן המנין.**פרש"י למנין שנותיו של נח על שהיתה שנה ארורה וכמ"ש איוב ג' על יחד בימי שנה שאתה מוצא שחי נח תתקנ"א שנה עם שנת המבול כד"א ונח בן שש מאות שנה והמבול היה משמע שהמבול היה לאחר שש מאות שנה וכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה חרבו המים. וכתיב ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה וכתיב ויהי כל ימי נח אשר חי תתק"ן שנה והו"ל למימר תתקנ"א. אלמא שאין שנת המבול עולה למנין:

**לתקופות כו'**לענין תקופות ועיבורים שמחשבים מבריאת עולם. ומה שבכל שנה מוסף על שלפניה בכל חודש אי"ב תשצ"ג. גם השנה ההיא עולה:

מחוסר אמנה היהשלא בא אל התיבה אלא אחר שהתחילו מי המבול והגיעו המים עד קרסוליו. ומה שטרח בתיבה כמה שנים. לפי שמ"מ היה מסופק בדבר שחשב שהקב"ה ירחם על עולמו. ובזה נחשב למחוסר אמנה כי לא ישיב ה' דברו אחור בלתי ע"י תשובה ותפלה וזכות (נזה"ק):

**עד שהגיעו המים כו'**כי ה' לא קבע לו זמן:

**מלמד שתלה כו'**שבעת הימים בה"א הידיעה. דהיינו ז' ימי אבלו של מתושלח או ז' ימי אבלות שהתאבל הקב"ה על עולמו (רש"א):

של מתושלחשכשתחשוב שנותיו של מתושלח תמצאם כלים בשנת ת"ר לנח:

כדי שיעשו תשובהכי אולי יבינו במיתת מתושלח כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ובפרק חלק ובאדר"נ פרשה ל"ב גרסו ד"א שקבע להם זמן זה בשביל תשובה. וע' בשוח"ט כ"ו:

**ז' ימים נתאבל כו'**בירושלמי פריך וכי מתאבלים על המת קודם שימות. ומשני בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת אבל הקב"ה כו'. והאבילות הוא כינוי על העדר השפע בעולם אבל חס לומר כפשוטו כי עוז וחדוה במקומו:

**הם חטאו בגלגל העין.**שעינם חמדה מה שאינו שלהם כמ"ש כי מלאה הארץ חמס. גם השחיתו דרכם בנשי חבריהם:

שהוא דומה למיםשהעין הוא מקור נובע דמעה:

אלא במיםבפרק חלק איתא לפיכך דן אותם במים שדומה לגלגל העין. ופרש"י מעיינות שנובעים ממקור קטן כמו עין:

סילונות שלהםהיינו בחטא הזנות כי לא נהגו בסילונותם כראוי אלא שינו סדריהם בא"א ובזכר ובבהמה. וכן שינה ה' סדורו של עולם בענין צינורות דהיינו התהומות (יפ"ת):

**דרך ארץ המטר יורד כו'**שבתחלה יורד המטר מלמעלה להשקות הארץ ואחריו עולה התהום מלמטה. שאין טפח יורד מלמעלה שאין תהום [יוצא] לקראתו טפחיים:

תהום אל תהום קוראשתהום עליון קורא לתהום התחתון כדלעיל בפרשה י"ג:

**ברם הכא נבקעו כו'**אע"פ שנבקעו מתחלה לא עלו המים ממש אלא אחר ירידת הגשם אולי ישובו ואז יחזור ויסתום הפתוח (יפ"ת):

בעצם היום הזהבעצומו של יום דהיינו באמצע היום. ומ"מ אין מוחה כי ה' סגר פי כולם (נזה"ק):

דרגיש ליה ימללהמרגיש ומערער בדבר יבא ויערער:

המה עיקרשבשבילם נצלו כולם. שאילו יצוייר אבוד האדם ח"ו. לא היה חושש לאבוד הב"ח שאינן אלא לתכליתו כדלעיל פ' כ"ח סימן ו' (מת"כ ויפ"ת):

כל צפור כל כנףמיותר שכבר אמר וכל העוף למינהו. על כן דרש לענין קרבן כל צפור שיהיה הכל של צפור שלא יהיה חסר אלא שלם. פרט למורטיא ולקטעיא. מורטין היינו שיבש גפה דהוה ליה מחוסר אבר. ולפי שבהתיבש הגף ימרט ויראה העוף ממורט קרי ליה מורטין. ומורטין וקטעין היינו הך אלא שזה בכנף וזה ברגל. וכדמייתי בפ"ק דקידושין אין תמות וזכרות בעופות. יכול אפילו יבש גפה נקטעה רגלה תלמוד לומר מן העוף. וכן מכל בשר באו ג"כ מיותר לדרשה:

לסרוחין(פי' מלשון וסרח העודף) שיש להם אבר יתר או אבר גדול מחבירו. ולמחוסרי איברים משום דכל יתר כנטול דמי (מת"כ יפ"ת):

קניגי אנאוכי ציד של חיה ועוף אני להיות בקי בכל מינים אלו ולהביאם כל אחד ממקומו:

מה איכפת לךדמאליהן יבואו. ואנן דייקינן לה מדלא כתיב מובאים דהיה משמע על ידי אדם. אלא כתיב הבאים מאיליהן היו באים. ומ"ש תביא שכאשר יבואו תקבלם:

**דרשו מעל ספר ה' כו'**דלעיל מיניה כתיב כי זבח לה' בבצרה וגו' ויירשוה קאת וקיפוד וגו' ופגשו ציים וגו' שמה קננה קפוד וגומר דרשו מעל ספר ה' וקראו. ומפרש דספר ה' היינו התורה שכתוב הבאין מאליהן. שלא יפלא בעיניהם כנוס החיות והעופות למשתה הזבח הנזכר. כי ידרשו מספר ה' כי לא נפקדה אחת לבא לתיבה כי פי ה' קבצם לבא מאליהן. ודרשא זו הוה סייעתא למ"ש הבאים מאליהן (נזה"ק):

דרולומוסיאהרג של כליה. וענין המשל שנותן אוהבו בבית האסורים להצילו מההרג הכולל. ועוד נותן חותמו עליו שלא יכנסו ההורגים שם ועי"כ ניצל אוהבו. וכן נח שכתוב בו ויסגור בעדו והיה לשתי הכוונות יחד. והזכיר שמו על הסגירה ויסגור ה' וזהו החותם:

והקיפה אריותבמדרש תנחומא יליף מג"ש דאלוה סגר פום אריותא ולא חבלוני:

משוקעת במים כספינהוגו' **בלמין.**פרש"י כספינה העומדת בשפת הנהר. דמתחלה מפני כובדה היתה משוקעת במים ולא יכלו להגביהה כספינה שמשוקעת בנמל ונוגעת בארץ לפי שגובה המים שם מעט:

כעל ב' קורותכספינה קטנה השטה במרוצה על ב' קורות שאינה משוקעת במים. כמן טבריא לסוסיא שעומדת על שפת ים כנרת קרובות זו לזו והולכות מזו לזו בקלות ובמרוצה (ועיין לעיל פ' ל"א). וזה היה דרך נס ופלא שהיתה נושאת עצמה לילך בקלות עם כובד המשא שבה:

כמין טבריא לסוסיתאשמות של מקומות הן:

**סלק למצלי כו'**עלה להתפלל בירושלים:

בהדין פלטנוסהוא הר גריזים שהכותים והשמרונים היו מחזיקים אותו לקדוש:

**וחמתיה כו'**וראה אדם אחד מהשמרונים:

א"ל להיכן את אזילא"ל לר"י להיכן אתה הולך. א"ל לעלות לירושלים להתפלל:

**א"ל לא טב כו'**וכי אין יותר טוב להתפלל בהר הזה המבורך ולא באותו בית של אשפה (או קללתא מלשון קללה. שהוא נגד בריכא דאמר על טורא) ועל בית המקדש אמר כן אותו רשע (מת"כ):

דלא טףשלא הוצף במי המבול. וע' לקמן פ' ל"ג סי' י"א:

**נתעלמה כו'**נתעלמה התשובה מעיני ר"י:

לאחר שעה א"ל חמריה(הוא אדם שהנהיג חמורו) רבי תן לי רשות ואני משיב לו תשובה. א"ל החמר לאותו רשע אם הר זה אחד מן ההרים הרמי' והגבוהים שבעולם. הא כתיב כו' הרי שהוצף במי המבול. ואם מהרים הנמוכים הכתוב לא השגיח עליו ולא החשיבו לכתוב שהוצף:

לא יהיה בך עקרמן התשובה (כן הוא בד"א פ"ג) לשואל דבר נגד התורה:

**אפי' בבהמות שלכם.**כלומר אפילו העוסקים בענייני החמריות להנהיג את הבהמות. עכ"ז לא ימצא בו עקר לגמרי מחכמה. ובד"ר הגירסא בבהמין שבכם והם החמרין מנהיגי הבהמות:

רצוף תשובות כרמוןל' הכ' רצוף אהבה. והמת"כ פי' מחובר ומהודק כגרעינים ברמון עד שאפילו העמי הארץ ימצאו מטבע נפשם לפעמים להשיב תשובה ניצחת. וזהו זאת נחלת עבדי ה' כי זאת חלק נפשם האצולה ממעל:

כרמוןהא"א גרס כרמון והדין כל כלי יוצר כו'. והוא פסוק הג' שאמר שקרא עליו ג' מקראות:

**ט"ו אמה בבקעה.**ס"ל דגם התיבה הלכה דרך השפוע מהר לבקעה ומבקעה להר דרך נס. ור' נחמיה ס"ל שהמים גברו עד שכסו כל ההרים ואח"כ ט"ו אמה מלמעלה מהרים היותר גברו המים:

נשמה רוחדכתיב נשמת רוח:

נשמה נפשכד"א ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה:

**ליתן את האמור כו'**אף שבאמת המה כחות נבדלות. הנפש הוא כח החיוני. והנשמה היא המשכלת. עכ"ז באמת הם מתאחדים ונובעים ממקור אחד כמו שהאריך הרמב"ם בשמונה פרקיו ע"ש:

פרט לדגיםשחייהם במים לא מתו. ואע"ג דמי המבול רותחין הוו ונתחממו הנהרות. אפשר שלא נתחממו אלא עליוני המים והדגים שבמצולות נמלטו (יפ"ת):

בכלל המאספיםפרש"י בכלל אסוף עוף השמים ודגי הים וגו' דדרשי ליה לעיל פכ"ח בדור המבול כלומר שגם עליהם נגזר אסיפה ומיתה במקום שירד המבול ולפיכך ברחו לים אוקיינוס שהוא חוץ מן הישוב ושם לא ירד המבול וכמ"ש הרמב"ן ז"ל:

שברחו כולם לים אוקיינוסואף כי אין להם דעת מ"מ כשהתחילו המים להתחמם ביותר ברחו מטבעם:

היה גונח דםומיעוט אך בא למעט לנח שהיה ממועט מחיותו ובריאתו שהיה גונח וצועק מכאב לב והחזה ורוקק דם מפני הצינה: