**אין כמוך באלהים וגו' בנוהג כו'.**סיפא דקרא ואין כמעשיך. שאפי' ע"פ הדמיון אי אפשר לעשות כמוהו. ועל זה אמר בנוהג שבעולם כו' (נזה"ק) ר"ל כי ב"ו אין יכולתו לעשות אלא יש מיש. ובמקום שרואה ובמקום אויר. אבל הקב"ה כו':

מה עוף טעון שחיטהכדכתיב ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכדתניא בתורת כהנים מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם חיה. והכא איתקיש דגים לעוף (נזה"ק):

תא לקיבא וקבל מלקות על שהורית שלא כהלכה:

**א"ל אינש כו'**בן אדם שאומר דבר תורה יהא לוקה בתמיה:

מנין הוא דאורייתאהיכן הוא מוכח בתורה שהדגים טעונים שחיטה:

לא הורית טבלא פסקת יפה:

רביעהרבץ לקבל המלקות:

**א"ל חבוט כו'**פי' האיש אמר כן לר' חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם:

רצוף רצפךמלשון ובידו רצפה שפירושו לשון הכאה. לפי דרש חז"ל שדרשו רצפה רצוף פה (מת"כ). ובערוך פי' רצפה היא קרקע הבית ועל שם שהניח אותו על הארץ להלקותו אמר בדרך צחות הניחני על הקרקע כי טוב להדבק בקרקעיתך למען אוסיף לקח ממנה:

דהיא טבא לאולפנאדזה טוב ללמוד:

בנה של כתיתמישראל הבא עליה והולידה לו בן:

לבית אבותםוזה אביו ישראל לכן ישראל מקרי. ובקהלת רבה איתא הגירסא ויתילדן על משפחותם לבית אבותם וכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ויליף יליד מויתילדו. דגם במילה הולכים אחר האב:

לא הורית טבדקרא דויתילדו באביו ואמו ישראל שהולד נחשב ממשפחות האב ליוחסין ולחלוקת הארץ:

**אם אתי בר כותית.**פי' אם בנה קטן עמה לגיירו. דאילו גדול אפילו ישראל גמור אין מילה שלא בזמנה דוחה שבת:

למגזריהלמולו:

מן הקבלהנביאים וכתובים:

וכתורה יעשהדמשמע שזה כדין תורה:

מאיזה תורההיכא רמיזא בתורה:

**בנך הבא מישראלית כו'.**פרש"י בקדושין סוף פרק האומר וז"ל כי יסיר את בנך לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך. מדלא כתיב כי יסיר את בתך. משמע דבן הנולד לכותי מבתך קאמר שיסירנו הכותי מאחרי. ושמעינן דבן בתך אפילו מן כותי קרוי בנך. ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך. מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דנשמע מיניה דקפיד נמי קרא בבתו. מבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לך מבנך אלמלא בן כותית אינו קרוי בנך אלא בנה ועיין שם בתוספות. וביפ"ת וקהלת רבה בעץ:

חבוט חבטךפי' האיש אמר כן לרבי חגי הך מכותך שראוי ונכון לקבלם. וקלטא מלשון קליטה וקבלה:

**בנוהג שבעולם כו'**על דרך מ"ש לעיל אאין כמעשיך. שכן בהשראת דיורין שהאדם לא תשיג ידו להשרות בחלל:

בחללבאויר הפלטין:

אבל הקב"השברא בריות שיוכלו לדור משך זמן באויר ע"י עפיפת הכנפים המחזיקות האויר. וכל זה הוא ציור התפעלות מלב הדורש על רוממות ה' ומעשיו הנפלאים:

**ועוף יעופף וגו'**על פני רקיע השמים. היינו בחלל העולם:

זה בהמות ולויתןלא שבהמות נרמז כאן במלת תנינם. אלא שמחבר הדרשות שדרש גם (איוב מ' ט"ו) הנה נא בהמת אשר עשיתי. חסר. לרמוז שאין להם בן זוגות. ור"ש בן לקיש סבר שבהמות מלא:

זה בהמתלשון יחיד הוא וכך שמו בהמות בהררי אלף:

שאין להםבן זוגות כמאמרם ז"ל שהרג לבן זוגו ומלחה לצדיקים לע"ל. ע"כ נקרא בלשון יחידי. ודעת השני שאין לו תאוה ולכן אינו מתואר בלשון הרבוי אחר כי אין קיום המין יוצא מהם:

**גידי פחדו ישורגו.**אצל בהמות כתב. ופחדיו הם ביצים תרגום מרוח אשך מריס פחדין ודרש גידי פחדיו ישורגו כאילו נשתרגו יחד. וכתוב שם הנה כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו שאין לו תאוה ונשאר זרעו במתניו ובשרירי בטנו:

הצבוע הזהפירש"י כאן ב' פירושים אחד שהוא מין חיה. ודורש מ"ש כל חיה הרומשת זה הצבוע מין נחש רע ידוע בדברי חז"ל. וע' ב"ק ד' ט"ז. והב' שהוא מין עוף כמ"ש ירמיה העיט צבוע נחלתי לי העיט סביב עליה. ושייך למ"ש כל עוף כנף. ופרש"י בירמיה עוף צבוע בגוונים הרבה. ובתנחומא סדר תזריע אי' הטווס הזה שס"ה צבעונים יש בו. ומהיכן הוא נוצר מתוך טיפה של לבנות. וכתב היפ"ת דהכתוב בטווס איירי וכדאמר בסמוך ואת כל עוף כנף זה הטווס. ולהכי קרי ליה צבוע:

מטפה של לובןהיא הטפה הזרעית:

כמנין ימות השנהסימנא בעלמא הוא (יפ"ת):

**ר' ירמיה כהנא כו'.**ובירושלמי כלאים הגירסא ר"י אמר כהנא שאל:

המרביע מחית היםדכל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:

מחית היםאבל בחית היבשה פשיטא ליה שאסור:

כתיב בהןלמיניהם כי היכי דכתיב בחית היבשה למיניהם ואסורין בהרבעה:

**בהדא פרס בן לקיש כו'.**פרס לו מצודה ותפסו במה שהשיבו שאסור להרביע. ובירושלמי ליתא. כי איך שייך שפרס לו מצודה במה שהשיב לו על שאלתו:

**והלא אף הדגים כו'.**פי' והא למיניהם אף על הדגים קאי דכתיב אשר שרצו המים למיניהם. דכייל דגים וכל בריות המים והא ודאי לא לאסור הרבעה אתמר בהו דאיך מצי דגים לארבעינהו. וא"כ כי היכי דלמיניהם דהתם לאו לאסור כלאים דהרבעה אתא ה"נ באינך (יפ"ת):

והיאך עבידאכלומר ואיך תתיישב קושיא זו לרשב"ל דהיכי שייך כלאים בדגים. ומתרץ ר' יונה דלמינהו בדגים איכא לאוקמיה לאסור כלאים בהנהגה דמצי מייתי ב' מיני דגים וקושרן ומנהיגן ביחד. ולהכי אצטריך למיניהם לאסור (יפ"ת):

**חד מיירן וחד אספרון.**בילקוט הגירסא חד אוכם וחד חיוור. ובערוך כ' אספרון בל' יוני לבן אמורן בל' יוני שחור. ובמ"ע כ' שהם שני מיני דגים חד רע ושפל נקרא אספרון. וחד טוב נקרא בלשון יוני ורומיי מורין:

הנוהג בהםבאיזה מין שאמרו שכלאים נוהג בהן אסור לחרוש כו' (מת"כ) והוא משנה בכלאים פ"ח מ"ב. אך אינו בזה הלשון:

**ואת כל עוף כנף זה הטווס.**דכנף למה לי. דכיון דעוף הוא ודאי דבכנפים מעופף ולזה אמר שרמז אל הטווס שמיוחד בכנפיו כדכתיב כנף רננים נעלסה ששמח בהדרת כנפיו. ולחשיבותו רמז אליו ביחוד (יפ"ת):

**זה רוחו של אדם הראשון.**דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמז וחיתו ארץ למינה. לכן מפרש נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. ולכך כתיב נפש חיה למינה כי הוא מין מיוחד בפני עצמו. וזהו מ"ש אח"כ נעשה אדם. וא"כ מתחיל בד' וחשב ד' (נזה"ק):

**זה רוחו של אדה"ר.**פי' הרמב"ן ז"ל דרוח זה הוא נפש החיונית. כי כל נפשות התנועה נבראו יחד. ואח"כ ברא להון גופות. וברא תחלה גופות הבעלי חי. ואח"כ גוף האדם. ונתן בו הנפש הזו. ואח"כ נפח בו נשמה העליונה:

**זה הנחש.**והקדימו לחשיבותו בהיותו ערום מכל. ומשום דלבסוף אחר החטא נעשה ארור מכל. לפיכך במאמר ה' נזכר באחרונה כי ה' צופה ומביט מראשית אחרית (נזה"ק):

**בנפשות אומר כו'.**דרש שמ"ש תוצא הארץ הוא על הנפשות. ומ"ש נפש חיה נמשך על כולם. כאילו אמר נפש חיה. נפש בהמה. נפש רמש. נפש חיתו ארץ. וז"ש בנפשות. שפסוק הא' כולו על הנפשות. ואח"כ ויעש הוא על הגופות שבהם שייך לשון עשיה. וא"כ קשה שהתחיל בד' נפשות ואח"כ אמר ג' גופות. ומי הוא הד' נפש בלא גוף. ע"כ דריש אשדים שנבראו נפשם. וגופן לא נשלם (נזה"ק):

אלו השדיםוהא דמסיק הכא שלא ברא גופן. היינו גופן בשלימות (נזה"ק). אבל גוף ודאי יש להם:

וקידש השבתאין הכוונה שלא היה ביכולת ה' לבראן ח"ו ברגע. רק שהיה בכוונה לדעת גודל כח השבת במעלות עד שנבדל בריאה שלימה למענו: