**פתח אחור כו'.**מפרש סבת אחור מעשהו. וכונתו לדרשב"ל דבסמוך. ואגב דרשו ג"כ לדרשא אחריתי (יפ"ת):

**א"ר יוחנן אם זכה כו'.**דאחור וקדם צרתני משמע ברווחה. אחור וקדם. ותשת עלי כפך משמע לרעה כמ"ש כפך מעלי הרחק. והכריע. כאן כשזוכה. כאן כשלא זכה:

שני עולמותאחור זה העוה"ב שבא לבסוף. וקדם זה העוה"ז הקודם לו (מת"כ):

**בא ליתן דין וחשבון.**שנענש על חטאיו. והנאתו בעה"ז נהפך לו לרועץ שנענש עליו (יפ"ת):

דין וחשבוןנתינת דין הוא העמדה בדין לתת חשבון:

ותשת עלי כפךלשון יסורים דומיא דכפך מעלי הרחק:

אנדרוגינוספי' במ"ע בלשון יוני ורומיי מי שיש לו זכרות ונקבות. ובערוך ערך אנתרופי. אנדרי בל"י זכר גינוס נקבה. והכא פירושו דו פרצופין. ורשב"נ בא לפרש דבריו (יפ"ת):

**זכר ונקבה בראם וגו'**ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. הרי כשקרא שמו אדם היו זכר ונקבה יחד. והיינו בתחלת בריאתו כמ"ש נעשה אדם (רש"י):

דו פרצופיןדו בלשון יוני שנים:

**גב לכאן וגב לכאן.**שהיו מחוברים במקום הגבים. ולא היו הגבים נכרים. וכשנסרן ניכרו הגבים:

והא כתיב כו' מצלעותיודמשמע דצלע ממש הוא שלקח מגוף האדם. ולא פרצוף:

מן תרין סטרוהיאחד משני צדדיו כלומר חלקיו:

ולסטר משכנאדופן המשכן צד אחד. וכן כאן אחת משני צדדים. וע' לקמן פ' י"ג:

גולם בראוכל דבר שלא נגמר מלאכתו מיקרי גולם:

גלמי ראו עיניךכלומר גלמי היה מוטל בכל מראה עיני דהיינו כל העולם:

**מלא כל העולם כולו בראו.**שגופו מלא העולם מכל צדדיו ממזרח למערב ומצפון לדרום. וכן קומתו ממלא החלל מהארץ עד לרקיע (יפ"ת):

אחור וקדם צרתנידקדים רוח מזרחית כדכתיב קדמה מזרחה. ומדמזרח קרי קדם מכלל דמערב קרוי אחור:

ולמקצה שמיםדרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכנים (מת"כ):

ותשת עלי כפיךמלשון כיפה. היינו כיפת השמים. וכמ"ש לעיל פ"ד הרקיע דומה לבריכה ולמעלה מן הבריכה כיפה:

כמד"א כפך מעלי הרחקלא גרסינן ליה הכא ושייך לעיל ריש הפרשה כמ"ש שם (יפ"ת):

אחור למעשה יום ראשוןצריך להיות למעשה יום אחרון. והיינו הגוף שנברא אחר מעשה יום אחרון. וכן הוא בתנחומא סדר תזריע. וכן גרס רש"י:

הוא דעתיה דרבי אלעזרהכא דפירש הכי אזדא לטעמיה דתוצא הארץ נפש חיה ס"ל שזה רוחו של אדם הראשון. ולהכי מפרש שהנשמה נבראת קודם מעשה יום אחרון:

אחור למעשה יום אחרוןשגופו מאוחר לכל ורוחו קודם לכל. דאזדא לטעמיה דרוח אלהים מרחפת זו רוחו של מלך המשיח:

זה רוחו של מלך המשיחזהו הנוסחא האמתי מדמייתי עלה קרא ונחה עליו רוח ה' דאיירי במשיח. וכבר כתב הזוהר וחכמי האמת בכמה דוכתי דבן דוד הוא עצמו נשמת אדה"ר. ואדם נוטריקון אדם דוד משיח. הרי דרוחו של אדה"ר היינו רוחו של משיח (יפ"ת נזה"ק מת"כ):

אתה קדמת למה"ששעיקר שלימותו בנפש:

למה"ששנבראו בשני או בחמישי כדלעיל פ' א' סימן ד':

ואם לאושלא זכה שהפסיד נפשו ולא נשאר לו כי אם שלמות הגוף שבו דומה לב"ח א"כ הוא פחות מהם שהרי הם קדמו בבריאה:

זבוב קדמך יתוש קדמךעיין מ"ש פ"ה ריש סי' ט':

אחור לכל המעשיםדס"ל דנפשו וגופו נבראו אחרי הכל כפשטיה דקרא (יפ"ת):

וקדם לעונשיןכדכתיב במבול וימח את כל היקום מאדם עד בהמה. ברישא אדם והדר בהמה:

מאי טעמיהשברייתו היתה באחרונה. ואתא לאפוקי מדר' אלעזר דאמר דותוצא הארץ היתה בריאת נשמתו:

**ר"ח בר חנינא פתח כו'.**משום דבנעשה אדם קיימינן פתח בהאי קרא דמסיק ביה שאין לדרוש מני שיש אדם על הארץ (יפ"ת):

**משל למדינה כו'**עיר גדולה שבני הפרזות מספקים להם מים ומזון. ור"ל כי להתבונן על סדר הבריאה למה זה נברא קודם. ולמה זה נתאחר. ומאיזה סבה נתאחר. נוכל להבין מעט סדר התקשרותם ע"ד השתלשלות ואיך שייכים סדורי הבריאה זה אחר זה דוקא כאילו ע"ד משל שהיום האחור שואל לשלפניו מה שנברא בו. ואם אחר סידור שלפניו סדר הדבר האחרון ביום שלאחריו. אכן היום ראשון זהו התחלת הבריאה מאין גמור. וזה אין לו התלות מאומה ליום שלפניו אחר שנברא מן האין. רק באמת תחלת הבריאה וכללותיה נמשכת מהתורה העליונה שקדמה להם. והיא העיקר בבריאה כדלעיל פ"א סימן ב'. והיא אשר הודעתנו מה שהיה קודם שנברא העולם:

מן החמריןמוליכי תבואה על החמורים:

**והיו שואלין כו'**החמרין הנכנסין למדינה שואלין לאלו היוצאין ממנה מה שברון כלומר מקח ושער התבואה במדינה. ע"ד לשבור אוכל. שבו שברו לנו:

של ששישואלין לאלו אשר היו שמה ביום חמישי:

בדמוסהפרש"י בסדר המדינה לקבוע שער התבואה על נכון:

**ואהיה אצלו אמון וגו'**יום יום. הרי כאן ב' ימים שקדמה:

**ידעת מני עד וגו' התורה יודעת כו'**התורה נקראת עד כמו העדות והחוקים. ומתקיים לעולמי עד. והכי דריש אם תוכל לידע מן התורה מה שהיה קודם. בתמיה. אף אם התורה יודעת. אין לך רשות לדרוש כי אם מני שים אדם על הארץ:

**בגדול ממך כו'**ד' מדות יש כאן גדול וחזק שלא תחקור מה לפנים ומה לאחור. במופלא ובמכוסה שלא תדרוש מה למעלה ומה למטה (רש"י ויפ"ת):

במה שהורשית התבונןלרבי חמא בר חנינא פי' במה שהורשית היינו מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ. ולת"ק דבר קפרא בירושלמי דשרי מיד מבריאת העולם אפילו בפרהסיא (עיין לעיל פ' א' סימן י"ג) פי' במה שהורשית מיום ראשון לבריאה:

ואין לך עסק בנסתרותלרבי חמא בר חנינא פי' בנסתרות היינו במעשה בראשית ומעשה מרכבה. ולת"ק דבר קפרא הנ"ל דס"ל דביחיד מיהת יש לעסוק בכל מעשה בראשית ומעשה מרכבה צריך לומר דנסתרות היינו מה למעלה וכו':

במי נמלךדנעשה אדם משמע לשון המלכה (נזה"ק):

סנקליטין(פי' שרי המדינה. והערוך פי' ב"ד. והמוסף כתב פי' בל"י סנקליטים ב"ד) ולא היה עושה דבר חוץ מדעתם. כי אע"פ שאינו צריך ליקח מהם רשות מ"מ הוא נמלך בהם מדרך מוסר וענוה וכן הוא המדה בהקב"ה:

במלאכת שמים וארץ נמלךכי להם יאות ההמלכה שהם ראשי הגייסות שהנבראים רובם מהם:

במעשה כל יום ויוםס"ל שההמלכה תאות למעשה הימים. ר"ל המעשים הפרטיים של כל אחד ואחד ולא למלאכת השמים וארץ בכלל לבד (יפ"ת):

סנקתדרוןהערוך פי' שרים שיושבים עמו תדיר בקתדריות ומייעצין אותו. והמוסיף כתב בל"י יועץ למלך יושב למשפט:

בלבו נמלךשכמו שהלב הוא מקור החיות אשר ממנו יתפשט החיות לכל האברים. כן כביכול נקרא ה' לב העולם. ויש בדברים ההם סודות חתומים:

ארדכלז"ל המעריך. נ"ל שהוא האומן לחשוב מחשבות לעשות ולסדר הבתים והחצרות והאכסדרות והעליות ונותן שיעור לגובהן ולרחבן לרומן ולעומקן ואין הבנאין עושין דבר אלא על פיו:

ע"י סרסורחילוף המשלים שבין רב אמי ובין רבי אסי אכתוב לקמן בפרשה כ"ז סימן ו':

מכנגד פניושהסתיר פניו מהם כאילו אינן כלום למנוע הבריאה בעבורן:

ושתף בו מדת רחמיםמתחלה כתוב שם אלהים לבד. ובבריאת אדם כתוב וייצר ה' אלהים ששיתף בו מדת רחמי' ובראו (מת"כ):

**כי יודע ה' דרך צדיקים.**שהם הנחשבים וקיימים וראוי שיברא האדם אבל דרך רשעים תאבד שהעבירם כו' שלא למנוע בעבורם בריאת האדם (יפ"ת):

לא אמר כןאלא דרש יודע הודיע. שדרך צדיקי' הודיע למלאכים ודרך רשעים איבד מהם:

נמלךובהם יצדק יפה בצלמנו כדמותנו שהם שכלים נבדלי' שזהו ענין הצלם (יפ"ת):

**הודיע ה' דרך צדיקי' למה"ש.**פרש"י פסוק כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. וזהו כי יודע ה' כלומר שמחבב דרך הצדיקים. להודיעה למלאכי השרת להכריע דעתם להסכים לבריאה ובהיפך דרך רשעים תאבד שאיבדה מהם ולא גילה להם מעשיהם (נזה"ק):

**לא היתה מדת הדין.**שהיו מקטרגין:

**חסד אמר יברא כו'**משום שע"י מעשה האדם בא תיקון ופגם בעולמות העליוני' לכן חסד אמר יברא לפי שהוא גומל חסדים ומחזיק מדתו. ואמת אמר אל יברא שכלו שקרים ופוגם במדתו. וכן הוא בצדק ושלום (נזה"ק):

שכלו שקריםקרוב לכולו:

שהוא עושה צדקותצדקה לאו היינו ג"ח. דצדקה הוא נתינת ממון לעניים וג"ח הוא ההטבה עם חבירו בגוף ובממון ולא במתנ':

דכוליה קטטהפי' קרוב לכולהו. כי א' מאלף לא ימצא בלתי מקפיד כהלל (יפ"ת):

נטל אמתכלו' לא שמע לעצתו אלא הכריחו לצד המליצים. והא דלא השליך לשלום. רש"י ז"ל תי' דשלום לא היה כל כך חשוב כאמת לעכב:

תכסים אלטיכסייהפרש"י חותם דחותמו של הקב"ה אמת. דאיכא בזיון לחותמו של הקב"ה. והערוך גרס אלטכסייא שלך כו' ולא גרס מלת תכסיס. וכתב המוסיף אליטיטכסיא בל"י אמת נדגלת עכ"ל:

תעלה אמתגם זה מדברי המלאכים שביקשו מה' שתעלה אמת מן הארץ. ולא נזכרה תשובת הקב"ה דפשוט ששמע להם שלא נשאר אמת בארץ. אבל בילקוט גרס אמר להם תעלה אמת פי' שהיא תשובת השי"ת. כלו' שה' יתברך שמע בטענתם שאין ראוי לבזות לאמת (יפ"ת):

אמת מארץ תצמחהוא ס"פ של חסד ואמת נפגשו:

מאדהוא אדם כי האדם הוא תכלית הכל ודיוקנו של מקום וציור פעולותיו ואותיות מאד הן אותיו' אדם (נ"ח):

**הה"ד וירא אלהים כו'**ראה דעת כל מה"ש והכריח שטוב האדם:

רבה של צפוריןהאדון של עיר ציפורי:

כבר נעשהקרי ביה נעשה השי"ן קמוצה והכתוב לא זכר אלא המאמר שאמר להם אחר שבראו שהודיעם בו סיבת בריאתו שהוא לפי שעשוי בצלם ורודה בשפלים כדכתיב בצלמנו וגו' (יפ"ת):

בדעת בראובאופן שתהיה לו תשובה נגד המלאכים המקטריגים:

הדא עקתאלהן מבריא בתנחומא סדר תרומה מסיים כיון ששמעו המלאכים כן התחילו אומרים רבש"ע כו' כן הוא שבחך שתהא בשמים ע"ש. דבתחילת הבריאה חקרו המלאכים שבריאת האדם הוא רק לתכלית התורה. לכן צווחו הדא עקתא כו' פי' הצרה הזאת להיכן ולמה תהא נבראת. ובילקוט גרס למה מברי:

**צונה ואלפים כלם כו'**ודייק לה מדכתיב וירדו בדגת הים וגו':

למה נבראושכל הנמצאות השפלות לתכלית האדם נבראו:

מלא כל טובזה העולם בראתיו על מלואתו. אם לא אברא אדם לריק פעלתי באלו הששת ימים:

מה אדיר שמךראוי שתראה גבורתך בארץ בבריאת האדם. ועביד מה דהני לך פי' עשה מה שטוב ונאה בעיניך:

בנפשותן של צדיקיםאדלעיל קאי דקאמר במי נמלך ודריש עם נפשותיהם של צדיקים דחשיבי טפי מהמלאכים מצד נפשם שהיא למעלה מהמלאכים (יפ"ת). וכדי שלא יהיה להם תרעומות על מלחמת היצה"ר נמלך בהם:

**המה היוצרים ע"ש ויצר כו'.**קרי להו יוצרים כיון דבעצתם היתה היצירה של האדם:

יושבי נטעיםשבעצתם נברא הג"ע דכתיב ביה ויטע גן בעדן מקדם:

גדרהשבעצתם נעשה גדרת הים דכתיב אשר שמתי חול גבול לים וגו':

שבהן נמלך הקב"הדייק לה מדכתיב במלאכתו ישבו שמה דמלאכתו סתם כל העולם הוא. ומ"מ פרט ראשונה רמיזת יצירת האדם וג"ע וגבול הים. לחשיבותן. ומ"מ לא כתב נעשה אלא במלאכת האדם דחשיב טפי ושייכא טפי לענין הנפשות (יפ"ת):

**היה כותב מעשה כו'.**ר"ל לפי שראה משה שבמעשה כל יום ויום לא כתיב בהו נעשה. אמר שזה יהיה פ"פ לאפיקורסים לומר שביצירת האדם הוצרך ח"ו סיוע ממה"ש. אבל אילו היה כתיב נעשה ג"כ בכל הנבראים לא היה קשה כלל. משום די"ל דברה תורה כלשון בנ"א. והוא דרך מעלה וכבוד כמו לבן היה יחיד ואמר ונתנה לך גם את זאת (יפ"ת):

מה אתה נותן פ"פבאמת דנעשה אדם פירושו אני והארץ הנזכרת שתוציא הארץ הגוף מיסודותיה כאשר עשתה בבהמה וחיה. ושיפח בו הקב"ה הנשמה העליונה. וכמו שכתב הרמב"ן ע"ש. אלא דקשה ליה מה בצע בכתיבתו בהיות מזה פתחון פה לטועים:

א"ל כתובשהרי תשובתו מפורש בצדו ויברא אלהים את האדם. ולא נאמר ויבראו. ואם עדיין ירצה להתעקש להחזיק בטעותו יטעה ומה דקשה לך מ"מ מה בצע בכתיבתו. אני אמר לך דנ"מ טובא. דאדם הזה שבראתי לכך נכתב ביצירתו נעשה אדם שהוא לשון המלכה ועצה עבור ענוה כדי שהאדם יתפוש ג"כ דרכי ענוה (נזה"ק):

לית הכא מלכואין נעשה אדם המלכה ועצה שנועץ עם אחרים. אלא כמדבר עם עבדיו לראות מה בדעתם ועד איזה מלאכה יוכלו להעלותה. אבל הוא יעשה הנראה בעינו. להראות להם יכלתו שיכול להעלות ענינה יותר ממה שעלה בדעתם:

בבלוריןאבן גזית והעבדים חשבו שמדבר פחות כזה לא יעשה המלך כי אם דבר פחות כדימוסאות פי' מרחצאות בתי זיעה (מעריך). אבל המלך אמר אני עושה ממנו אנדרטין צורת המלך וכן אמר למלאכים נעשה אדם לראות מה בדעתם לעשות ממנו. וכל אחד השיב לפי דעתו שלא חשבו שיתעלה יותר משאר ב"ח. והקב"ה השיב אעשנו בצלמנו כדמותנו. והכא לא חש להזכיר תשובת המלאכים (יפ"ת):

**נשאל לימים ראשונים ששת ימי בראשית.**כי הם ידעו כהוגן כמה בראו העולם. ובירושלמי גרס נשאל לאדם הראשון שנא' כי שאל נא וגו'. אשר ברא אלהים אדם על הארץ:

בראוהאל"ף במלאפום:

אלא אשר בראומ"ש אלהים. הוא דרך כבוד כמ"ש אדוני הארץ:

מהו דיןדכתיב בראשית ברא אלהים ולא אל או אלוה. הו"ל פתחון פה לומר דהוא לשון רבים:

בצלמוס"ל דכינוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה ולא על האדם (מת"כ):

דחית בקנהה"ל למימר ויאמר אעשה בצלמי ודמותי (מת"כ):

חוה נבראת מאדםכדכתיב ויקח אחת מצלעותיו. וכמ"ד עלעא. ודלא כמ"ד דו פרצופים:

אין איש בלא אשהשלא יצא תולדתו מהאיש בלא אשה ולא מאשה בלא איש. ולא משניהם בלא שתוף שכינה. אלא הולד נעשה ע"י שלשתן:

מהו דיןדכתיב אל אלהים ה'. מדכפל אל אלהים ה' הוי ליה פ"פ שהם ח"ו ב' רשויות כל אחד בשמו:

**לאלו דחית כו'**שמ"מ יאמר רק אחד מהם ולא יתן מכשול לפני העור בדבר (מת"כ):

**א"ל שלשתן כו'**שהוא על הוראת גדולה כאומר. השר. האדון. הדוכוס. שכל תארי גדולה באחד (יפ"ת) ור"ל שכל תואר גדולה מורה על מדרגת ממשלה מיוחדת במדינה זו כך. ובמדינה זו כך. וכן הוא בשמותיו יתברך וכדמפורש בזוהר דשם אל חסד. ואלהים גבורה. וי"י רחמים. ובהם מנהיג הקב"ה עולמו כל אחד כפי שעתו וזמנו (נזה"ק):

**בסילוגוס כו'**שם המושל הראשון אשר כבש הרומים תחת ידו. ואחריו נקראו כן מושלי הרומים. ואווגוסטניס בן אחותו היה ומשל תחתיו. ועל שמו נקראים המושלים אחריו. וזה ענין קיסר אווגוסטוס (מוסף הערוך):

אלהים קדושים הואמה שלא אמרו התלמידים לאלו דחית כו'. לפי שיש לומר דה"פ אלהים של קדושים דהיינו מה"ש והצדיקים הנקראים קדושים (נזה"ק). אבל בירושלמי אי' שאמרו התלמידים כך גם כאן:

בקשו לומר לפניוכי האדם קודם החטא היה זיהרא עילאה שהוא שורש הנשמה העליונה חלק אלוה ממעל. וכן גופו היה כתנות אור וסברו שיהיה חי לעולם. לכך רצו לומר לפניו קדוש. לכך הפיל עליו תרדמה וישן וידעו שימות שהשינה אחד מששים ממיתה (ד"מ):

איפרכוסשר חשוב. בלשון ישמעאל באש"ה והוא מושל על עיירות רבות. וכלן נקראות אפרכיא שלו (מעריך):

בקרוניןעגלה חשובה:

דומינושבח וברכה כגון יחי המלך. ורש"י פי' שירה:

ולא היו יודעיםענין המשל שטעו וחשבו היותו נצחי. ולכן בקשו לקלסו בקלוסו של הקב"ה ולומר לפניו קדוש. שהקדושה והנצחיות אחים הם (ועיין ביפ"ת):

**הה"ד חדלו כו'**מן האדם בה' הידיעה. דרש על אדם הראשון. ועל שטעו בו הוצרך לומר להם חדלו לכם מן האדם. אשר צריך לישן ואין ניכר בו שחי הוא כי אם על ידי הנשימה. וזהו אשר נשמה באפו. ועל כן אמר בלשון ויפל. שהפילו שלא יטעו בו:

זכר ונקבה בראםזה הפ' כתיב בפרשה ה'. אבל כאן כתיב ברא אותם. ואין חילוק. אלא השינוי היה מנקבה לנקוביו משום דלא יקשה ליה לתלמי המלך דכאן כתיב זכר ונקבה בראם ולהלן הוא אומר ויקח אחת מצלעותיו. לכן כתבו לו זכר ונקוביו בראם. ע"ש שעשה נקוביו בחכמה שלא יתבזה. עשה השדים במקום בינה כדאי' בפ"ק דברכות (יפ"ת). וה"ה דשינו לו קרא דבראשית א' זכר ונקוביו ברא אותם:

**ד' בריות כו'**יש בו ד' מדות כמלאך וד' כבהמה כדמפרש ואזיל:

ד' מלמעלןלזה כתב בצלמנו כדמותנו כדמות מלאכי מעלה. זכר ונקבה בראם אלו ד' דלמטן (רש"י):

אוכל ושותה כבהמהשהעליונים אין ביניהם אכילה:

עומד כמה"ששהאדם נצב בקומה. וכן מלאכי השרת זקופים כדכתיב שרפים עומדים ממעל לו:

מדבר כמה"שבלשון הקודש (גמרא פרק אין דורשין):

דעה כמה"ששהיא שכלית אמתית בהכרת קונו מעניני העולם. אבל בהמה לית לה דעת אלא ערמה דמיונית לצרכיהם:

אלא זה מצדדשאפי' כשהוא מביט לפניו יכול להסתכל לצדדיו. אבל הבהמה אינה רואה לצדדיה אם אינה הופכת פניה (רש"י):

ואינו מתואין הרשעים נענשים. ואם מת ואינו חי מה יעשו הצדיקים. על כן ברא אותם באופן שאם יחטא ויהיה רשע גמור ימות מיתת עולם. ואם יזכה בהחלט ויהיה צדיק גמור יחיה בעוה"ב חיי עולם. והבינונים רב חסד מטה כלפי חסד:

וירדו בדגת היםא"ר חנינא אם זכה ירדו ואם לאו ירדו כו'. את שהוא בצלמנו כדמותנו ירד כו' כצ"ל וקאי אוירדו דפסוק ראשון (יפ"ת). שלכך אמר וירדו ולא אמר וימשלו לרמוז בו זה הדרש (רד"ק). והיינו כפרש"י בחומש וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רדוי ולשון ירידה. זכה רודה בבהמות וחיות. לא זכה נעשה ירוד לפניהם. וחיה מושלת בו. ופירש הרא"מ דיש אם למקרא היו"ד בחיר"ק ויש אם למסורת היו"ד בצר"י:

**את שהוא בצלמנו כדמותנו ירדו.**כלומר אם זכה שהוא בצלם ודמות והיא נשמה העליונה ירדו בב"ח. ואם אינו בצלם ודמות שבחטאו מסתלק ממנו צלם אלהים כנודע. אז אדרבא ירדו לפני הב"ח. וביאר הטעם כי מה שהאדם רודה בב"ח הוא לפי שהוא בצלם ודמות. כי יבא צלמנו ודמותנו הוא האדם וירדה לשאינו דומה לצלמנו כדמותנו אם הב"ח ולפיכך דוקא הם זכה שהוא בצלם ודמות ירדו בב"ח. ואם לא זכה שמסתלק ממנו הצלם ודמות ונמשל כבהמות נדמה אדרבא החיה שולטת בו. כחיה המושלת בבהמה להזיקה (נזה"ק):

תמן תנינןבריש כתובות:

אלא בחמישי וששיבחמישי בעופות ודגים. ובששי באדם. אבל בד' ליכא ברכה ומ"ט בתולה בד'. ומשני בר קפרא ד' אור לה' דאיכא ברכה אזמן בעילה. וכן בחמישי תהא הביאה אור לששי:

**וכבשה כתי'**בסוף פרק הבא על יבמתו ע"ש:

וכבשה כתיבפי' מדכתיב וכבשה חסר ו' לא מיירי אלא בחד. והיינו אדם שדרכו לכבוש ארצות במלחמה לא האשה. ועליו דוקא צוה על פ"ו דכנוי וכבשה אארץ קאי כפשטיה דקרא:

הלכה כר"יובירושלמי יבמות כל הסוגיא ופוסק כריב"ב. וידוע דהב"ר הוא אגדת ירושלמי. ואנן נקטינן כש"ס דידן. שהלכה כת"ק ולא כריב"ב. ודע דבמקום שנאמרו הדברים במדרש ובירושלמי דרך הלכה כדהכא. ודאי במקום שאין הבבלי חולק למדין ג"כ מן הב"ר ושארי אגדות:

נטל הקב"ה כוסמכאן מוכח שברכת חתנים טעונה כוס. ודלא כחלקת מחוקק בר"ס ס"ב ע"ש:

**וברכן ברכת חתנים.**והיינו דכתיב ויברך אותם אלהים. דאין ברכה זו מ"ש אח"כ פרו ורבו בענין עופות ודגים דפרו ורבו מילתא באנפי נפשה ולחיוב מצוה אתא:

וברכןהכוונה שבירכהו ה' בענינים שאנו משבחים ומתפללים עליהם בברכת חתנים. שיצירתם ותיקון בנינן יתקיים ושיהיו שמחים אדם וחוה ושיבורכו בפרי הגפן ובמזונם וכל צרכיהם (יפ"ת):

**מיכאל וגבריאל כו'**עיי' פדר"א סוף פ' י"ב ביתר ביאור. ובש"ר פ' י"ח:

מצינו שהקב"הסוטה י"ד. ועיין כל זה בפדר"א פרק ט"ז וי"ז באריכות. עיין קהלת רבה פסוק טוב ללכת:

ומקשט כלותודרשו חז"ל בפרק המצניע מלמד שקשטה ככלה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא:

**וירא אליו ה' כו'**דיום ג' למילתו היה ולא בא הקב"ה אלא לבקר אותו כדאי' בפרק הפועלים:

מראה פנים לאבללנוד לו ולנחמו כדכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד וגו' שאף שאין השכינה שורה מתוך עצבות. לנחם שאני:

הה"ד וירא אלהים אל יעקב עודכן כתיב שם (בראשית ל״ה:ח׳-ט׳) ותמת דבורה וגו' ויקרא שמו אלון בכות וירא אלהים וגו' ויברך אותו. ובמדרש פרשה פ"א רשב"נ אומר אלון תרי עד שהוא משמר אבלו של דבורה באה לו בשורה שמתה אמו הה"ד וירא וגו' ויברך וגו'. ובגמרא ספ"ק דסוטה מביא מן המוקדם ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (בראשית כ״ה:י״א) אולם המדרש לשיטתו לקמן פ' ס"א דמפרש ברכת יצחק לענינא אחרינא. ורש"י בפי' החומש הביא שם שתיהם: